אבי נמני עם תמיר כהן בטקס לזכרו של אבי כהן צילום: עודד קרני
בלעדיו לא היה מגיע לשם הכדורגל הישראלי על כל שורותיו ושדרותיו. אנחנו לא מדברים על האנשים המוכרים, היו"רים והפרצופים שאנחנו פוגשים כל הזמן בליגת העל. זו היתה ישראל של הכדורגל. אנשים באו מכל מקום, מכל תקופה. אצל כל אחד מהם אבי נצרב איכשהו באחד מנימי הלב.
והיו הפרצופים שעשו את מכבי הגדולה של פעם, הכל-כך רחוקה מהיום. שפיגל, בכר, רוזן ובני טבק, ויקי פרץ ועודד מכנס, שבאו לסגור שלב בחייהם. כן, גם אצל כל אלה ממכבי מת משהו בפנים. והשאלה הגדולה שנשאלת היא איך עם כל המחמאות והשבחים והקילוסים וההספדים שבאו מעמקי הנשמה, על גדולתו ומקצוענותו של אביל'ה, שהיה הראשון לטעום את טעמה של מולדת הכדורגל - איך זה שהוא לא מצא את עצמו כל השנים האחרונות במועדון הבית שלו.
איך, בעידן השפוף והרצוץ הזה במכבי ת"א, שמשווע כל-כך לאותו אחד שיעוף מחדר ההלבשה לזירה בקריאת הקרב "אחריי," לא הרימו לו טלפון, לא ביקשו עצה או עזרה. האם נמני תפש את כל הנפח עד כדי כך, שלא נמצא מקום לכהן? או שהכל דיבורים ריקים אחרי מות.
עוזי שעיה, נציג מדרג בינוני-נמוך צילום: עדי אבישי
שהרי אם הטאלנט הזה לא נקרא לדגל, הנה לכם עוד אובדן כביר. מכבי שלחה את עוזי שעיה המנכ"ל לנאום. במונחים של משרד החוץ (לא בעידן ליברמן),עם כל הכבוד לשעיה, ויש כבוד, מדובר בנציגות מדרג בינוני-נמוך. איפה הקאליברים שהיו צריכים לבוא ולהספיד בשם המועדון, שמחשיב את עצמו לחשוב בארץ.
אבי השאיר לטקס ארומה אנגלית. מהרמקולים בקעו המנונה של ליברפול ושירו של שלמה ארצי על האיש ההוא. על הדשא עומד נסים בכר. אני אוהב את האיש, כי הוא תמיד מזהה את הפואנטה. עד עכשיו, הוא אומר לי, מהדהדות לי באוזן הצעקות שלו כשהיה מכוון שחקנים מעמדת הבלם, ואתה יודע איזה קול רועם היה לו.
על הדשא הוא היה הכי מקצוען שיש, אבל כשירד ממנו היה שטותניק ואני כועס עליו שעלה על האופנוע הזה, עם הקסדת חצי הזאת, והשאיר את כל המשפחה הבוכה והנהדרת הזאת בלעדיו.
בוני גינצבורג, חברו,
שהינחה את הפרידה, הציע להמון שישב מולו בחלק התחתון של יציע ,3-2 להחליף את דקת הדומייה בדקה של מחיאות כפיים, כפי שנהוג באנגליה, וכפי שעשתה אמש ליברפול לפני משחק באנפילד. אין מה לומר, זה יכול להיות פתרון מעולה לעמידות הדום אצלנו במגרשים, שרק מבזות את המת.
על דבריהם של דורית, תמיר ולי שנפשם יצאה אל האיש שלהם, ששכב מולם חסר אונים, קשה לחזור. הקהל שב וקם ומחא כפיים כשהאלונקה נישאה אל האמבולנס בדרך לבית הקברות. ואנחנו שבים ושואלים ותוהים בעצב - מה לכהן בבית קברות.
נא להמתין לטעינת התגובות
