לעמאשה יש כל מה שמאמן כדורגל אוהב. מהירות מסחררת, כוח חסר פשרות וכחלוץ יש לו תכונה מרשימה של סיומת קטלנית. שבעה שערים הוא כבש העונה, הכי הרבה בליגה הבכירה. שלושה מהם מול האלופה הפועל ת"א.
פרננדס שלח את אנשיו שיגששו בצפון, אם אפשר כבר להוציא הזמנה רשמית, ואנשיו חזרו, למרבה ההפתעה, עם תשובה שלילית. עמאשה לא יוכל לשחק בנבחרת ישראל כיוון שאינו אזרח המדינה וגם לא מעוניין להיות. הרבה יותר קל היה לפרננדס אילו היה, למשל, מאמן נבחרת סוריה.
עמאשה נולד בכפר בוקעתה שבצפון רמת הגולן, אחד הכפרים שנכבשו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. בדצמבר 1981 חוקקה הכנסת את חוק רמת הגולן שמשמעותו שהמשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו גם באזור. האופוזיציה התנגדה אז, אף מדינה לא הכירה בחוק, כולל ידידתנו הנצחית ארצות הברית ונשיאה רונלד רייגן, שהביע כעס רב על ההחלטה.
אבל מרב ההתנגדות הייתה בכפרים הכבושים עצמם. נפתחו שביתות, נרשמו עימותים עם צה"ל, הפגנות ענק. רוב התושבים לא רצו לקבל אזרחות ישראלית ולהתמסר לידי "האויב". רק מעטים, שחשבו שהדבר יקל על חייהם, החליטו לשתף פעולה ולקבל על עצמם את חותמת הדרכון.
"לאשתי יש אזרחות ישראלית", סיפר נשאת אבו עוואד, עיתונאי מבוקעתה. "אבא שלה קיבל את הניירת בשנת 1982. אבל ב-15 השנים האחרונות, כשיש אינטרנט ועיתונות והאזהרות מאוד חמורות, אנשים לא מעיזים, כי הם יודעים שהתושבים פה יתהפכו עליהם. רבים מאלה שביקשו פעם, אני בטוח, שאילו הייתה להם הזדמנות, היו מחזירים את האזרחות.
"החיים שלהם לא קלים. כשהם מתים אסור להתאבל עליהם, לא הולכים לחתונות שלהם, הם לא מוזמנים לשמחות. חרם מוחלט. הם טעו ונותנים להם להבין את זה, אז אם ויאם יעשה את זה עכשיו, יהיה קשה מאוד לסלוח לו".
ויאם, 25, הוא בנו של פארס, מורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי בכפר. פארס עובד מדי יום עם ילדים על יסודות המשחק. המבוגרים זוכרים את המורה הוותיק ככדורגלן מוכשר. אומרים שבשנות השבעים הוא היה השחקן הדרוזי הכי טוב בגולן. מהיר לפחות כמו הבן ובעל בעיטה חדה וכירורגית. אלא שמעולם לא שיחק מחוץ למתחם, זה לא בא בחשבון. בימיו דרוזי שיחק רק בליגה שלהם.
כבר 30 שנה קיימת ברמת הגולן ליגה של הכפרים הכבושים. היום חברות בה עשר קבוצות. ארבע ממג'דל שמס, שתיים ממסעדה, אחת מעין קינייא ושלוש נציגות מבוקעתה. הליגה מתחילה באביב בטקס חגיגי, המלווה בדגלי סוריה וההמנון, ונגמרת בסוף הקיץ. בשבת הבאה אמור להיות טקס חלוקת הגביעים. טליה, ממג'דל שמס, תוכתר כאלופה.
"זו פוליטיקה", מסביר יאסר חאטר, יו"ר ההתאחדות המקומית. "אנחנו נמצאים תחת כיבוש ולא יכולים לשחק בליגה הישראלית. אם אני אשחק בליגה שלכם, זה כמו שאני משלים עם המצב. אז אנחנו שייכים להתאחדות הסורית ורשומים שם באופן רשמי".
החוקים בליגת רמת הגולן ברורים. כל שבוע יש ישיבת הנהלה ונופלות החלטות כבדות משקל, אבל מה שבטוח ששחקן שעובר לשחק בליגה המסונפת להתאחדות הישראלית וירצה לשוב בעתיד, יצטרך לרצות עונש של שנתיים הרחקה וגם אז ייאלץ להוסיף מכתב התנצלות על הניסיון למרד.
"פה יש דעות מאוד שמרניות", מודה מועייד עמאשה, בן דודו של ויאם וסגן מנהל בית ספר. "קבוצה מקומית אין סיכוי שתשחק בליגה ישראלית, ושחקן אם יש לו קצת שם, לא ייתנו לו בקלות לעבור. חבל, אנחנו צריכים להכיר איפה אנחנו חיים, אבל מי שעושה את הרעש זה במיוחד עשרה אחוזים מהאוכלוסייה, שהם היותר קיצונים. רק עכשיו קראתי משהו כל כך לא נכון על ויאם. נכתב שהוא עזב קבוצה ערבית לטובת קבוצה ישראלית. זה חלק מהלחץ שאנחנו נאלצים לעבור".
חאטר, יו"ר ההתאחדות, מנסה להיות דיפלומט, אבל ממהר להבהיר. "כל אחד שעושה את המעבר לכדורגל הישראלי, זה באחריותו. אני לא אגיד לך אם זה בסדר או לא בסדר, אנחנו דמוקרטים. אנחנו ערבים סורים וזה צריך להיות הכלל המוביל. יש שחקנים שהלכו וניסו והמשפחה שלהם התנגדה".
המשחקים בליגת רמת הגולן לא פעם מתלהטים, הרבה מאוד אמוציות יוצאות על הדשא, ומאחר שהמשטרה נמצאת מחוץ לתחום יש תגרות ביציע ומאבקים בין כפרים. לפני שלוש שנים, כשמסעדה הפסידה בביתה לאקסיון מבוקעתה, במאבק הישיר על האליפות, החל מטר אבנים לרדת על האורחים ושלושה מבוקעתה נפצעו, אחד באורח קשה כשהוא סוחב צלקות מהאירוע עד היום. הליגה הופסקה אז למשך שנה עד ששני המחנות הגיעו לסולחה.
"זה הספורט היחידי", מסביר פאריד סובח. "כאן כולם גדלו על כדורגל. פעם לא היו מתקנים לכדורעף או כדורסל. אתה צריך לראות מה קורה כשיש משחקים של ברצלונה בטלוויזיה. אין אחד שלא יושב מול המסך. אני יודע שאנחנו חובבים, אבל הלוואי שזה היה יכול להפוך למקצוע. הייתי רוצה לשחק בליגה הסורית. אנחנו סורים ואי אפשר לקחת את זה מאיתנו. אבא שלי, סבא שלי ואני אז אולי בעוד שנה, שנתיים נחזור לשם. אני בטוח שנחזור זה רק עניין של זמן".
סובח בן ה-37 עובד במועצה המקומית כאחראי המגרש. מטפח את הדשא הירוק, דואג שהתאורה תפעל. הוא בעצמו ניסה את מזלו ככדורגלן, אבל בליגות קצת יותר זניחות. הוא שיחק בינוח ובכפר סמיע, שמשתייכים להתאחדות הישראלית, ופעם אחת הימר והחליט שהוא מצטרף להפועל קצרין מליגה ג'. קבוצה יהודית אורגינל. הוא כבר ישב עם ההנהלה, לחץ ידיים ויחד יצאו למה שמכונה משחק ידידות נגד בית"ר צפת, כהכנה לעונה.
הוא מספר שבמחצית השנייה של אותו משחק, שהיה רחוק מלהיות ידידותי, התפתח אירוע שהגיע לבית המשפט. "המעשים המיוחסים למשיבים נעשו ביום 23 בספטמבר 2000, במסגרת משחק כדורגל ידידותי שהתקיים בקצרין בין קבוצות בית"ר צפת ובין קבוצת הפועל קצרין. במהלך המשחק עבר פאריד סובח, אחד משחקני הפועל קצרין, עברה נגד אחד משחקני הקבוצה האורחת. האווירה התלהטה מיד והמשיב מס' 3 ניגש לאותו שחקן, הוא המתלונן, והכה אותו באגרוף בפניו.
"כתוצאה מכך החלה מהומה בין שחקני שתי הקבוצות. בשלב זה הגיעו גם המשיבים 1 ו-2 אל המתלונן, שהיה שרוע על הדשא והחלו תוקפים אותו בכל חלקי גופו, לרבות בעיטות בראשו, בפניו בחזהו ובגבו. המשיב מס' 1 דרך על ראשו של המתלונן ואפשר בכך למשיבים 2 ו-3 להמשיך להפליא בו את מכותיהם. המתלונן הובהל לבית החולים פוריה, שם התברר כי נגרמו לו שברים באף בדופן הקדמי והמדיאלי של הסינוס, וכן בלסת התחתונה וכן המטומה בעצמות הלחי".
"זה היה בדיוק לפני פרוץ האינתיפאדה, ימים ספורים לפני שאריאל שרון ביקר בהר הבית", נזכר סובח, המתלונן. "לא עניין אותם שאני מרמת הגולן, הייתי ערבי. בנס יצאתי בחיים. שלושה חודשים אכלתי עם קשית, אז איך לדעתך אני צריך להרגיש פה?".
יותר מאוחר שיחק סובח עם אחד התוקפים בקבוצה ערבית של גוש חלב. התוקף הסביר שהפילו עליו את התיק. סובח לא סלח וגם לא חזר יותר לליגה הישראלית.
בכפר בוקעתה בלטו בשנים האחרונות שלושה שחקנים צעירים וכישרונים: ויאם עמאשה, ניהאל סובח (בנו של פאריד) וסלמן אבו שהין. את ויאם גילו ממש במקרה.
"הייתי אז מאמן קבוצת הנערים", מספר דורון שנפר, שמשמש היו"ר כיו"ר מחלקת הנוער בקריית שמונה. "חצי מהקבוצה שלנו נסעה לטיול שנתי עם בית הספר, נשארו לי רק 12 שחקנים. החלטתי לקיים משחק אימון, התקשרתי להתעניין, אמרו שיש קבוצה של כמה נערים מבוקעתה, שמוכנה לשחק. ביקשתי שתבוא. אמרתי לשחקנים שלי 'בואו ננצח אותם 0:10 וניהנה' המשחק נגמר ,6-6 עמאשה כבש את כל השערים לזכותם. התעניינתי - לגביו זו הייתה התלהבות ראשונית של מאמן. במשך שלושה שבועיות חיזרתי. בהתחלה הוא היסס, אחרי זה אבא שלו לא כל כך רצה. בסוף הוא השתכנע".
פארס, כדורגלן העבר, ידע שיש פה הזדמנות מצוינת לבנו. קרית שמונה זה מועדון מכובד באזור הצפון ואם יש במה שיכולה להבליט את כישרונו של ויאם היא נמצאת שם. הבעיה הייתה המחסום הישראלי. מה יגידו בכפר, הנכבדים. החשש היה מתחילתו של חרם.
"לפני שהוא התחיל להתאמן, הלכתי לשייחים לשאול אותם אם זה בסדר שוויאם ישחק בקבוצה ישראלית", פארס עמאשה מספר. "הם נתנו לי אישור, מאחר שמדובר בפרנסה, אבל אמרו שרק לא יסטה מדרכי החברה שלנו".
פארס עשה כל מאמץ שבנו ישתלב בקרית שמונה. היה לוקח אותו לאימונים, מרחק של 30 קילומטרים מהכפר, וכשלא היה יכול היה מבקש מפועלים שיצאו בבוקר לעבודה, בצומת גיבור, שיורידו את בנו ליד המגרש. שש בבוקר. ויאם היה מחכה ארבע שעות עד שהחבר'ה מהקבוצה היו מגיעים. חורף, שלג, כל שנה המצטיין בקבוצה.
בהתחלה הצטרף אליו ניהאל, אחיו של פאריד, גם הוא שחקן מוכשר, אבל לא כמו במקרה של ויאם - כאן לא היה גב. המשפחה לחצה על ניהאל שיעזוב את קרית שמונה ויחזור למקורות. "מצטער שעזבתי", ניהאל אמר כשפגשתי אותו בביתו בכפר, עדיין מחפש את עצמו. "לא הייתה לי סבלנות כמו לוויאם. לא היה מי שיתמוך בי. לא רצינו שהחברה הקרובה תכעס".
ניהאל חזר לליגת רמת הגולן לקבוצת קסיון שאותה מאמן אחיו. יחד איתו שיחק גם סלמן אבו שהין, בן מחזור שבזמנו מכבי נתניה שמה עליו עין אבל אביו, אבו שהין, הטיל וטו. אבו שהין הוא קבלן מצליח מהכפר, אבל לא מוכן לאבד את זהותו. כשנתניה פנו וביקשו יפה את שירותיו של בנו, הוא אמר שהוא זקוק לזמן למחשבה, אבל ידע מראש שיוותר על הכבוד.
"כשהתחילה ההצלחה של ויאם אמרתי לו 'יקראו לך לנבחרת, ידרשו אזרחות ופה תהיה הבעיה'", אבו שהין מסביר. "אין חצאים. או אזרח או לא אזרח. או שלום או אין שלום, או כיבוש או אין כיבוש. ויאם, כמה שיתקדם, הוא תמיד יישאר בקרית שמונה. יש פה אידיאולוגיה. עובדה שלא מרחיקים פוליטיקה מספורט. אזרחות ישראלית זה הכי פוליטיקה שיש".
אם הבן שלך סלמן יבוא עם הצעה ממכבי ת"א?
"הוא לא ישחק שם. אני לא יודע מה יתפתח בראש שלו. יכול להיות שבקרוב הוא יבוא ויגיד 'אבא יש הצעה', אבל נכון לעכשיו הוא לא ישחק. אני לפעמים חושב ביני לבין עצמי שסגרתי את בני, חסמתי לו את ההזדמנות להתקדם. מצד שני, אני רואה את ויאם עכשיו מלך השערים, אבל הוא עומד פה".
לפני שבע שנים נפתרה חלקית הבעיה של עמאשה והמדים הלאומיים. מאמן נבחרת הנוער, זאב זלצר, התעקש שהוא יוזמן לסגל. המאמן ניהל תכתובת עם אופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית, הסביר את הבעייתיות וסיפר שלשחקן יש תעודת מעבר במקום דרכון. אחרי שלושה חודשים של משא ומתן, הסכימה אופ"א לתת אישור. עמאשה צבר כמה משחקים בנבחרת הנוער, אפילו שיחק בנבחרת הצעירה של ישראל וכבש שערים, אבל לפי חוקי ההתאחדות העולמית, שנכנסו לתוקף לפני שלוש שנים, שחקן בלי אזרחות, דרכון רשמי, לא יוכל לייצג את המדינה. ההסדר הזמני נגמר.
"בטח לא דרכון", פארס, האב, אומר נחרצות. "זה קו שאנחנו לא נעבור. ויאם חושב כמוני. כשהיה בנבחרת הנוער המאמן, זלצר, השיג לו אישור מיוחד, אבל עכשיו אמרו לי שזה נגמר, ואם אין ברירה, אנחנו נישאר בחוץ. הוא לא ישחק בנבחרת, כי אנחנו סורים".
גם ויאם לא המרה את פי אביו. בראיון שנתן לאתר האינטרנט "גולן ספורט" הוא אמר: "אני חי בבוקעתה שבה תושבים לא מחזיקים אזרחות ישראלית. אוכלוסייה שלא מקבלת אנשים שמבקשים אזרחות. אני לא רוצה להיות מנודה מהאנשים שאיתם גדלתי".
השבוע הוא המשיך באותו הקו: "העברתי את המסר לראשי הנבחרת. היו לי אישורים לשחק בנבחרות הנוער והאולימפית ואני בטוח שאם אמשיך להיות טוב, ישיגו לי אישור לשחק גם בנבחרת הבוגרת. הלוואי שיסדרו לי פגישה עם ראשי הכדורגל העולמי, אני אסביר להם שאני רוצה לשחק אבל יש לי בעיה שצריך לפתור. דרכון ואזרחות לא יהיו לי".
הנושא מטריד לא מעט מאנשי העדה הדרוזית בישראל. זה לא רק ויאם, אלא גם יתר התושבים שנופלים בין הכיסאות. "אני מקווה לפתור את הבעיה. יש לי תוכנית, אבל אני לא רוצה לדבר עליה כדי לא לקלקל אותה", אומר שיח מואפק טריף, מנהיגה הרוחני של העדה הדרוזית בישראל. "אני מקווה שנמצא את הדרך עם שר הפנים וראש הממשלה, כי ברמת הגולן יש סוגיה מורכבת שצריך לפתור".
בינתיים, עד הפתרון, הדעות לגבי השחקן הכישרוני חלוקות. יש כאלה בכפר שנוסעים בשבתות לקרית שמונה לראות אותו משחק. במחלקת הנוער של הקבוצה יש כבר למעלה מעשרה נערים מהכפרים הדרוזיים שהגיעו בעקבות הצלחתו של ויאם, כולל אחיו אסעד, שעליו אומרים שהוא טוב לא פחות.
מנגד, יש גם פלג קיצוני שלא שמח מהכותרות החדשות. "הרבה אנשים מפחדים מההצלחה שלו", אומר
העיתונאי נשאת אבו עוואד, שמפעיל את אתר האינטרנט "גולן ספורט". "מדברים עליו שהוא לא בסדר, שהוא פועל נגד העם שלו. גם בסוריה חלוקים. חלק אומרים שהוא ישראלי לכל דבר, וחלק אומרים שאין לו ברירה, הוא משחק כדורגל, רוצה להיות שחקן, וזו זכותו".
בעלי קבוצת עירוני "איתוראן" קריית שמונה, איזי שירצקי, הוסיף השבוע: "אנחנו נשמח מאוד אם ויאם יהיה בנבחרת ותיפתר הבעיה. צריך להבין שיש לנו במחלקת הנוער 450 צעירים מאזור הגליל המערבי, דרוזים מרמת הגולן, קיבוצניקים, מושבניקים, עירונים. כל אחד הוא בן משפחה, כולם שווים ומקבלים אותו היחס. החלום שלי הוא שפעם יהיה טורניר כדורגל בהשתתפות ישראל, לבנון, סוריה וירדן".
לפני חודש ביקר ברמת הגולן ג'יבריל רג'וב, מי שהיה ראש הביטחון המסכל בגדה והיום, בין היתר, משמש כיו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית. רג'וב נאם בפני אנשי הכפרים והבטיח שההתאחדות שלו תאמץ את שחקני הרמה, ואת המצטיינים יצרפו לקבוצות הליגה הפלסטינית וכאחים לצרה הם לא ייחשבו לשחקנים זרים. עלתה אפילו אפשרות שקבוצה מובחרת מרמת הגולן תצטרף לשורות הליגה הפלסטינית. רג'וב עמד במילתו. לא עברו שבועות ספורים וג'נין צירפה שלושה שחקנים מהרמה - ווג'די קיש, אמיר אלוואלי וסלמן אבו שהין.
אמנם, עדיין, לא מדובר בכסף גדול, 1,500 דולר בחודש במקרה הטוב, אבל מבחינת אבו שהין האב, זו תחילת הדרך במסלול להגשמת החלום של בנו, שבכל מקרה לא יעבור בליגה הבכירה בישראל. "הוא לא יעצור בג'נין. יראו אותו ברמאללה או בירושלים ואלוהים גדול", אומר האב. "בזמנו, אמרתי לו שאני רוצה שילמד בסוריה רפואה. היה בסוריה שנתיים ולא אהב. חזר, דחפתי אותו שילמד פה כל מיני מקצועות ובסוף הבנתי שאי אפשר, הילד הזה אוהב כדורגל".
אבו שהין אומר שהוא מת על כדורגל. בבית ישנן כל מערכות ההיי-דפינישן כי משחקים הוא צריך לראות בגודל טבעי ובצבע ברור. כל הכפר כמוהו. על הגגות נותרו דגלי ארגנטינה, ברזיל ואנגליה, מזכרות מגביע העולם האחרון, אך דבר לא משכיח את המציאות הקשה שנמצאת בקצה כביש 98.
"אנחנו מפסידים הרבה, לא רק בספורט", פאריד אומר לי. "אתה רוצה ספורט? אז הפסדנו. כיבוש מפסידים, כי מה החקלאים שלנו לא מפסידים? ראית בזמן האחרון את ברכת רם? שאבו אותה כמעט לגמרי, אלפי דגים מתים. זה אסון ואלה המים שלנו, אבל מי יעזור?".
מברכת רם הסמוכה נותרה שלולית. חברת מקורות אכן שאבה אותה וגם הקיץ עם החום האימתני לא ריחם עליה. לפני כשבועיים 600 תושבים באו להפגין נגד השאיבה ממה שהם מגדירים מקור חיים חיוני לחיי 21 אלף תושבי הכפרים הדרוזים. באקט של מחאה הם שפכו לתוך האגם היבש בקבוקי מים. "מה זה ספורט, ילד ישחק לא ישחק?" אבו שהין אומר. "ניכנס לדברים יותר משמעותיים. לך למטעים שלנו - הכל כבר יבש. חלק סגרו. לך לקיבוץ שלידנו, 20 מטר מאיתנו, והכל פורח. אז נדבר על כדורגל?".
מספרים שם על מצב כלכלי קשה, על הפשע שנכנס והסמים שחדרו לאזור. מישהו אמר שם שאם לא ישגיחו בוקעתה יכולה בקלות להפוך לאחות התאומה של טייבה.
ויאם כבר נמצא בדרך הבטוחה החוצה, לעולם ורוד קצת יותר. הקבוצה שכרה לו בית בקרית שמונה, נתנה לו מכונית, הוא נשוי. אפילו ניסה לימודי אדריכלות, ומדברים עליו כעל מועמד לדאבליסטית היוקרתית, הפועל ת"א. גם בלי מדי הנבחרת הוא אמור להגיע רחוק.
אבל הרחק מזרקורי הטלוויזיה פאריד לקח אותי לסיור בבוקעתה שלו. עוד מעט החורף יבקר, השלגים. ליד הבתים מתחילים לערום עצים להסקה. פאריד מספר שיש לו ילד בן שש. פארס, אביו של ויאם, אומר שהוא כישרון ענק, רק צריך להשגיח. פאריד לא יודע להיכן ייקח את בנו, לליגה של היהודים, או ישאיר אותו ברמה. איזה עתיד מחכה לו במצב הנוכחי של ישיבה על הגדר?
"אתה לא יכול להיות סופרסטאר, לקבל את כל מה שאתה רוצה, כשאתה תחת כיבוש", הוא אמר לפני שנפרדנו. "אמנם זמנים השתנו וגם אצלנו הבינו שכדורגל זה לא תחביב, אלא פרנסה, מקצוע מכובד, אבל אני מתאר לעצמי מה עובר על ויאם. תאר לך מה יקרה אם הוא יגיע בסוף לנבחרת ישראל. מה יעשה בהמנון, מה יקרה אם תהיה לפני המשחק דקת דומייה? אתה חושב שיכול להיות מצב שבו שחקן ישראלי יעמוד לזכרו של חלל סורי?".
נא להמתין לטעינת התגובות
