כל מי שנולד לפני שנות ה-90, בין אם הוא אוהד כדורגל ובין אם הוא סתם אזרח במדינה, מכיר יודע ומדקלם את אוסף הביטויים הנ"ל, שמצטרף לספר הביטויים שהומצאו על ידי חבורת "'שירים ושערים'".
התוכנית המיתולוגית חוגגת בימים אלה 40 שנה, ואנחנו הפגשנו באולפן ג' של קול ישראל בתל אביב חמישה משדריה המיתולוגיים. דני נוימן, מוטי חביב, צחי נגה, אודי רובוביץ', ואיך אפשר בלי הדמות הססגונית והספקטקולרית מכולם, זוהיר בהלול. "אם יש הגדרה למדורת השבט", אומר בהלול, "הערך בלקסיקון היה ''שירים ושערים'', כל המדינה האזינה לזה".
חביב: "שום דבר לא היה, ולא יהיה דומה ל''שירים ושערים''. אי אפשר להשוות. אני תשע שנים עושה טלוויזיה, והיום בסופר אמר לי אחד 'אני כל שבת שומע אותך ברדיו'. זה לא דומה בכל פרמטר. אני יושב לפעמים בעמדת שידור, ועדיין צועקים לי 'תגיד ברדיו...'".
דבורין: "''שירים ושערים'' זו תוכנית של 40 שנה. עורך הספורט של הרדיו היה נחמיה בן אברהם".
נגה: "שהיה גדול השדרים".
דני: "המגיש הראשון היה עמי פזטל, והייתה חלוקה בינו לבין גדעון הוד. נחמיה, למרות שהיה בעל הבית, לא לקח אפילו פעם אחת להגיש את התוכנית, הוא לא רצה".
הרעיון לתוכנית עלה אי שם בשלהי שנות ה-60, ואושר לעונת 70/71. "חשוב לומר שהרעיון לתוכנית נשאב מאיטליה. מתוכנית דומה", אומר בהלול, ומייד מקבל גיבוי מדבורין: "הייתה שם תוכנית, שקיימת עד היום, שנקראת 'טוטו אל קלצ'ו, מינוטו פר מינוטו', כלומר כל הכדורגל דקה אחרי דקה. זה רעיון שנלקח מהרדיו האיטלקי".
איך הגעתם לשדר ב'שירים ושערים'?
דבורין: "ארבעה מאיתנו יוצאי 'חדשות הספורט'. לא הגענו במקרה אל 'שירים ושערים'. זוהר, צחי, מוטי ואני הגענו מ'חדשות הספורט'. אודי היה כדורגלן בבית"ר ירושלים. נחמיה בן אברהם, שהיה מנהל הספורט ברדיו, היה מבעלי 'חדשות הספורט', והוא הביא כל אחד מאיתנו לתוכנית".
בהלול: "העיתון הזה היה התנ"ך".
חביב: "לא היו אז מדורי ספורט, חדשות הספורט היה ספר תנ"ך".
נגה: "בידיעות היה חצי עמוד ספורט בעריכת אלכס גלעדי, במעריב חצי עמוד ספורט, בהארץ לא היה בכלל. היה עיתון ספורט, בגודל של סדין, שהיה יוצא לאור בחצות של מוצאי שבת. 2,000 איש היו מחכים בבן אביגדור פינת שונצינו. איך שהיה יוצא מהדפוס - היו מוציאים ומוכרים להם ב-25 אגורות. היו באים גדולי השחקנים גם מהכדורסל, פיני גרשון, אפי בירנבוים, צביקה שרף, כדי
דבורין: "לא היה חייל בתחנת רכבת ביום ראשון בבוקר, שלא החזיק ב'חדשות הספורט'. זה היה בפורמט ענקי. בעיתון היו גם דרישות כלפי הצוות. אם כתבת כתבה מצוינת, אבל הייתה יחסית קטנה, אז באו ואמרו לך 'כתבה לא טובה', מכיוון שזה לא תפס חצי עמוד. אבל אם כתבת כתבה של שלושת רבעי עמוד, לא משנה שלא הייתה טובה - היו מרוצים מאוד. כל דקה נכתבה".
נגה: "הכל. דקה 12 אודי רובוביץ' הרים, דקה 13 השופט שרק. דקה אחרי דקה".
בהלול: "אני אגיד לך שני דברים, על השילוב של העיתון עם הרדיו. כששואלים אותי מנין השפה שלך? אני יכול לומר שאחת ההשפעות המכריעות על השפה שלי, הייתה הכתיבה בעיתון 'חדשות הספורט'. כאשר מדברים על שפה עילגת של שדרי הספורט כיום, אצלנו זה לא היה.
"השדרים של האולד פאשן, אנחנו, שצמחנו על הברכיים של העיתון הזה, אנחנו חווינו עושר אקספרסיבי בלתי רגיל, מעיתון שהיה שילוב של תנ"ך ומוזיקה ושל עולמות מאוד מפרים. מבחינתי לקנות את העיתון בשש בבוקר, לחזור אל המיטה ולהתמוגג ממנו, הייתה המצווה הראשונה. המצווה השנייה הייתה ההמתנה מתי הטלפון יצלצל במהלך השבוע, כדי לומר לי האם אני משובץ בשבת או לא. המזג שלי היה תלוי בזה".
דבורין: "לבהלול עוד היה מצב טוב, מכיוון שהובטח לו שכל שבת שנייה הוא משדר. הפועל עכו היו בליגה הראשונה אז. אגב, לאמא שלי לא הייתה בעיה להעיר אותי לבית ספר, היא הייתה מרשרשת עם העיתון, ואני מתעורר".
יש מקום לעיתון כזה היום?
נגה: "זו המדינה היחידה בלי עיתון ספורט. באיטליה יש איזה 20 עיתוני ספורט".
בורוביץ': לידיעות ומעריב יש כל יום שמונה עמודים, אז איזו הצדקה יש לעיתון ספורט? השאלה היא אחרת, כמה ספורט יש כבר בארץ שאתה יכול לכתוב כל כך הרבה?".
ספרו קצת על הימים הראשונים של "שירים ושערים".
דבורין: "קודם כל מי שהמציא את השם ''שירים ושערים'' זה משה חובב, שהיה אז מנהל הרדיו והוא היה זה שאישר את התוכנית. לקח לו בדיוק 15 שניות. חשוב מאוד לומר שבשנתיים הראשונות, אנחנו השדרים מהמגרש כלל לא נכנסנו לשידור ישיר. ישב עמי פזטל או לחלופין גדעון הוד, ואנחנו באמצעות הטלפון היינו מצלצלים ואומרים 'אודי רובוביץ' הבקיע שער, בדקה הזאת והזאת', ועמי היה נכנס ואומר את זה".
"לא נכון", מתקן אותו נגה, "עמי היה אומר 'הוכנס לי פתק, אני פותח אותו... 0:1 לבית"ר ירושלים, אודי רובוביץ'''.
דבורין: "אנחנו השדרים לחצנו להכניס אותנו בקולנו. נחמיה בשלב הראשון לא רצה, הוא אמר שהוא לא רוצה לשבור את הסטאטוס קוו עם הדתיים. ואנחנו אמרנו לו שאם כבר נכנס עמי פזטל לאולפן בשמו של מוטי או צחי, אז מה זה כבר משנה. זה לקח שתי עונות, עד שהוא הסכים שנעלה בקולנו".
חביב: "אחרי השלב הזה, הגיע השלב שעלינו בקולנו. כל שדר היה יוצא מהבית עם טלפון חוגה, ומתחבר באצטדיון לשקע של קול ישראל שהיה שם. היינו מרימים טלפון כשיש משהו. השלב הבא היה קווי שידור של ממש, עם טכנאים".
בשנות ה-70-80', לא היה אדם במדינה שלא ידע מה קורה ב"שירים ושערים", ואחוזי ההאזנה היו בשיאם. "מדברים איתי על רייטינגים", אומר חביב, "כל מיני מספרים חד ספרתיים. לא היה אז דבר כזה".
רובוביץ': "באותה תקופה מי שהיה לו טרנזיסטור, ברגע שהתחילה התוכנית היה כוכב. היית רואה בשבת התקבצות של אנשים, היית יודע שיש שם טרנזיסטור ויש 'שירים ושערים', וכולם עומדים סביב בעל הטרנזיסטור. היתרון הגדול היה שכל המשחקים היו באותה שעה, לא הייתה טלוויזיה ולא אינטרנט".
נגה: "היום יש טלוויזיה, אבל אין כדורגל. היום מדברים על האח הגדול 30 אחוז רייטינג, כוכב נולד 30 אחוז רייטינג. כוכב נולד, האח הגדול והישרדות ביחד, לא מגרדים את הרייטינג של 'שירים ושערים' דאז. היו לנו שני מיליון מאזינים, במדינה של שלושה-ארבעה מיליון תושבים. זה היה טירוף, אנשים תכננו את יום שבת שלהם, לפי 'שירים ושערים'".
רובוביץ': "הייתי פעם בטיול בחו"ל, ואיזה אבא בא עם הבן שלו ואמר 'אתה יודע מי זה?'. חשבתי שהוא מכיר אותי מבית"ר, אבל הוא אמר לו 'זה רובוביץ' מהרדיו'. אבל מילא זה. נניח שהיה קורה איזה אירוע מיוחד, אלימות חס וחלילה או משהו כזה - כל חברי הכנסת היו מצלצלים לרדיו כדי להגיד מילה. הם ידעו שזה התוכנית הכי פופולארית, ואז ניתנה הוראה לא להעלות לשידור פוליטיקאים".
חביב: "זה עוד כלום. בחדשות של אמצע התוכנית, החדשות של השעה ארבע, היו חברי כנסת דואגים לשלוח ידיעה מעניינת שתיכנס למהדורה הזאת. זו הייתה המהדורה הכי מואזנת".
דבורין: "ברגע שהתוכנית עלתה לאוויר - היא הייתה כמו פצצה. זה כאילו המדינה חיכתה. לפני כן אנשים לא ידעו את התוצאות. בתקופה שלנו היינו הולכים לטוטו ברחוב מקווה ישראל של איז'ו המאירי, שהיה מחליף עם שלט את התוצאה. רק ככה היינו יודעים".
רובוביץ': "או שהיינו מצלצלים לתחנות משטרה, כדי לברר מה הייתה התוצאה".
דבורין: "ומה שהתוכנית הזאת הייתה, זה לתת לך בזמן אמת כל שער וכל מורחק וכל פנדל. זה היה שוס בלתי רגיל. זאת הייתה המהפכה הכי גדולה בתולדות שידורי הספורט בישראל".
נגה: "זה הגיע למצב שהיינו יושבים בעמדת השידור. הייתה מתחילה להתנגן המנגינה של 'שירים ושערים', וכל הקהל היה מתחיל במחיאות כפיים. וזה עוד לפני שהזכרנו מצב שיש שער במגרשים אחרים, שפתאום היה משתרר שקט ופתאום כל הקהל קופץ.
"מכירות הטרנזיסטורים עלו בטירוף אז. אני הייתי אז גם כתב במחלקת החדשות. שבע פעמים ביום השם שלי היה במהדורות החדשות. שידרתי בכל יומן אפשרי, ואנשים היו רואים אותי ברחוב ושואלים אותי 'מה אתה עושה חוץ מ'שירים ושערים'?'. אני משש בבוקר קם, רץ בין מקומות ושואלים אותי מה אני עושה חוץ מ'שירים ושערים'".
התאוצה שתפסה התוכנית במרוצת השנים, הביאה להתפתחויות כאלה ואחרות בתוכנית. מכיוון שהעולם אז היה קצת יותר איטי מזה של היום, אז פעם בעונה או שתיים דאגו קברניטי התוכנית להוסיף נדבך נוסף לתוכנית הספורט, המואזנת אי פעם.
"בהתחלה אנחנו היינו שדרים, והיינו גם הפרשנים", מספר דבורין, "אחר כך כשהתחילו להיכנס הפרשנים לעניינים, אני לא הייתי רוצה לתת להם להשתלט על השידור, והייתי מאשר להם פעמיים במחצית לדבר".
חביב: "צריך לחזור לזה בהקדם", הוא מתבדח.
דבורין: "בטח, היום פרשן מדבר יותר מהשדר. גם במשך שנים, הייתה דממת אלחוט בארבעת המחזורים האחרונים. פחדו מקניה ומכירה של משחקים. עד שבא חיים הברפלד ז"ל, ואת זה צריך לומר לזכותו, ואמר 'היום כל אחד באמצעות מכשירי קשר יכול להעביר את התוצאה. אתם יכולים לשדר את כל המחזורים כולל את האחרון'. זה נתן פוש גדול".
היה בהתחלה גם עניין, ששדר היה משויך למקום מגוריו. כמו עם בהלול ועכו.
דבורין: "נכון מאוד. נחמיה בתחילת הדרך של התוכנית, לא רצה לשלוח כתבים רחוק, מכיוון שלא היה כסף לזה. לכן כל הכתבים היו מקומיים. יחיאל אמיתי-ירושלים, עמוס כרמלי-חיפה, מנחם סוקולוב-חדרה, עוז יאס-נתניה. פרט לאזור המרכז, שבו גרו כמה וכמה. כשאני ניהלתי את הספורט, בשנת 83', החלטתי שאין יותר דבר כזה כתבים מקומיים".
נגה: "זה היה נכון. יחיאל אמיתי, מרוב שהיה אוהד הפועל ירושלים, היה אומר 'אנחנו תוקפים'".
מעבר לזה גם לא תמיד היה שדרי קווים.
דבורין: "בעניין הזה אני חייב לציין את מויש'ה רוזנדון זכרו לברכה, שהיה בין הטכנאים המובילים. הוא זה שדחף להכניס את המיקרופון על הקו, שיהיה שדרי קווים".
נגה: "התחילו פה שדרי קווים כמו אופירה אסייג, גילי שם טוב, מירי אליקים, לילך סונין, לימור בלדב, רינה מצליח, שרון פרי".
דבורין: "רינה מצליח לא רק שידרה מהקווים, היא הראשונה, ואני מרשה לעצמי לומר שאני נתתי לה, האישה הראשונה והיחידה ששידרה גם משחקים".
מי המציא את הבום הזה של הגול?
דבורין: "בעניין הזה אני מוכרח לקחת לעצמי קרדיט קטן. בתקופה ההיא לא היה האות של הגול, ואז עלה לי הרעיון הזה. ביקשתי מאריה צוברי למצוא אות מהסוג הזה, וכשהכנסנו את זה אי שם בשנות ה-80 - זה נתן לתוכנית שוב זינוק אדיר קדימה".
השאלה הגדולה שריחפה מעל המפגש המרגש הזה, היא האם "שירים ושערים" יכולה לחזור?. הכוונה היא לא לחזור להיות תוכנית שמשדרת את השערים מהמגרשים בזמן אמת, אלא תוכנית שסוחפת אחריה מדינה שלמה, וזוכה לרייטינג דו ספרתי בלתי נתפס.
בעידן בו בכל בית יש שני מסכי LCD, מחשב ועוד אינפוזיה להעברת מידע לתוך הווריד, לא בטוח שניתן יהיה לקבץ אנשים סביב טרנזיסטור. "מה שעצוב בכל העניין", אומר נגה, "שזה לא יכול לחזור להילה שהייתה אז. בעידן התקשורתי של היום, אין שום סיכוי.
היום מדברים איתך על כל מיני סלבס, אלה לא שלושה אחוז ממה שהיה אז שדר 'שירים ושערים'. שדר אז היה ברמה של סגן ראש ממשלה. מאמן בזמנו בסוף משחק היה מחכה שעה בגשם, כדי להתראיין אצלנו".
בהלול: "אין שום סיכוי, בעידן האינטרנט, שתוכנית תוכל לתפוס בצורה הזאת".
רובוביץ': "איך לחזור? כמו שהיו הביטלס והיה אלביס, ככה היה 'שירים ושערים'. תופעה. ותופעה לא חוזרת".
נגה: "יפה אודי, רעיון יפה מאוד, אני רושם לעצמי את זה".
בהלול: "עבדתי במקביל בטלוויזיה, אבל התוכנית הזו היא שעשתה אותי. בתוכנית הזאת היה כוח מאגי בלתי מובן. היית הולך ברחוב, אנשים היו מסתכלים עליך כמו אלוהים. הוזמנתי לבר מצווה, חתונות, להקליט את הקול שלי, לעשות הפתעה לזה שמתחתן. לפני שהוא שובר את הכוס, הוא היה צריך לשמוע את הקול שלי. אני הייתי בכל כך הרבה מפגשים כאלה, והבנתי את המשמעויות ואת העוצמות".
בשלב הזה עובר במקרה אמיר גילת, היו"ר החדש של רשות השידור. הוא נכנס לחדר אחד בו מרוכז הפנתיאון הווקאלי של הספורט הישראלי. זקני השבט. לשאלה איך מחזירים את התוכנית הזאת לימיה הגדולים, גילת מחייך. הוא היה בערך בן שמונה כשהתוכנית עלתה לאוויר, ובתוך תוכו הוא כנראה יודע שאין באמת אפשרות להשיב את ההילה של לפני 30-40 שנה.
אמיר גילת לחץ יד לכל החברים המכובדים, הבטיח לחשוב על מדיה שלישית איתה אולי יוכל להשיב חלק מההילה של התוכנית, ועזב את המקום. ואז הגיע שלב הלימודים. החבר'ה יושבים ומלמדים איך לשדר. לו סטודנט לתקשורת היה נקלע למקום, הוא בוודאי לא היה מאמין לגודל המעמד.
זה כמו לרצות ללמוד משחק, כשלפתע אתה מוצא את עצמך בחדר אחד עם מרלון ברנדו, אל פאצ'ינו, רוברט דה נירו פול ניומן ודסטין הופמן. אולפן אחד, ובתוכו יושבים גדולי אומת השדרים ומעבירים חוג באיך לעשות את זה נכון. כשאם זה לא מספיק, הם דואגים לצטט אגדה שהם פגשו באמת ועבדו איתה - נחמיה בן אברהם ז"ל.
"נחמיה בן אברהם אמר פעם", נזכר נגה, "היה פה איזה שדר לא ננקוב בשמו, שהיה אומר צהוב לזה, לא לא, בעצם צהוב להוא, לא בעצם צהוב למישהו שלישי. נחמיה אמר 'טעית? תמשיך הלאה. אלפיים איש יגידו שאתה אידיוט, שני מיליון יגידו שאתה ענק. לך עם הרצף'".
בהלול: "בתנ"ך של 'שירים ושערים' היה כתוב שאתה יכול לטעות בכל, אבל לעולם אל תטעה בזהות המבקיע. פה אם אתה נופל זה איום ונורא. זה לא היה עוול, זו לא הייתה שגיאה - זה היה חטא".
דבורין: "גם אם טעית במבקיע - תתקן. נחמיה תמיד אמר שאם טעית במי מסר למי, תמשיך הלאה, אבל אם אמרת שהמבקיע הוא דוד לביא, והכובש היה עודד מכנס - את זה אתה חייב לתקן. זה לא היה פשוט.
"אלו לא עמדות השידור של היום. היית יושב בגובה הדשא, אין עומק, אתה לא רואה את כל השחקנים, זה היה קשה מאוד. מעבר לכל זה כל השדרים הבינו שמכיוון שאין תמונה, אתה גם הקול וגם התמונה. ואתה חייב להעביר את האווירה. כל מי שנמצא פה אלו אנשים שאלופים בזה".
בהלול: "פעם התקשר אליי מישהו, אמר לי שעושים כתבה עליי ובתחקיר הגיעו לבחור עיוור משכונת התקווה, שבזכותך ובזכות השידורים שלך הוא רואה את המשחקים. ואז הפגישו בינינו וזה היה מאוד מרגש. הוא אמר לי: 'בהלול והאחרים הם התמונה של המשחק מבחינתי.
"אני הייתי מגיע למגרשים ולשמוע 'שירים ושערים', וזה כאילו שראיתי את המשחקים'. היכולת שלנו להעביר את המשחקים הייתה מדהימה. ברדיו אתה חייב לצבוע את השידור שלך בתמונה'".
היום משדרים מעמדה, איך שידרתם אז?
דבורין: "ברוב המגרשים היינו מגובה הדשא, או לחלופין עומדים על הקו".
חביב: "בבאר שבע היינו עומדים על קו האמצע, גם בקרית אליעזר, ואם יש גשם, אז נרטבים".
נגה: "כשהיינו משדרים מימק"א, היינו יושבים בתוך הבור, ובגשם המים היו מגיעים לנו עד לאמצע הגוף".
שידור חי, בטח ובטח כזה שבא לתאר אירוע ספורט עשיר באירועים, גורר אחריו הרבה טעויות. ככל שמתקדמת פגישת המחזור הזו, כך החבר'ה יותר נפתחים ומרגישים בנוח לספר כל אחד על הפדיחה הגדולה שלו.
"הפועל באר שבע נגד הפועל חיפה מחזור הסיום", מתנדב נגה להתחיל, "אמרתי 8,000 צופים, שתי קבוצות מרכז טבלה. גדעון הוד אומר לי '8,000 צופים במשחק שלא מעניין, יפה מאוד'. אמרתי לו: 'באר שבע, מה יש לעשות פה?'.
הגדרות התחילו לרעוד, הקהל צעק לי 'אתה לא יוצא מפה יא מניאק'. בא אליי מפקד המשטרה, ואמר לי שהם ילוו אותי עד קסטינה. נגמר המשחק, הקהל לא זז. 8,000 איש על הגדרות. בא אליי אפרים דוידי, אומר לי לראיין אותו ולהגיד כל הכבוד לקהל. אני מראיין את דוידי, הם ניצחו 0:2, אני אומר לו 'אפרים, אין ספק שהניצחון היום לא היה מושג בלי הקהל הנפלא הזה'. כל הקהל התחיל לעודד אותי, ויצאתי כמו מלך עם מחיאות כפיים".
חביב: "1975, גרתי אז בחיפה לצורך 'שירים ושערים'. בקרית חיים, שידרתי משחק של הפועל חיפה נגד מכבי נתניה. באמצע המחצית הראשונה שפיגלר עשה גול למכבי נתניה, גול של קבוצה אורחת, כך שלא היה רעש מהקהל. בקרית חיים היינו יושבים בתוך המגרש, אבל מוגבהים מהניידת. ואני אומר לטכנאי שיאותת לתל אביב. אבל הוא ישב בניידת וקרא ספר, לא עניין אותו המשחק".
בהלול: "זה בטח היה גרשון מלר, רק הוא קרא ספרים".
חביב: "ברור שגרשון מלר. אני אומר לו שוב, והוא לא שומע אותי. אז ירדתי למטה ואמרתי לו שיאותת לתל אביב. בזמן הזה שירדתי למטה, נפסל הגול. אני לא ראיתי שהוא פסל. אני עולה חזרה, שם את האוזניות 'נעבור לחיפה, יש שם שער', ואני משדר 0:1 למכבי נתניה. זאת הייתה תקופה שלכולם היה טרנזיסטורים, אני רואה שכל הקהל מסתכל עליי מוזר כזה.
"אני לא מבין מה הם רוצים ממני. אליהו בניש, שוער המשנה של הפועל חיפה, היה יושב עם טרנזיסטור על הספסל. הוא רץ לעמדה ומסמן לי עם הידיים שלא היה גול. המזל הגדול שלא החזרתי עדיין את השידור חזרה לאולפן.
"הזזתי את המיקרופון הצידה, שאלתי את בניש מה קרה, והוא אמר לי שנפסל הגול. ואז עשיתי את החשבון, אלה שביציע יגידו שאני דפוק, אבל בבית יש שני מיליון מאזינים. ואז התחלתי להגיד 'רגע, יש ויכוחים, השחקנים מתווכחים עם השופט פינקלשטיין'. ועל הדשא המשחק משוחק כבר, ואז אמרתי שהוויכוחים ממשיכים ופינקלשטיין פוסל".
רובוביץ': "הייתי פרשן של דני דבורין. בית"ר ירושלים נגד מכבי תל אביב ובית"ר הפסידו 0:1. אני אמרתי בסוף המשחק שבית"ר הפסידו, וכל אוהדי בית"ר התחילו לקלל אותי. אמרתי להם אבל בית"ר הפסידו, 'כן, אבל לא שאתה תגיד את זה'".
דבורין: "זה הקהל שהיה שר 'אודי חמודי' בתקופה שהיה שחקן".
מה עומד מאחורי השיר מי "דפק את עמידר? אודי חמודי"?
רובוביץ': "זה היה משחק למחרת ליל הסדר. אנחנו קרובים לפסח עכשיו, אז זה מתאים. לפני 40 שנה".
דבורין: "1968, בית"ר עולה ליגה".
רובוביץ': "גם אם אני אגיד שעכשיו שמונה, דני יגיד 'מה פתאום, עכשיו שמונה ורבע'. בקיצור היה לנו משחק נגד עמידר. הייתה לנו נקודה יותר מהם, ונשארו שני משחקים לסיום הליגה. כלומר אם אנחנו מנצחים - אנחנו עולים ליגה. שפט מוישה אשכנזי. דקה 70 הבקעתי גול, וניצחנו.
כל האוהדים חיכו בחוץ, הרימו אותי על הכתפיים ושרו "מי דפק את עמידר, אודי חמודי". זה הפך לסיסמה. עד כדי כך שלפני כמה שנים אני עולה על המטוס, חזרה מברצלונה, אני שומע אנשים צועקים 'מי דפק את עמידר, אודי חמודי'.
"אני מסתובב, רואה את אהוד אולמרט שר לי. הוא חזר מביקור אצל המלך הספרדי. שבועיים אחרי זה אריאל שרון קיבל מה שקיבל, והאיש ששר לי 'אודי חמודי' נהיה ראש ממשלה".
נחזור לפאדיחות, בהלול תורך.
בהלול: "משחק של מכבי חיפה. היה פנדל, וכמו שאמרנו היינו יושבים בגובה הדשא. אני ברוב התלהבותי אמרתי 'השחקן רץ, בועט...', ופתאום הספסל של מכבי חיפה, כל השחקנים נעמדו ויצרו לי חומת אדם, לא ראיתי איפה הכדור.
"בגלל עצמת הדציבלים של ההתלהבות שלי עם 'השחקן בועט', אז המשכתי 'בפנים'. פתאום ראיתי את השחקנים יושבים והכדור בידיים של השוער. אמרתי 'אבל הכדור בידיים של השוער'. היו טעויות כאלה".
אם יש משהו אשר מעיד יותר מכל על כמה גדול השם 'שירים ושערים', זהו המקום שתפסה התוכנית בפולקלור הישראלי. אות ה"בום של הגול" המפורסם הפך לפס קול ידוע ומוכר אצל כולם, ביטויים של שדרים הפכו למטבעות לשון, שיר הפתיחה מתנגן כרינגטון ממכשירים סלולאריים רבים וסטנדאפיסטים כותבים קטעים על אופי התוכנית.
אבל מעל לכל אלה, התוכנית קיבלה את החותמת הרשמית ביום, בו יוסי בנאי כתב ל"גשש החיוור" את המערכון "'שירים ושערים' וטכנאים", והכניס את התוכנית גם לפנתיאון הבידור הישראלי.
שייקה: "כאן זוהיר אלול מעכו. ממש ברגע זה נפל שער. שער שהובקע בבעיטה קשתית אדירה. שער שכמוהו לא ראתה העיר עכו מאז הבקיע נפוליאון בונפרטה את שערי העיר יריחו".
פולי: "מי הבקיע למי?".
שייקה: "אלפי הצופים מעיפים מרוב שמחה את נרתיקיהם, קרטיביהם ושכניהם אל השמיים הכחולים, ומכסים אותם כפתיתי שלג דאשתקד".
פולי: "כן זוהיר, אבל מי הבקיע למי?".
שייקה: "עוד רבות ידובר, יתואר, יסופר ויושר על אותה בעיטה אשר חזו עינינו ברגע זה. בעיטה אשר תשנה את פני מדיניות הכדורגל בארצנו".
פולי: "זוהיר אתה מוכן לספר לנו מי הבקיע למי?".
שייקה: "וכאן זוהיר אלול, המחזירכם חנוק מדמעות אושר שמחה וגיל, לאולפננו שבתל אביב".
פולי: "זוהיר".
שייקה: "אני חנוק עמי".
פולי: "תיחנק, אבל תגיד לי מי הבקיע למי".
שייקה: "וכאן זוהיר אלול, המחזירכם לתל אביב, עיר אשר שוכנת לחוף ימי כאחותה עכו, שאף היא שוכנת לחוף. שתיהן שוכנות לחופים".
פולי (לוחש לשוש עטרי): "שוש, שוש, שימי שיר"
שייקה: "שיר? 'חופים הם לייייפעמים געגועים לנחל'".
חביב: "אתה מבין עד כמה גדולה הייתה התוכנית? הגשש החיוור, שזה הטופ של הטופ של הבידור הישראלי, עשו מערכונים על 'שירים ושערים'. זה מסביר את העוצמה. זה גם נמשך העד היום. תלך לסטנדאפיסטים הצעירים, הם עושים על זה מערכונים. למה ללכת רחוק? שוקו, הדמות הזאת מערוץ הספורט, מחקה את דני דבורין".
דבורין: "במקרה השבוע ראיתי את זה. אבל הגשש, להיכנס למערכונים שלהם, סימן שאתה תותח".
תסכימו איתי שמי שקוצר את מירב הקטעים זה זוהיר.
חביב: "לזוהיר היו כמה סיבות שחברו יחד, שהביאו לכל כך הרבה חיקויים שרשומים על שמו. השפה הגבוהה, העובדה שהוא ערבי, שדר של 'שירים ושערים'. זוהיר נלקח בזכות 'שירים ושערים'".
דבורין: "זה מעיד על זוהיר כתותח".
בהלול: "אני קיבלתי את כל המערכונים והדברים האלה בהרבה אהבה. יש אנשים שחושבים שזה הביך אותי והעליב אותי, אבל זה ממש לא".
שאלת השאלות, זוהיר, היא מה הסיפור שעומד מאחורי המערכון הזה של יוסי בנאי?
בהלול: "קבל חשיפה ראשונה של הסיפור הזה: בשידור הראשון שלי שלחו אותי עם חונכים, שלום ואנו ומנחם סוקולוב. ואנו אמר בפתיח הדברים שלו 'היום ישתלב איתי שדר צעיר בשם זוהיר בהלול, ועכשיו אני אתן לו להקריא לכם את ההרכבים'. אני מקריא את שמות השחקנים, ואני עם הגב למגרש. פתאום כל גבעת נפוליאון על הרגליים, 7,000-8,000 איש נעמדים, הובקע גול.
"אני עם הגב למגרש, שלום ואנו מסתכל עליי, שמא אני אתמוטט בהקראת ההרכבים. לא הוא ראה מי הבקיע, ולא אני ראיתי מי. אז נאלצתי למשוך את השידור שלוש דקות, עם כל מיני 'שמיים כחולים, ודשא ירוק, ונפוליאון וחומות העיר עכו'.
ככה נולדה האגדה עליי עם חומות העיר עכו, וכל הדברים האלה. הקריירה שלי יכלה להסתיים באותו משחק, אבל אני משכתי כמה דקות עם כל מיני תיאורים, עד שערימת השחקנים התחילה להתפרק.
"עשיתי אלימינציה אחד אחרי השני, ועד שאחרון השחקנים קם משכתי שלוש דקות. זה היה עמוס חסן, שחקנה של בית"ר תל אביב. אני אמרתי עמוס חסן, ואם הייתי טועה השידור הראשון שלי היה יכול להיות השידור האחרון. אחרי שאמרתי עמוס חסן, החזרנו את השידור לתל אביב, רצתי לספסל של בית"ר תל אביב שאלתי מי הבקיע את השער? אמרו לי שעמוס, ואז נגולה אבן מליבי ועשיתי קריירה של 35 שנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
