הפועל ת"א התעשרה העונה ב-43 מיליון שקלים רק מהצלחות באירופה, ולזה צריך להוסיף בין 5 ל-7 מיליון שקלים מפול זכויות השידור. עוד 7 מיליון שקלים ממכירת כרטיסים, והגענו ל-55 מיליון שקלים לפחות.
עבור קבוצה שהפיירול הממוצע שלה נע בין 30 ל-35 מיליון שקלים, זו הצלחה מסחררת. כל שחקן שיימכר מעתה והלאה יוסיף להכנסות. שווי שחקני הפועל הבכירים היום עומד על קרוב ל-11 מיליון יורו, כ-50 מיליון שקלים. כשיעקובו איגביני נמכר לאחר ליגת האלופות ב-2002, זה היה הערך האמיתי של הצלחת מכבי חיפה בעונה ההיא בליגת האלופות, הצלחה שהביאה אותה - ורק אותה - לסיבוב השלישי של גביע אופ"א.
אם מנקים מה-55 מיליון שקלים הוצאות ארגון, עדיין יכולים בעלי הפועל ת"א לשמור על התקציב השנתי הקבוע שלהם ובמשך ארבע שנים לא "להביא כסף מהבית". וזה מבלי לדבר על הניקוד האדיר שהפועל צוברת באירופה - שיא ישראלי של- 36.4 שמכריח אותה רק להגיע לאירופה ובעצם ליהנות מהגרלות נוחות יותר, כולל בשלב הבתים, וזה לכשעצמו מנוף כלכלי לא קטן.
צריך לחלק את הקמפיין האירופי של הפועל לשלושה: השלב המוקדם שכלל בעיקר את איתי שכטר הסיבוב הראשון בבתים שהניב שלושה הפסדים. והסיבוב השני שנתן לה חמש נקודות, שנייה אחרי שאלקה, וכמעט שבע שהיו מביאות אותה לליגה האירופית.
בשלושת סיבובי המוקדמות הצליחה הפועל לשחק משחק וחצי באמת טובים, והשאר בינוני: המחצית הראשונה מול ז'לזניצאר ומשחק החוץ בזלצבורג. הפועל ניצחה במוקדמות ארבעה משחקים, אחד סיימה בתיקו ואחד הפסידה. הפרש השערים שלה עמד על 6:13. כבר אז היה נדמה כי ההגנה חורקת עם שער חובה במשחק.
הסיבוב הראשון בבתים הניב כאמור שלושה הפסדים, שניים בחוץ ואחד בבית, עם הפרש שערים של 8:2. בסך הכל בתשעת המשחקים הראשונים עמד מאזן השערים של הפועל על 14:15. ממוצע ספיגה של למעלה משער וחצי למשחק, כשהשוער הוא וינסנט אניימה והבלם דגלאס דה-סילבה.
הסיבוב השני בבתים הסתיים ללא הפסד, ועם הפרש שערים של 2:5. דווקא במשחק הכי טוב של אניימה בקמפיין, בליון, הוא ספג שערים. בסך-הכל סיימה הפועל את ליגת האלופות עם חמישה ניצחונות, שלושה תיקו וארבעה הפסדים ועם הפרש שערים של 16:20. הפועל הבקיעה בבתים שבעה שערים, ממוצע של יותר משער למשחק. מכבי חיפה ב-2002 הבקיעה יותר, 12 שערים,
ביחס לבתים האחרים אין מה להשוות. ושימו לב לשמות. בבית א' סיימה ורדר ברמן אחרונה עם אותו מאזן, אבל עם הפרש שערים נחות. בבית ג' סיימה בורסאספור עם נקודה אחת והפרש שערים של 16:2. פאו סיימה עם שתי נקודות ושני שערי זכות גם היא (ערן זהבי כבש לבדו שלושה). ז'ילינה ופרטיזן בלגרד לא הצליחו גם הן להגיע להישג של הפועל.
חמש נקודות זה ההישג השני בטיבו של קבוצה ישראלית בליגת האלופות. אילו הפועל היתה מחזיקה מעמד אמש, המאזן היה שווה לזה של חיפה ב-2002, ואז היתה מתעוררת השאלה מי פחות התאמץ: מנצ'סטר יונייטד בקפריסין או ליון בביתה.
אין ספק שהפועל הגרילה שלוש קבוצות לא מעולם אחר, אבל גם כאלו שצריכות את הכסף בדיוק כמוה, כאלו ששיחקו בכל משחק באותה הרצינות. אפשר כמובן גם לפנטז: אלמלא יכולת שיא של מנואל נוייר בבלומפילד, פנדל שהגיע לשכטר בליסבון והשוויון אמש - אילו להפועל היה באמת תחת, היא היתה עולה אתמול לשמינית הגמר, לא רק לליגה האירופית.
מקצועית מדובר בקמפיין פנטסטי. אם נוסיף לכך שהפועל מדורגת שנייה בליגה, ואלמלא שערים של רפאלוב וקטן השבוע גם היתה ראשונה - מקבלים חמישה חודשים טובים בהחלט.
קל מאוד להגיד, זה של שלשום. הפועל הגיעה למספיק מצבים, כבשה שני שערים, אחד מהם מדהים. אניימה, שהוא חלק מהמשחק, היה פנטסטי. הפועל עמדה בפני ניצחון במקום שבו ברצלונה ויונייטד לא ניצחו מעולם.
מצד שני, הפועל ניצחה את בנפיקה 0:3, כשהיא בועטת בערך פעמיים לשער ורוב המשחק מתגוננת בחירוף נפש. זה בדיוק כמו השאלה איזה משחק חוץ הכי גדול עשתה הנבחרת, בפארק דה פראנס או חמישה חודשים קודם לכן בסופיה, כשסיימה ב-2:2.
המשחק בסופיה היה הרבה יותר טוב מזה בצרפת, אבל איש לא זוכר אותו. נדמה שהניצחון על בנפיקה ימשיך להדהד עוד שנים, כי הוא זה שמנע באמת מהפורטוגלים לעלות לשמינית הגמר וגם בגלל האירועים שבו הוא ייזכר כמשחק שאם התוצאה בו היתה הפוכה לגמרי, היא היתה בהתאם למתרחש בשדה.
יכול להיות שהזיכרון שלנו קצר, אבל גם צריך להיות הגונים ולומר כי הקמפיין של הפועל בשלב הבתים הוא בעיקר הסיבוב השני. שני המשחקים האחרונים הפכו את ערן זהבי למלך השערים של הפועל במפעל. כל שלושת השערים שלו: הראשון בנגיחה בתזמון מדויק, בקשת, שער בלתי ניתן לעצירה. השני בבעיטה מדויקת לפינה רחוקה - שער של גולר. השלישי, שהוא בלתי ניתן לתפיסה, כיוון שהוא שער המספרת הראשון שלו בכלל בקריירה.
כל אלה הופכים את ההופעה של זהבי לבלתי נשכחת. זהבי כבש העונה בליגת האלופות מספר שערים זהה לפיטר קראוץ' ולססק פברגאס. הוא כבש יותר שערים מאנדריי ארשאבין, משויינשטייגר, מטוטי, מדויד וייה, אפילו מראול, שהחולצה שלו הפכה לסמל ההצלחה הישראלית בליגה האלופות. ערן זהבי, מראשל"צ, לפני שנתיים וחצי שחקן ליגה לאומית בעירוני ניר רמה"ש.
אי אפשר להגיד מאכזב כמעט על אף שחקן. לכל אחד היתה איזו הברקה במהלך הקמפיין. בן סהר למשל התפוצץ שלשום על ליון, ואילו גילי ורמוט, למרות שלא ממש השפיע על השערים שכבשה הפועל, דבר שדי נדיר אצלו, עשה פה ושם את מה שמייחד אותו בכדורגל הישראלי ומאוד בולט בכדורגל הישראלי - עבר אותם כמו מים.
האכזבה הגדולה היא פחות מהשחקן אלא יותר מהנסיבות שהביאו לכך שאיתי שכטר כמעט ולא שיחק בקמפיין הזה. השחקן שהביא את הפועל לליגת האלופות נפצע לפני משחק הגומלין נגד זלצבורג ופשוט זחל לקו הסיום. השאלה מה היה קורה אילו שכטר היה בריא תישאר לעד בלתי פתורה, אבל אם הפציעות האלה ישאירו אותו בארץ, נאמר לעוד עונה, אני לא בטוח שאוהדי הפועל ת"א יגידו שזה היה מאכזב.
פה כמובן שאין שאלה, אבל התשובה לא צריכה להסתכם רק בבעיטת מספריים אלא בקומפלקס של בניית שער. בשער הזה השתתפו שלושה שחקנים שלא היו נבחרים בסיבוב הראשון של הדראפט כשעושים כוחות בשכונה. את ורמוט ושכטר הייתם בוחרים ראשונים.
זה התחיל בשי אבוטבול שכמעט סגר בב"ש לא מזמן. הוא שלח כדור מסובב לסלים טועמה שהגיע מעבר לקו ההגנה של ליון. טועמה, שהעסקה הזולה הכרוכה בו הביאה אותו למאבק על מקום ברוטציה, שלח הגבהה מדודה שדווקא לא היתה מדויקת, לא לנגיחה ולא לבעיטה מהאוויר, אבל הכל בנגיעה, הכל על-פי כללים שכתובים בספר.
אבוטבול סובב, טועמה המשיך את ההגבהה וזהבי כבש את הביסיקלטה הראשונה בחייו. בלי לעצור על החזה ובלי הרבה דאווין. התעופפות, מספרת. השער הזה יפה על כל תהליך בנייתו, בזכות יוצריו והרבה בזכות הטקסטורה. יצירת מופת.
היו הרבה תופעות בקמפיין של הפועל ת"א. קודם כל ההתקרבות הפתאומית של קבוצת הפטיש והמגל אל הקב"ה. החל מהכיפה של שכטר בזלצבורג ועד לתפילות שמע ישראל של זהבי וסהר. זה ממשיך בנהירה המטורפת של קהל ישראלי למשחקי החוץ, למרות המחירים הגבוהים ולמרות היעדים הלא ממש מעלפים.
אבל התופעה המדהימה ביותר היתה ונותרה המירוץ הבלתי פוסק אחרי חולצות למזכרת. החל מהחלפת החולצות במחצית המשחק בבלומפילד מול ליון ועד לקרב על חולצתו של ראול. חלק מההתבגרות של הפועל בקמפיין היתה במקביל להשגת כל היעדים.
השארנו את אלי גוטמן לסוף בכוונה. מה שקרה בקמפיין הזה הוא בהחלט בבואה של מה שקורה בהפועל ת"א בשלוש העונות האחרונות.
הפועל הפכה לקבוצה עם סגנון, עם סטייל, עם שיטה ברורה ועם יכולות מנטליות בלי נתפסות. הפועל הפכה לקבוצה של גוטמן, וגוטמן הפך למאמן של הפועל. אם שומי קיבל חוזה בפנתינאייקוס אחרי הקמפיין הראשון, גוטמן יכול בשקט לקבל חוזה בפורטו או בדורטמונד.
נא להמתין לטעינת התגובות
