הסיפור הטרגי משהו שלו הוא הסיפור העצוב של הכדורגל שלנו. זה לא מקרי שהשוערים הישראלים המובילים כיום, דודו אוואט, ניר דוידוביץ' ולירן שטראובר כבר חצו מזמן את רף ה-30, ונמצאים בישורת האחרונה מבלי שלנבחרת ישראל אין ולו מחליף אחד באופק.
בניגוד לנורמה בליגות הבכירות באירופה, אצלינו יושבי הראש מפחדים להמר על שוער ישראלי צעיר בין הקורות, ומעדיפים להוציא עשרות אלפי דולרים על זרים, בעיקר מאפריקה. אין פלא שמתוך 16 קבוצות בליגת העל, 9 משתמשות בשירותיהם של שוערים זרים. איך יצמחו להם יורשים ראויים לדור הזהב של השוערים הישראלים העשיר מחודורוב ועד דוידוביץ'?
בגיל 19 אברבנל כבר ראה את הארץ המובטחת. הוא נכנס בהצלחה לנעליו הגדולות של שביט אלימלך בעקבות חילוקי דעות של האחרון עם ההנהלה, והביא לאדומים במו ידיו גביע כשהדף את הפנדל האחרון והמכריע של מאור זוהר מהפועל אשקלון.
אלו היו רגעים של אושר עילאי מבחינתו. באותה תקופה היה נראה שהשוער הצעיר עלה על דרך המלך, אלא שההנהלה חשבה אחרת והחליטה להביא לו על הראש את וינסנט אניימה, החלטה שלימים אמנם תשתלם מעל ומעבר לקבוצה, אך תסמן את תחילת ההידרדרות של השוער הצעיר שינדוד בארבע השנים הבאות בקבוצות מזדמנות כמו בני יהודה, הכח עמידר ר"ג, ובני לוד.
דרך יסורים כזו עלולה לשבור כל שחקן צעיר, בייחוד בתפקיד כ"כ תובעני מבחינה מנטלית, אך לא את מי שהוכיח לא אחת עצבי ברזל, גם באותו משחק הגביע וגם בהזדמנויות נוספות שקיבל בליגת העל. ואכן, בתחילת השנה סירב השוער להצעה של אלי גוטמן לשמש כשוער שני לאניימה, וחבר לפרוייקט החדש שבונה איל לחמן בהפועל רעננה מהליגה הלאומית.
עד עכשיו, נראה
"כל שחקן צריך לקבל לפעמים החלטות קשות", הוא מספר, "אני מנסה לפעול לפי איזושהי דרך או החלטה שקיבלתי ביני לבין עצמי לגבי הקריירה שלי, והיא שאני חייב לשחק. מה שעמד לנגד עיני כשהחלטתי להצטרף לרעננה זה שאני חייב לצבור דקות משחק. ברעננה יש לי גם מורה דרך מצויין בדמות אייל לחמן שאפשר ללמוד ממנו המון, ויש את השקט ואת האווירה הטובה שמאפשרים להצליח. לא יכולתי להמשיך להתייבש על הספסל. הרי משם אף אחד לא ישים אלייך לב, בין אם אתה בהפועל ת"א ובין אם בברצלונה".
אז אפילו שוער שני של ואלדס אתה לא מוכן להיות?
"אפילו של ואלדז. סתם, על ברצלונה אולי הייתי מתפשר, אבל הבנת את הרעיון".
אתה מודע לכך שיש סיכוי סביר מאוד שאניימה יעזוב בינואר, למה לא רצית לחכות?
"הפועל זאת הקבוצה הכי גדולה בארץ ומכורח הדברים שחקנים צעירים לא כ"כ מקבלים שם צ'אנסים. מישהו הבטיח לי שגם אם אניימה יעזוב יתנו לי להיות שוער ראשון? שמייעדים לי את התפקיד במקומו? בגיל ובסיטואציה שהייתי בה, לא יכולתי להרשות לעצמי לקחת יותר צ'אנסים, אני חייב ללכת על בטוח. ורעננה זה על בטוח".
למה לא קבוצה בליגת העל?
"האמת שהיו כל מיני דיבורים אבל בגלל שהייתי בהליך משפטי מול הפועל לא יכולתי לנהל מו"מ עם קבוצות אחרות, ועד שכל זה הסתיים זה היה בשלב מאוחר יחסית של עונת המלפפונים, כשרוב הקבוצות בליגת העל כבר היו סגורות על עצמן. ההצעה מרעננה קסמה לי מאוד".
איך הולך שם עד עכשיו?
"מצויין. אנחנו עובדים קשה ויש אווירה חברתית מצויינת. התאמנתי עם הרבה קבוצות בקריירה, ואני יכול להגיד לך שברעננה זה משהו מיוחד. אנחנו עובדים עם אייל לחמן ומוציאים את מלוא הפוטנציאל שלנו. אני לא יכול להגיד לך למה זה יספיק, ואם נצליח לעלות, כי זאת ליגה קשה מאוד עם הבדלים קטנים בין הקבוצות. כמעט כל קבוצה יכולה לעלות או לרדת, אבל אם נגיע לפליאוף העליון אני מאוד מאמין בסיכויים שלנו לעלות".
עם כל הכבוד לרעננה, אברבנל הוא כבר שחקן שטעם מהפסגה של הכדורגל הישראלי, ודווקא כשהיה נראה שמצא את הנתיב הנכון והותיר רושם כשוערה הראשון של הפועל ת"א, הוא הלך אחורה. גם הרומנים הקצרים הנוספים בליגת העל לא עזרו לו לקבע את מעמדו. אז האם עדיין יש סיכוי לחזור לפיסגה?
השוער בהחלט מאמין שכן. "כל שחקן רוצה להיות בקדמת הבמה, אבל בגלל שטעמתי מזה אני יודע כמה זה קשה", הוא אומר, "אני לא יכול לבוא בתלונות לאף אחד, כי כן קיבלתי את הצ'אנס שלי בהפועל. לדעתי גם לקחתי אותו והוכחתי את עצמי, אבל לצערי אנשים אחרים חשבו אחרת מסיבות שאני לא כ"כ רוצה לפרט, והלכתי אחורה.
"אני לא בוכה על חלב שנשפך, אלא מסתכל קדימה וחושב איך אני יכול להתקדם מכאן. במקצוע הזה צריכים ללמוד מטעויות, ואני יודע איפה עשיתי את הטעויות שלי. אני מאמין גם שאחזור מתישהו לרמות האלו, אבל צריך לעשות את זה בעבודה קשה ולא בדיבורים. עכשיו אני מתמקד בהווה ובהפועל רעננה".
עדיין יש בך את החלום לחזור להיות שוער ראשון בהפועל?
"ברור שכן. הפועל זאת הקבוצה שלי ואין ספק שהחלום הזה עדיין מוטמע בי היטב".
כשזכית בגביע עם הפועל, ראית סרט שאתה לא ממשיך שם?
"האמת היא שבאותה תקופה בכלל לא דמיינתי שאהיה בליגה הלאומית. הייתי משוכנע שאקבל את הקרדיט מההנהלה ואמשיך גם בעונה שלאחר מכן כי האמנתי שאני ראוי ללבוש את האפודה הראשונה של הפועל. אבל אולי הייתי תמים. הם קיבלו החלטה להביא את אניימה. הוא באמת רמה אחת לפחות מעל כל השוערים בישראל.
"זה היה ביש מזל מבחינתי להיות שוער שני דווקא אחריו, כי אולי בכל קבוצה אחרת הייתי יכול להיות שוער ראשון. אבל בכל זאת אני מרגיש שנפל בחלקי כבוד להיות השוער השני שלו כי למדתי ממנו המון. אולי לא שיחקתי יותר מדי אבל שאבתי מווינסנט הרבה מאוד. הוא דמות למופת על המגרש ומחוצה לו".
אתה חושב שגם היום יש לך מקום בליגת העל?
אני חושב שכן, אני מאוד מחזיק מהיכולות שלי אבל זאת לא חוכמה להעיד על עצמי. אנשים אחרים צריכים להעיד. אבל תדע לך שכשאני רואה משחקים בטלויזיה בליגת העל ומסתכל על השוערים שם, אני אומר לעצמי, וואלה ניל, אתה לא נופל שם מאף אחד. אבל לפעמים חסר את הגרוש ללירה. את המזל שהיה לשוערים אחרים לא היה לי. אבל אולי זה ישתנה. אני משוכנע שיום אחד גם אני אקבל את הצ'אנס שלי".
אולי אפשר לייחס את העובדה שטרם פרצת לחוסר האמון שנותנים כאן בשוערים צעירים?
"אין ספק שיש לזה חלק בכך. זה מאוד בולט לעין שבישראל לא סומכים על שוערים צעירים. מעדיפים להסתמך כאן על זרים ולבזבז כסף מיותר על מה שיש בחוץ במקום להסתכל איזה אוצרות יש כאן, מתחת לאף, במחיר הרבה יותר נמוך. אם היו סומכים על השוערים בישראל זה גם היה חסכון בטווח הקצר וגם בנייה לטווח ארוך.
"תסתכל למשל את אריאל הרוש בבית"ר ירושלים איזו עבודה מדהימה הוא עושה. וזה בגלל שנתנו לו את הקרדיט. קורנפיין שוער והוא יודע שצריך לתת לשוער צעיר את השקט והקרדיט ולבנות אותו לאורך כמה שנים. יכול להיות שבית"ר תחטוף פה ושם בגלל חוסר הנסיון של הרוש, וזה לגיטימי, אבל בגלל הקרדיט שהם נותנים לו עכשיו הם הרוויחו לעצמם שוער ל-8 או 10 שנים. גם מכבי פ"ת עם רובי לבקוביץ' זאת דוגמא טובה".
אז ממה כ"כ מפחדים כאן?
"אני חושב שזה יותר עניין של חוסר סבלנות. אין סבלנות לתת את הקרדיט לשוערים הצעירים למרות שיש לנו הרבה מאוד מה להוכיח. בכל הליגות הכי בכירות באירופה בקושי רואים שוערים תוצרת חוץ, אלא שוערי בית כמו הוגו לוריס בצרפת ונוייר בגרמניה. שניהם בני גילי ששיחקתי נגדם בנבחרות הצעירות של ישראל. ההבדל הוא שהם קיבלו את הקרדיט שלהם בליגות הטובות בעולם, והיום הם השוערים הראשונים של שתיים מהנבחרות הטובות באירופה, ואני לעומתם לא קיבלתי את הקרדיט בקבוצות כמו הפועל ת"א, בני יהודה והכח עמידר ר"ג".
יחי ההבדל הקטן.
"אתה חושב שהקבוצות של נוייר ולוריס לא אכלו מהם חרא? ועוד איך אכלו, אבל היה להם את הסבלנות להמשיך לתמוך בהם ותראה איפה הם היום. אני שואל את עצמי למה שגם כאן זה לא יהפוך לנורמה? תאמין לי שיש מגוון שוערים ישראלים צעירים מצויינים שרק מחכים לפרוח. אבל לא מאמינים בהם. לצערי אני מרגיש את זה על בשרי".
היו רגעים שהיית קרוב להישבר? לשקול פרישה?
בשום פנים ואופן. לעולם לא היה רגע שאמרתי לעצמי שזה לא זה או הרהרתי למה אני עושה את זה. זה לא באופי שלי. אני לא אחד שמתייאש ולא אחד שנשבר. ברור שהיו רגעים קשים, וזה לגיטימי. לכל בן אדם יש רגעים קשים וזה לא משנה מה המקצוע שלו, אפילו לעובדי הייטק יש רגעים קשים כאלו. אבל הכול תלוי איך אתה מסתכל על זה.
"אם אתה מנסה לבדוק איפה טעית ומה אתה יכול לעשות אחרת אתה תרוויח הרבה יותר מאשר אם תתייאש ותהיה מתוסכל על כל העולם. אם אגיד שבזמנו בכל הסיפור עם הפועל לא היו דברים שהפריעו לי ולא היו אנשים שמאוד כעסתי עליהם זה יהיה שקר. אבל הבנתי שתסכול לא יביא אותי לשום מקום. אני מעדיף להסתכל על חצי המלאה וכשאני עושה את זה אני מבין שאני רק בן 23, יש עוד קריירה ארוכה לפני, ושכל דבר שעברתי בקריירה שלי יחשל אותי בסופו של דבר".
מאיפה אתה מצליח לשאוב הכוחות?
"אני בן אדם אופטימי שמאמין שהכול מלמעלה. היום אני רק אומר תודה על כל טעות שעשיתי בקריירה, כי אני יודע שהיא לא תחזור ואני אלמד ממנה. אני מודה על כל דקה שאני על המגרש ועושה את מה שאני אוהב. חוץ מזה שעברתי תהליך עם עצמי. התבגרתי. אני כבר לא אותו ילד בן 19 שחושב שהכול מגיע לו. כבר יש לי קצת קילומטראז' בליגה, והיום אני יודע לקבל יותר טוב גם את ההצלחה וגם את הכישלון.
"יחסית לשוערים, שבד"כ פורצים בגיל מאוחר, אני עשיתי את הפריצה שלי בגיל צעיר מאוד ועברתי דבר או שניים בחיים שלי. היום אני עובד עם קואצ'ר צמוד שעוזר לי לקחת את הכול בפרופורציות. כל דבר שעברתי בכדורגל מחזק אותי ומהכול אני משתדל ללמוד ולהתפכח".
נא להמתין לטעינת התגובות
