שום הנואש צלצל לבן דוד ושאל אם ירצה את התוכי בשביל הבנות הקטנות שלו. "אני מזהיר אותך שהוא מקלל", הדגיש. בן דוד לקח, עבד על החינוך שלו וחיסל את המלים המבישות כמעט עד הסוף. מדי פעם מרשה לעצמו הסורר לחזור לימים ההם, אבל ה'מניאק' שהוא משחרר היא רק לכיוונו של בעל הבית, שמקבל את זה בהומור.
השיחה בינינו, כשהתוכי ברקע, מתנהלת ביום שני בבוקר. שעה וחצי לפני הצפירה בת שתי הדקות לציון יום הזכרון. בית"ר ירושלים ביום חופשי והוא נשאר בבית בצפון.
לא מעט חברים איבד וכמי שגדל בבית של גולנצ'יקים יש לו היכרות עמוקה עם השכול, אבל הוא מעדיף ביום הקשה להיות רק בבית. "אני לא יכול להיות בטקסי זיכרון וקשה לי מאוד להגיע לבתי עלמין ביום הזה, למרות שלצערי אני מכיר הרבה שהלכו", הוא אומר. "הסיפור האישי שלי גורם לי לכאב עוד יותר עצום. אני חי היום, אבל אני יודע מה זה משפחה שאיבדה את היקר לה מכל. זה מרסק אותי לחתיכות".
בן דוד (36) הוא האב הרוחני של אריאל הרוש. לפני חמש שנים, כשהאבא הביולוגי של שוער בית"ר ירושלים, החליט שהוא מוציא אותו מהמועדון, היה זה בן דוד שעמד על הרגליים האחוריות והבטיח שהילד יגיע הכי רחוק ובגיל הכי צעיר. "את מה שאני לא השגתי, אני אגשים דרך הילך שלך", אמר אז. "את כל החלומות שהיו לי, אני אגשים דרך אריאל".
הוא גדל בעכו בבית שידע בעיקר צבא. אבא שלום שירת 25 שנה בגדוד 12 של גולני והנחיל לכל בני המשפחה את האהבה והמסירות לכומתה החומה. בן דוד ידע שיגיע גם יומו להתגייס ולתרום את חלקו, אבל החיים ניווטו אותו לכדורגל.
על אף שלא היה גבוה במיוחד, הוא הפך לשוער בהפועל עכו. בגיל 16 שמו לב אליו גם בנבחרת הנערים. המליצו לגיגי כהן ולאמנון רז שייקחו אותו והוא הגיע לאימון במרכז. "ניגשתי לגיגי ואמרתי לו שאני השוער מעכו", נזכר השבוע בן דוד. "הוא אמר לי בפליאה: 'אתה השוער מעכו? אתה בכלל מגיע למשקוף?'. זזתי לאחור, ניתרתי והגעתי למשקוף אבל עם הרגל. אז הוא אמר לי בביטחון: 'אם כך, אתה השוער מעכו'".
בנוער של הפועל עכו הוא עמד וגם בבוגרים כבר סימנו אותו, אבל אז הגיע הזמן להתגייס. "לא חשבתי לרגע לעבוד על שירות קל",
השירות היה קשה, אבל בן דוד אהב כל רגע. היה מורעל על הצבא. אימונים ברמת הגולן, קו ברפיח וברצועה, יהודה ושומרון וגם הרבה על גבול הלבנון. הצבא הכין אותו לקרב, אבל לא לרגע הנורא ההוא לפני 16 שנה.
"ב-30 במאי 95' היינו בדיוק על ציר הר דב. יצאנו לסיור בט"ש על הגבול ואני זוכר שהיה יום יפה מאוד", הוא מתחיל לשחזר. "נסעתי עם הנהג על רכב האביר ובאחד העיקולים הוא איבד את השליטה על ההגה והאביר החל להידרדר לתהום. הנהג הצליח לקפוץ על הגדרות ונאחז בהם ואני בתוך האביר התחלתי להתגלגל למטה. 70 מטר של צניחה חופשית, מה שנקרא באנג'י ללא חבל.
"איבדתי את ההכרה אחרי שקיבלתי מכה מהקנה של המא"ג והתרסקתי על הסלעים. האביר המשיך לצנוח ונעצר רק במים של מפל התנור. שכבתי מחוסר הכרה על הסלעים וכנראה שהייתי גומר שם את החיים. אלא שגשש בדואי שיצא לסיור ממוצב למוצב ראה את הנפילה של האביר והזעיק עזרה. הוא נשפט אחרי זה בגלל שעזב את המוצב שלו בלי לדווח, אבל הנוכחות שלו במקום הצילה לי את החיים".
אל בן דוד, ששכב על המדרון המסולע, אי אפשר היה להגיע רגלית. החובש של גולני שהגיע ראשון למקום ניסה, אבל נפל ושבר את היד. הוחלט להזעיק את יחידת 669 כדי להעלות אותו על אלונקה מהאוויר.
"כשהעלו אותי על החבלים הדופק שלי היה חלש מאוד והלוחם היה בטוח שאני מת", ממשיך בן דוד לתאר. "אחרי חודשים, כשהוא בא לבקר אותי בביה"ח, הוא סיפר לי שלפתע התעוררתי, תוך כדי זה שהוא מעלה אותי למסוק, וצעקתי לעברו: 'תציל אותי, תציל אותי'. עד לאותו רגע הוא היה בטוח שהוא מעלה אל המסוק גופה של חייל".
המסוק עלה לאוויר ובמקום התקבלה החלטה לא להגיע לרמב"ם בחיפה, אלא לנחות בביה"ח זיו בצפת, כדי לא לאבד זמן יקר. "הוצנחתי בצפת ושם התחילו להילחם על חיי. היה תהליך מסוים של מוות קליני, אחרי זה מצב אנוש ואחרי זה כשהתאוששתי קצת הטיסו אותי לביה"ח רמב"ם להמשך הטיפול.
"מה שהציל לי את החיים היתה הקסדה. לוחמים שעולים על רכב אביר או על נ"נ לא קושרים את הקסדה, אבל הפלסטיק הקטן מתחת לקסדה שסגרתי הציל לי את החיים. יש לי עד היום צלקת יפה שם, אבל זה מה שהציל לי את החיים. עברתי סדרה של ניתוחים ברמב"ם והרכיבו אותי מחדש. אין לי טחול, הורידו לי את המעי. עברתי למעלה מארבעים ניתוחים, שחלק מהם הם ניתוחי פלסטיקה".
בן דוד לא חיכה ל-12 באוגוסט כדי לחגוג יום הולדת 21. מבחינתו חודשיים וחצי קודם, בסוף חודש מאי, היה יום ההולדת האמיתי שלו.
"אני חוגג שני ימי הולדת מאז", הוא מדגיש. "אחד באוגוסט והשני החודש. אני קיבלתי עוד סיבוב בחיים. בגלל זה אותי קשה להלחיץ וקשה להפתיע. אני אומר לעצמי במצבים קשים: 'באיזה זכות אתה בכלל מתעצבן? אתה לא היית צריך להיות פה עכשיו'. אני הייתי צריך להיות מאלה שנזכרים בהם ביום הזיכרון. כל מה שקרה לי אחרי הפציעה הקשה זו זכות וגם היום כשאני מוגדר נכה עם 52 אחוז, אני אומר כל יום תודה לאל שאני קם בבוקר אל המשפחה שלי".
אחרי שהתאושש הרגיש שהוא צריך לחזור למגרשים, לפחות כצופה. "הייתי מגיע למשחקים של הפועל עכו ואנשים היו גורמים לי להיות עצוב. היו באים אלי, מטוב לב, ואומרים לי: 'חבל שהלכת לקרבי. בשביל מה היית צריך להיות לוחם. היית יכול היום להיות השוער של הפועל עכו'.
"אז החלטתי להפסיק להגיע למגרשים, עד שהיו"ר ביקש ממני להתחיל לאמן שוערים. החלטתי שאני הולך על זה ובמקביל התחלתי את הלימודים במכון וינגייט, ועבדתי עם השוערים בעכו. לאט לאט גם רצו שאני אהיה מאמן קבוצה וקיבלתי את הנערים ואחרי זה את הנוער".
מי ששם לב לכשרון שלו היה ירון הוכנבוים שלקח אותו לעבוד בנצרת עלית. אחרי זה המשיך לעבוד עם עזמי נסאר ז"ל באח"י נצרת ובהמשך עם שייע פייגנבוים באותו מועדון.
"התפנית חלה כשנפגשתי עם אלי אוחנה וגיא עזורי לפני שבע שנים. מאוד רציתי את הקפיצה הזו וידעתי שזה הצ'אנס שלי להתקדם מהקבוצות בצפון למרכז הבמה של הכדורגל. נפגשתי עם אוחנה וניסיתי להרשים אותו. בסוף הפגישה הוא אמר לי: 'אבל איך תבוא כל יום מעכו לירושלים?'. אמרתי לו: "אלי, אני מתפלא עליך. דווקא ממך לא ציפיתי לשאלה הזו. אתה נסעת לבלגיה כדי להצליח. חצית את הים כדי להצליח. מה זה בשבילי לנסוע כל יום מעכו לירושלים כדי להגשים את החלום שלי?'.
סיכמנו שהוא ייתן לי תשובה בתחילת השבוע, אבל כעבור 45 דקות טלפן אלי עזורי ואמר לי: 'מזל טוב, קיבלת את התפקיד'. בתור שחקן ידעתי שלא אוכל להגיע לליגת העל. יכולתי להיות שוער טוב, אבל הערכתי שהקריירה שלי תסתכם בליגה הארצית. אבל הפציעה הקשה כיוונה את הדברים שאהיה מאמן שוערים ואגיע לבית"ר ירושלים למועדון הכי גדול שיש. איציק קורנפיין, אחד שהערצתי, הפך פתאום לחניך שלי ואחרי זה אימנתי את טברטקו קאלה ובמקביל התחלתי לעצב את אריאל. הוא הפך לבייבי שלי".
הקריירה של שוער בית"ר ירושלים נמצאת כל הזמן במגמת עלייה, אבל ברגעי משבר קטנים נמצא שם בן דוד כדי לשים את הדברים בפרופורציות. "הכל אצלי בחיים מונע ממה שעברתי", הוא מדגיש. "אצלי שום דבר הוא לא מובן מאליו אבל גם שום דבר הוא לא סוף העולם.
"לפעמים רוני לוי פוגש אותי בבוקר ושואל: 'משה, מה נשמע?'. אני עונה לו בחיוך: 'הכל עשר'. אז הוא אומר לי: 'מה כל כך עשר?' ואני עונה שקמתי בבוקר ובעזרת השם אני אלך לישון בלילה וכל מה שיקרה לי במהלך היום, גם יעבור. אז הוא מחייך ועונה שזו מחשבה הכי נכונה שיש.
"בעבודה עם אריאל אני לא נותן לו להוריד את הראש גם אם הוא קיבל גול באשמתו או גם אם הוא לא נתן משחק הכי טוב. נכון שבהפסדים אני עצוב וכועס, אבל אני יודע שיש דברים הרבה יותר גדולים מזה. גם אוהד סיידוף שוער המשנה וגם שוערים אחרים שאני מגדל שומעים ממני כמה זה חשוב להיות צנוע, לכבד ולהיות בני אדם".
בן דוד משוכנע שהרוש יגיע למקומות הכי גבוהים ויזכה גם לשחק במועדון גדול באירופה. "אריאל יגשים את החלום שהיה לי בילדות. אני כל הזמן אומר לו: 'תיתן בשביל לתת. אל תיתן בשביל לקבל משהו בחזרה'. מהיום הראשון שאנחנו ביחד אני מדבר איתו כאילו הוא הילד השלישי שלי ואני מאמין שהוא יגיע הכי רחוק שיש.
"את כל השנה הקשה שעברתי עם כל השיקום שעשיתי, ההורים שלי צילמו בוידאו. הם אמרו שיבוא יום והם יראו לי את זה ואני, כבר 15 שנה, לא מוכן לראות את סרט הוידאו הזה כי אני תמיד רוצה לראות את העתיד. לא רוצה להסתכל לאחור. בגלל זה אני תמיד אומר לאריאל שאחרי משחק טוב או רע יש אימון למחרת ואחרי אימון פחות טוב או יותר טוב, יש עוד אימון. תמיד להסתכל קדימה ולהשיג את כל החלומות".
נא להמתין לטעינת התגובות
