יקירתו: לדנה פרימן לא היה קל בחיים
חתונה? הצחקתם אותה. ילדים? אתם ממש לא בכיוון. הדוגמנית דנה פרימן, כבר ארבע שנים זוגתו של אסף אמדורסקי, מדברת בלי חשבון: על היחסים הטעונים עם האקסית של אסף, מיכל אמדורסקי, על הכסאח המתוקשר עם אייל גולן ועל השאיפה המפתיעה: פוליטיקה. ראיון
את מוכרחה להסביר.
"הייתי פגה, חטפתי זיהומים קשים בכבד ובריאות ומערכת העצבים שלי נפגעה קשות בגלל תרופות שקיבלתי. את הילדות העברתי בין מחלקה אחת לשנייה בבתי החולים, וכשגדלתי והתבגרתי חליתי בדלקת פרקים שממנה אני סובלת עד היום. את מבינה למה כל השמועות שלקחתי סמים הן שקר? הכבד שלי מצולק מכל הזיהומים, ואם הייתי משתמשת הייתי כבר מתה מזמן".
פרימן הדקה, שחורת השיער וחיוורת הפנים תמיד עוררה חשד בקרב רכילאים ושאר דברני ברנז'ה שהיא משתמשת בסמים ואולי גם סובלת מאנורקסיה. "נראה לך שאחת כמוני, שעובדת 14 שעות ביום, הייתה מחזיקה מעמד אם לא הייתה אוכלת? את רואה את הידיים האלה?", היא מושיטה קדימה שתי ידיים, "אלה ידיים של אישה עובדת".
בשלוש השנים האחרונות משמשת פרימן כיח"צנית של מותגי אופנה. היא בעלת משרד משלה, ומטפלת רק בעשרה לקוחות במשך עונה, מתוך אידאולוגיה. בנוסף היא מדגמנת, בין היתר עבור לי קופר. "סגרו איתי על עונה נוספת, אבל הפעם זה יהיה בלי אסף, שבפעם הקודמת היה הבמאי. אגב, בפעם הראשונה שבאתי לעשות אודישנים הייתי היחידה מבין 2,000 בנות בערך שג'ינס במידה 6 ישבו עליה בול, בעוד על האחרות הם נראו כמו שק, כך שאני לא כזאת מקל כמו שאת חושבת. יש לי רגליים דקיקות ואני גבוהה, ולכן חושבים שאני נורא רזה, אבל יש לי טליה רחבה", אומרת מי שניסתה להתגייס לצבא אך נדחתה בגלל תת משקל.
אם כבר אנחנו מדברות על אסף, אתם כבר ארבע שנים ביחד.
"אין חתונה באופק וגם לא תהיה". אומרים שהוא סרבן החתונה מבין שניכם. "זו אני שלא מעוניינת, אבל ממש לא אכפת לי מה חושבים. אני לא מאמינה במוסד הנישואין, גם בגלל שהוא פשט את הרגל וגם בגלל שהורי התגרשו בצורה מכוערת. אני לא מתכוונת להתחתן לעולם ואסף יודע את זה. איך אפשר גם לדעת מה יהיו הצרכים שלי בגיל 40 או 50? אולי בכלל אאבד עניין, כפי שאיבדתי עניין בעיצוב בגדים, שהיה פעם חלום חיי?".
מה עם ילדים?
"אני לא רוצה להיות אמא. תשמעי, בגיל 32 הייתי אמורה להרגיש אם אני רוצה ילדים אבל זה לא קורה לי. אני רואה חברות שאין להן עדיין ילדים ומקבלות לחלוחית בעיניים כשהן רואות שלאחרות יש. אני לא מתחברת לזה בכלל. אני גם לא יודעת אם אני אהיה אמא טובה, אם לא אחזור על הטעויות של אבא שלי. עד כמה שזה נשמע הזוי, אני לא רוצה להביא ילד לעולם הזה. לכי תדעי מה ייצא לי. זה מפחיד. אני כן יודעת שאולי יבוא יום ואאמץ ילד".
אולי את לא רוצה ילדים כי לאסף יש שתי בנות והן ממלאות בשבילך את המשבצת הזאת?
"אני מתה על הבנות של אסף, אין בנות כאלה. הן מבריקות, חרוצות ומוכשרות ואני כמו חברה שלהן. אבל עזבי, בואי לא נדבר עליהן כי אמא שלהן עלולה להתעצבן".
למה שהיא תתעצבן? אמרת שהן מהממות.
"עזבי".
לא ניסית להתקרב אליה?
"אני חייבת לנסות. היא בסופו של דבר האמא של הבנות. מה אני יכולה לעשות? כשמישהו חושב שיש לו זכויות על משהו, איך תוציאי אותו מזה? אבל אני לא רוצה לדבר עליה. יהיו לי צרות צרורות מזה. אז נכון שהיא השחירה אותי לא מעט כי היא חשבה שאסף התגרש ממנה בגלל שפגש אותי, אבל מה אני יכולה לעשות? לתבוע את האמא של הבנות של אסף על הוצאת דיבה? אני מעדיפה לאכול את החרא הזה בכפית במקום שהן תאכלנה אותו".
פרימן הכירה את אמדורסקי חצי שנה אחרי שעזב את הבית. אבל גם היום, ארבע שנים מאוחר יותר, הם עדיין לא גרים ביחד, אלא מחלקים את זמנם בין שתי דירות. "אני לא מאמינה שצריך לגור כל הזמן יחד, ואני מעודדת את א' לגור בנפרד כדי לא לפתח תלות אחד בשני ולא להפריע אחד לשני".
מה זה א'?
"ככה אני מכנה את אסף כבר שנים. בחצי השנה הראשונה שיצאתי עם אסף לא סיפרתי לאף אחד על הרומן החדש חוץ מאשר לחברים קרובים ונהגתי לקרוא לו א'".
את הולכת להופעות של א'?
"בטח, כל פעם שמזדמן לי. איפה שאפשר לתמוך, אני שם".
איך אתם מסתדרים כלכלית? אתם לא משפחה קטנה עכשיו.
"כסף זה לא הכול בחיים. יש תקופות בחיים שמרוויחים הרבה ויש תקופות שמפסידים את התחתונים. כשזה קורה ועולמך חרב עלייך, את ממש רוצה להתאבד, אבל ברגע שאת עוברת את הקו הזה של המשבר, את פתאום קולטת שזה לא סוף העולם והיחס שלך לכסף משתנה".
הגברים החלשים
פרימן נולדה בכפר סבא להורים שעלו ארצה מרומניה ממש לפני שנולדה. "היתה לי ילדות קשה ומצולקת", היא אומרת. "בגיל 14 עזבתי את הבית בגלל אבא אלים מאוד, שהותיר בי צלקות נפשיות ופיזיות. אני לא רוצה להרחיב בעניין כי לא בא לי שירחמו עלי, אבל אני לא יודעת מה היה עולה בגורלי אם הייתי נשארת בבית. אם הייתי אומרת שאחזור בשעה שתיים ובאתי בשעה שתיים ודקה הייתי חוטפת מכות. לא הסכמתי לזה. לא הסכמתי לשמוע שאני סמרטוט, זבל וזונה ושלא אגיע לשום מקום. זה היה החלק הקשה, ההתעללות הנפשית שעברתי,
סיימת בסוף תיכון?
"ברור שסיימתי. נראה לך שילד שעבר כאלה חיים של התעללות לא ירצה להוכיח את עצמו אפילו יותר? אני הרי תחרותית בטירוף. אני מתחרה אפילו באסף, שהוא מאוד חרוץ, מי עובד יותר שעות ביום".
את בקשר עם אביך היום?
"ניסיתי לדבר איתו במסגרת כל הטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי אבל הוא לא מבין, הוא חושב שהוא בסדר ושילדים מחנכים בכוח הזרוע. הוא אפילו חושב שהוא לא עשה איתי 'עבודה' מספיק טובה כי אני כזאת חוצפנית שמעיזה בכלל לנסות לדבר איתו. כבר 18 שנה לא ראיתי את אבא שלי והאמת היא שלא חסרה לי דמות של אבא. גברים נתפסים כמאוד חלשים בעיני למרות כוחם הפיזי. נשים הרבה יותר חזקות, ואני לא מבינה למה עדיין גברים תופסים עמדות מפתח ונשים מרוויחות פחות מהם באותו מקצוע. אנחנו, הנשים, מהוות כוח חזק, ואסור לנו להתחרות אחת בשנייה, כי זה מחליש אותנו".
אז היום חשוב לך להחזיק את עצמך מבחינה כלכלית.
"אני מחזיקה את עצמי מגיל 14 וחצי ולא מוכנה שמישהו ישלם עבורי, יעשה לי או יקנה לי. גם עזרתי לאחותי כשעזבה את הבית בגיל 17 ובאה לגור אצלי, ואחרי שסיימה צבא שכרתי לה דירה. אני אפילו מחזיקה את אמא שלי ושולחת לה כסף כי אבא שלי לא משלם לה דמי מזונות, וממה היא תחיה? מ-1,200 שקלים שהמדינה נותנת לה?".
איך התמודדת עם משברי העבר?
"טופלתי על ידי פסיכולוגים. כשהייתי ילדה הייתה לי אפשרות מטעם קופת חולים, ועד היום אני דואגת להיעזר בפסיכולוגים. אני חושבת שכל מי שחי בישראל זקוק לעזרה כזאת. ועדיין יש לי מלא עבודה עם עצמי. אני לא בוכה הרבה. את התסכולים שלי וגם את השמחה אני פורקת בפייסבוק ומחכה לתגובות. זה הפסיכולוג שלי. בעצם כל אחד שפותח פינה בפייסבוק הופך למין דיקטטור קטן של המקום שפתח ושל האנשים שמבקשים להצטרף אליו ולהיות חברים שלו".
למה את לא בוכה?
"כי יש לי עור של פיל. אני בעלת יכולת ספיגה מצוינת".
על מה עוד את עובדת במפגשים עם הפסיכולוג?
"אני רוצה להיות פחות שיפוטית, פחות קשה ותובענית גם כלפי עצמי וגם כלפי אחרים, כי בסופו של יום זה מלחיץ ומעייף. עדיין יש לי דרך ארוכה. אני מאוד רוצה לעבוד על העניין הזה של לאהוב ללא תנאים מוקדמים, לעשות דברים טובים מבלי לצפות לקבל תמורה או דברי הערכה. פשוט לתת בלי לרצות לקבל חזרה, ולתת יש לי הרבה".
פרימן מודעת היטב לתדמיתה: צינית, מתנשאת אולי אפילו וולגרית. אלה החיים, היא אומרת, שהפכו אותה למחוספסת. פעם, היא מספרת, אפילו שברה בקבוק על ראשו של מישהו שלא הפסיק לגעת לחברה שלה בישבן בבר, למרות שהתבקש שוב ושוב להפסיק. "אבל אפילו שאני לא נוהגת להתבכיין או להזיל דמעות, זה ממש לא אומר שאני חסרת רגישות או ביצ'ית", היא אומרת.
ערבים מגניבים
עימות מתוקשר במיוחד נרשם כשפרימן כתבה בדף הפייסבוק שלה על אייל גולן שהיא "לא סובלת ערסים שמאמצים כלבים חמודים כי ערסיות אוהבות את זה", הערה שזכתה לתגובה נסערת של הזמר. פרימן מחייכת. "חשוב לי להבהיר שהדברים שלי על אייל גולן לא נבעו מגזענות כפי שטענו נגדי. אני ממש לא גזענית. יש לי עובד ערבי וחברים ערבים ואני חושבת שעושים לערבים בארץ עוול גדול ולא קולטים שיש דור חדש של צעירים ערבים מגניבים שרוצים פשוט לחיות כמו כולנו. אבל אני בכלל לא מבינה מה עשה אייל גולן, אליל המדינה, בפייסבוק שלי, שבו בדרך כלל אני מדברת על אופנה ומודעות חברתית, ולמה הוא בכלל צריך להתייחס או להגיב לכל דבר שמישהי לא חשובה וקטנה כמוני כותבת. למה שהוא בכלל יתייחס אלי? איפה הוא ואיפה אני. ציפיתי מאייל שישמש דוגמה בכל הקשור ליחס לחיות כי יש לו המון מעריצים אבל לא ציפיתי שהוא יענה לי בפייסבוק".
למה את עושה מעצמך כזאת קטנה?
"אני באמת קטנה, זאת עובדה. לא תרמתי שום תרומה ממשית לאנושות כמו חתני פרס נובל, רופאים ואמנים מפורסמים, כמו קוקו שאנל למשל, ואפילו דוגמניות ושחקניות כמו בריז'יט בארדו, שזכרם לא יימחה לנצח".
היום מקובל שכל פליט ריאליטי רואה בעצמו מתנה לאנושות.
"אין לי כבר שבע שנים טלוויזיה בבית, ומאז שאני עם אסף גם לו אין טלוויזיה בבית. אבל זה מגוחך. קחי למשל את ניקול ראידמן. היא מחרידה בעיני. אם אחת כמוה זוכה לקבל כותרות או לשמש דוגמה כלשהי, זה נורא. אישה שכל הערכים שלה מקולקלים, בין אם זה להסתובב עם מעילי פרווה בישראל, או להטיף לשחיטת חיות מתוך בורות טהורה. ממטר אפשר לראות שזאת לא בחורה שבאה ממקום גבוה אלא סוג של עבד כי ימלוך. אנשים כמוה גורמים למילה סלב להישמע כקללה".
גם אסף סלב.
"הוא לא סלב, הוא אמן מוכר בזכות היצירה המוזיקלית שלו והוא לא מפורסם רק בגלל שרואים אותו מסתובב בכל מיני מקומות אלא בגלל העשייה האמנותית שלו".
מה את הכי אוהבת בו?
"הכל. את הרצינות, הלויאליות. אני מעריצה את זה שהוא חי את העבודה שלו מ-א' עד ת'. הוא לא מוותר לעצמו. האמנות שלו היא כל חייו. גם אין אבות כאלה. הבנות שלו חשובות לו יותר אפילו מהעבודה שלו. אני לא בטוחה שהייתי היום יכולה להיות אמא טובה ולהעניק לילדים שלי מה שהוא מעניק לבנותיו. אני לא רואה בו שום פגמים. אבל בשום אדם אני לא רואה פגמים. כל אדם שתראי לי שיש לו פגמים, אני מיד אראה לך מה יפה בו".
ברוח זו, מילה טובה על מישהו?
"נינט. ראיתי את הבחורה בהופעה והכריזמה שלה כל כך יפה. על הבמה היא לא מנסה להיות כוסית או יפה, היא אפילו מתכערת וזה קורה לאמנים ממש גדולים. היא פשוט נותנת את הכל בלי להדגיש נתונים חיצוניים ובלי להתייפיף. היא אחת מפליטי הריאליטי שאני מעריכה כי היא מנומסת ותרבותית ומדברת בגובה העיניים וממנה אפשר ללמוד התנהגות אנושית מהי. אנשים נוטים להתייחס אליה כאל סלב במקום להתייחס לאמנות שלה".
במקום ילדים, יש לה בבית שתי כלבות ושלוש חתולות. היא אפילו שכרה משרד שיהיה גדול מספיק כדי לארח חיות פצועות הזקוקות לשיקום. "כל החיים הרגשתי כמו חיה קטנה ופצועה, אז באופן טבעי אני רוצה לעזור לחיות פצועות אחרות. אני גם לא מגישה עזרה רק לחיות. יש נרקומנים אצלי בשכונה שאני עוזרת להם. יש למשל אישה אחת ששוקלת 40 קילו והיא אמא לארבעה ילדים ולא מצליחה להיגמל מהסם, אז אני מכניסה אותם הביתה ונותנת להם לאכול. פעם בשבוע אני גם לוקחת את האמא לבית קפה כדי שתקבל הצצה לעולם שבו אנשים חיים באופן נורמלי, אולי זה ייתן לה חשק להיגמל. אני מקווה בסופו של דבר להגיע לאיזושהי עמדת כוח שתאפשר לי להיות יותר פעילה חברתית ואפילו מעורבת בפוליטיקה".
פוליטיקה?
"בעבר הייתי דוגמנית ב'לוק' ועשיתי קמפיינים לאורנג' ושוקי זיקרי, אבל לא הרגשתי שעשיתי משהו שיכול להשאיר חותם. לכן אני לא שוללת מעורבות בפוליטיקה שתאפשר לי להשפיע למשל על מתן עזרה לשכבות מצוקה וסיוע לנשים עובדות שהן גם אמהות לילדים".
ביתה מלא במזוזות ("זה לא קשור ליהדות, יש לזה פשוט ערך אנרגטי") והיא מנהלת אורח חיים בריא, צמחוני ואורגני. אבל בגיל ובפגעיו, היא אומרת, אין לה שום כוונה להילחם. "אני לא מבינה למה נשים מתאמצות להסתיר קמטים שאותם הרוויחו ביושר, והם כמו דרגות של לוחם. נשגב מבינתי למה אנשים רוצים למשל לתקן את האף שלהם, או להוסיף סיליקון לחזה. את יודעת שכל אנשי המפתח בעולם האופנה והיופי בכלל לא עושים ניתוחים? מעצבת האופנה האיטלקית מוצ'יה פראדה לא עשתה ניתוחים כאלה, גם אנה וינטור, עורכת 'ווג', לא. בעצם כל אלה שמכתיבים לך את המושגים האסתטיים לא עושים את הדברים האלה, כי זה לא בא ממקום של אסתטיקה אלא מהמיינסטרים. אני מתה על בחורות בנות 40 ו-50 עם הקמטים שלהן, שהן בכל זאת מטופחות ומתוקתקות. את רואה שהחיים היו טובים אליהם. ככה גם אני רוצה להיראות כשאהיה זקנה. לי, למשל, יש ורידים בולטים ברגליים ואין לי כל כוונה לתקן אותם. אפילו את הקעקוע המקולקל שבצעירותי עשתי לעצמי לבד עם מחט אני לא מעוניינת לתקן. אנשים צריכים לקבל אותי כמו שאני, עם הפגמים שלי. למה שאני אלך לתקן פגמים בגלל שמישהו דפוק בראש חושב שזה לא נראה טוב?".
קל לך לדבר, את יודעת שאת יפה.
"מה זה יופי? הוא נגמר בשלב מסוים. אני לא רוצה מחמאות על איך שאני נראית אלא על דברים שאני עושה".
אז מה את עושה?
"אני כותבת שירה, מציירת בדיו ופחם. אני גם מתקלטת פעמיים בשבוע במסיבות גייז שאסף עושה. זה כיף לראות 400 איש מריעים ונהנים מהמוזיקה שבחרת להשמיע. אני גם נורא אוהבת אמנות. הייתי רוצה, אם יתאפשר לי כלכלית, לבנות אוסף של תמונות. אני מאמינה שאמנות זו השקעה טובה יותר מנדל"ן. אני גם קונה רק תוצרת כחול-לבן כי אני גאה במדינה שהצליחה לקום אף על פי ולמרות".
מסר לסיום? אולי למיכל אמדורסקי?
"מיכל אמדורסקי היא לא האישיו כאן. מה שחשוב לי בכתבה זה להעביר מסר על מודעות חברתית. מספיק לי שמישהי צעירה תקרא את דעתי על סיליקונים וניתוחים פלסטיים ותבין את חוסר הערך שלהם, או שלמישהו בעקבות הכתבה הזאת יתחשק לאמץ כלב או חתול עזובים, או מישהו אחר יתחיל לאכול בריא - אז ארגיש שתרמתי משהו. זה מה שחשוב לי בכתבה הזאת, לעשות משהו שיתקן דברים מקולקלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם