חכמה בלילה: ראיון עם נועה וולמן
נועה וולמן - קלי באנדי בגרסה הישראלית של "נשואים פלוס" - מנסה לשכנע אתכם שהיא בדיוק כמו הטייפ-קאסט שלה: בלונדינית קלולסית ואהבלה מוחלטת. זה לא מצליח לה
"לפני כמה זמן הלכתי לקיוסק ליד הבית", היא מספרת, "והבחור בקיוסק אמר לי 'תגידי, את באמת כזאת מטומטמת?', אמרתי לו, 'לא, אני הרבה יותר מטומטמת. אני אפילו לא יכולה לקנות לבד במכולת. חכה רגע, אני אקשיב לאוזנייה, הם יגידו לי מה אני צריכה לקחת. יש לך חלב?'".
בעברית קוראים לזה טייפ-קאסט. במדוברת קוראים לזה "תחשבו-מה-שאתם-רוצים-ואני-אמשיך לקבל-תפקידים".
"ואם יחשבו? מה יקרה?", היא אומרת. "ברמה של התעשייה אני לא פוחדת, כי המלהקות והבמאים מבינים מתי זה ברצינות ומתי לא. אני לא מפחדת מטייפ-קאסט, וגם אם כן, מה, זה כזה נורא? זה לא אישיו מבחינתי. אז מה, אני אוותר על עבודה שאני מאוד נהנית ממנה, כי אולי זה לא יאפשר לי אחר כך לעשות דברים אחרים? זה קצת פחדני".
וואללה.
"וואו. איזו תשובה רצינית".
המטרה היא להוציא ממך רצינות.
"נראה אותך".
וולמן פורצת בצחוק קולני, כזה שמתגלגל בחלל המסעדה, בלב מתחם אחד ממגדלי היוקרה בתל אביב. הראשים מסביב דופקים 180 לכיוונה. "אני לא ממש צוחקת ככה", היא מודה. "רק לפעמים. נגיד עכשיו. אני יכולה להיכנס להרבה תפקידים אחרים, פשוט בזה יש המון חן וזה גם כיף. בכל בנאדם זה ככה, אצלי זה יותר מוחצן. יש אנשים שלא מבינים מה אני רוצה מהם, אבל אלה שמבינים מספיקים לי".
מה עם תפקידים כבדים יותר?
"מה זה אומר, לשחק מחבל?".
לא, גופה.
"גופה בארצות הברית? וואו, זו פסגת השאיפות".
האמת? נועה וולמן (25) מתענגת על כל רגע, וכך, ביחס ישיר, נראית גם השיחה איתה. יש לה קטע, והוא ממש טוב. מעטה אירוניה דק מרחף מעליו, כולו מחווה לקלילות שבה היא מקבלת את הדבר הזה, הגדול, המלחיץ לפעמים - החיים שלה. היא יודעת שהיא אינטליגנטית, מצליחה, ועולה בדמיון של הרבה גברים על הספה בסלון, פלוס טבעת. כל מה שהיה חסר הוא התנסות קצרה כקלי באנדי - אם כל פקאצה והילדה שפתחה את הצ'אקרות לאמריקה של סוף שנות השמונים. בגרסה הציונית ל"נשואים פלוס" שעולה עכשיו בקשת (ערוץ 2, שני ושלישי, 22:40), היא מגלמת את מיטל, סתימה אנושית והקצר החשמלי של משפחת אברהמי. זה לא סתם מפגש בין טייפ-קאסט לדמות קלאסית. זה קתרזיס, כפפה ליד. "אני לא
וולמן התחברה לדמות, עד שבקטע אווירודינמי דפקה באחד מימי הצילום התעלפות נסיכותית, קבל עם וליאור אשכנזי. "זה מביך", היא מודה, "אמא שלי אומרת שהייתי צריכה להיוולד במאה ה-14, כשזה היה נורא רומנטי להתעלף, כי היה להן מחוך צמוד והיה להן קשה לנשום. אני בחורה שברירית ועדינה, ויש לי לחץ דם קצת נמוך אז לפעמים אני נופלת אחורה, פה זה פשוט פחות מוערך".
בחזרה לרגעי האימה. ליאור אשכנזי זינק ותפס אותך?
"זה היה כזה בסלואו מושן, ורגע לפני שהראש שלי הוטח ברצפה הוא תפס אותי. הוא מאוד גבר למשימה. עזוב, אני חיה ונושמת, אני לא מבינה למה צריך להתעכב על זה. מה, זה לא נורא רומנטי להתעלף מדי פעם?".
מה שעוד יותר משעשע, זו היכולת של וולמן להמשיך עם קלי-מיטל גם מחוץ לצילומים. סתם, כי זה כיף. תפקיד דרמטי? תעשו אתם. ביזנס ופלז'ר, וולמן סטייל. בשביל להבין את הדמות צריך לקפוץ אחורה, לתוכנית "דבר עם הסוכן שלי". אחת הגיחות הראשונות שלה בטלוויזיה, ילדה בת 20, ערוץ עם בעיית גבולות קשה (ביפ) ותפקיד תפור. וולמן נשלחה על תקן כתבת בידור קלולסית, נדחפה לאירועים והציקה לסלבס בשאלות שהאחיין שלכם לא היה מנסח טוב יותר. המפגש הוליד רגעי שיא. "אין לי בעיה לדבר על התוכנית", היא פותחת. "אנשים מתו מאז, אבל או-קיי, בוא נדבר על זה".
הסלבס היו די המומים ממך. רמי קליינשטיין למשל, לא הבין מה את רוצה. גם ליאור מילר, מייקל לואיס, עומרי רונן.
"דווקא עומרי זרם. אחר כך, בשיחה. הוא פשוט לא יבזה את עצמו בשטויות. הוא בנאדם כזה, הוא מהרדיו. הם היו כל כך המומים. כמה שהם הגיבו בצורה יותר קיצונית זה היה יותר משעשע. למה אתם עושים מזה כזה עניין? כי כאילו אסור לצחוק עליכם? שאלתי שאלות לגיטימיות. לא הייתי מרגישה לא בנוח אם היו צוחקים עלי".
גולת הכותרת, ויסלחו הידוענים, הייתה בשלב שבו וולמן לא מזהה אף אחד מהם. גדול כקטן, מוכשר כמיותר. לוולמן הוצמדה אשת הפקה שלחשה לה את השם. "אף אחד", היא מודה. "לא זיהיתי אף אחד, חוץ מריטה".
כשוולמן קפצה לראיין את קליינשטיין, היא לא ממש הייתה סגורה על הדיסקוגרפיה. "ידעתי שהוא קיים", היא מפרגנת, "זה לא שאני לגמרי מנותקת מהמציאות. ידעתי שיש את רמי קליינשטיין, אבל לא ידעתי במסדר להגיד 'זה הוא'. גם בגלל שאני לא מקשרת שם לפרצוף וגם בגלל שאני לא קוראת וצופה ברכילות, אז אני לא חיה את זה".
ליאור מילר?
"זכרתי שראיתי אותו בטלוויזיה כשהייתי קטנה".
את קרן פלס לא זיהית?
"הייתי צריכה שיגידו לי שזו היא. היא אמרה שהיא לא סובלת את התוכנית אבל הציצי שלי יפה".
במקרה של קליינשטיין, שהופיע בפסטיבל "יצירה ישראלית", וולמן התקיפה בשאלות מהגיהנום, קליינשטיין התרעם ודרש שאלות רציניות. "אם זו יצירה ישראלית", שלפה, "איך זה שאין פה ערבים?". קליינשטיין התבלבל והמאבטחים שלפו אותה לקיבינימט. "מה שהרגיז אותו בכלל לא היה מרגיז. רצית שאלה רצינית, נכון? זו שאלה שהוא פשוט לא יכול לענות עליה. אל תבקש שאלות רציניות, זה סתם יותר קשה. עדיף להישאר בנמוך. אתה יודע מה הפורמט שלי? מה, אני באה מהחדשות? מה יש לי לשאול אותך רציני? מה הוא חשב, שאני אענה לו 'לא, אין לי, אבל תזרום'?".
מאיפה באה השאלה?
"זה מה שהיה שם, זה היה יצירה ישראלית אבל לא היו שם ערבים. לא ניסיתי לקדם אג'נדה, פשוט הבאתי שאלה רצינית, כזו שאנשים לא ירצו להיכנס אליה". במקרה של צביקה פיק זה נגמר עוד יותר גרוע. אחרי הראיון, בצד, כשהמאסטרו משוכנע שאיננו מצולם, שלף כרטיס ביקור והציע לילדה בת ה-20 לשבת לקפה קטן. תמים, כמו שרק מאסטרו יכול להיות. העניין שודר גם שודר. "דווקא צביקה הוא בחור עם הומור", היא מסנגרת. "אולי אני נאיבית. לא נראה לי שזה כזו אבן דרך בשבילו, המפגש בינינו. הוא צביקה פיק. ברצינות, מה, היינו בשוק? זה לא שביבי הציע לי לבוא לשחק איתו אחר הצהריים. יש אנשים שמותר להם. הוא גם לא עשה שום דבר לא בסדר, הוא רק הזמין אותי".
להפתיע את וולמן עצמה בשאלות? לא, אין סיכוי. על הכל היא תענה, פעם בצחקוק מתוזמן, פעם בעאלק-רצינות. "מה אתה כבר יכול לשאול?", היא מתגרה, "כל דבר על החיים, העבודה, אלה דברים ששאלו אותי. גם כשאתה רואה גיא פינס, הן שואלות 'מה קורה? אתה נהנה באירוע? כבר קנית משהו?'".
אין בעיה, הבמה כולה שלך.
"אני רוצה לנצל את הפלטפורמה הזאת כדי להגיד שיש לי חלום שכשיהיו לי ילדים לא תהיה פה מלחמה, שיהיה פה שלום עולמי ולא יהיה יותר סבל לילדים בשום מקום".
כולל "מאסטר שף".
"גם הם. וגם ילדים מחוץ לפריים טיים, כמו ילדים בנפאל. הייתי עכשיו בנפאל ומאוד קשה להם. הצטלמתי שם לסדרה ("קטמנדו" - א"ש). אמרתי 'יאללה, אני אטוס לנפאל'. האמת שהיה נורא כיף לי כי ישנתי עם גל גדות באותה מיטה. היה נחמד איתה".
עוד מעט תעלה גם העונה השנייה של "המשרד" - שבה וולמן מגלמת את שירי, צעירה מבולבלת - ובכלל, הקריירה שלה רצה מרתון. חוץ מהקמפיין לברבי בגיל חמש, את הצעדים הראשונים באמת עשתה ב"דבר עם הסוכן שלי" ובעונה השנייה של "חצויה". אחר כך הגיעו "תיכון השיר שלנו" ואפילו כניסה לפאנל "מועדון לילה" הי"ד. כדוגמנית (ותהרגו אותה, היא לא תאשר את התואר), הצטלמה בין היתר לפוקס, דלתא, אינטימה ולי קופר. בסופו של דבר מדובר בקומיקאית שטרם החליטה לטוס סולו. זה אולי יקרה, אבל קודם היא צריכה למצות את היכולות אחד על אחד. שאלה רצינית, אני מציע. "אני מה זה רצינית", היא עונה. "כל הראיון הזה היה הרבה יותר רציני ממה שאני רגילה. זה אומר שאני מתבגרת, זו הזיקנה. אוי ואבוי".
את קומיקאית.
"אני בז'אנר, אני מודה, או-קיי? אף פעם אל תודה. תמיד תבקש עורך דין. בסדרות אם אתה מודה, הם תמיד דופקים אותך".
מעניין. למה לא לנסות משהו משלך, סטנד-אפ למשל?
"ב'מועדון לילה' עובדים ככה. כל הפאנצ'ים והעבודה הם בטכניקת סטנד-אפ. אז אני מרגישה שהיו לנו נגיעות בזה. זה מסוג הדברים שבתור שחקנית קומית אני יכולה לפתוח את הדלת הזאת, אבל זה לא המקום שכיוונתי אליו. וגם אף פעם לא הייתי בסטנד-אפ".
אגב "מועדון לילה", פורסם שעזבת בעוגמת נפש.
"לא. אני מרגישה שנפרדנו כידידים. מה אתה רוצה שאני אגיד? אתה רוצה שאני אודה שבטעות דרסתי ברוורס את הכלב של ארז טל? מה, קשת סיפרו לך? אז קודם כל תדע שזו הפרה של החוזה שלי בגלל שסיכמנו שזה יישאר בינינו. חוץ מזה, הכלב לא מת, או-קיי? הוא לא יכול לדרוך על רגל אחת אבל עדיין יש לו ארבע רגליים, או-קיי? הוא יכול ללכת. זה לא שהוא נכה או מעוות. אני לא מזלזלת. זה לא שאמרתי 'נו, זה רק כלב', ממש לא. בגדול עדיף שלא תדרוס את הכלב של הקולגות, בעיקר לא מישהו כמו ארז, על רמה. זה כמו לדרוס את הכלב של ישו".
בקיצור, לא להתעקש איתך על זה.
"תראה, היה לי נורא נחמד ב'מועדון לילה'. מאוד הסתדרתי עם החבר'ה שם, וזה לא מובן מאליו, כי הם נורא מגובשים ולהיכנס לתוך קבוצה של בנים זה קשה מאוד. היה לי נורא נעים איתם, והם הכי השתדלו בשבילי והרגשתי שם מאוד בנוח. ארז הוא בנאדם מקסים".
הוא לקח אותך אחרי שראיינת אותו ב"דבר עם הסוכן שלי".
" כן, אמרתי לו 'היי ארז, אפשר לשאול אותך כמה שאלות?', אז הוא אמר לי 'כן. אוי, ירקתי עלייך?', אמרתי לו 'לא', אז הוא ענה 'לא נורא, אני אנסה שוב'. ואני פשוט המשכתי לראיין אותו. בסוף אמרתי לו 'בהצלחה בפעם הבאה, מקווה שייצא לך יותר טוב'".
אבל גם עם התקרית המזערית ב"מועדון לילה", לוולמן יש רזומה יפה. בהתחשב בכך שלא קרצפה רצפות בניסן נתיב או ביורם לווינשטיין, לא השתתפה מעולם בריאליטי, ואולי הכי חשוב, דחתה על הסף כל הצעה שתעשה ממנה דוגמגישה לגיל הרך, או סתם פלקט למוסכים. "היו תקופות שלא היה כלום. לוקח זמן עד שאתה מוצא את המקום שלך. בתור שחקן אתה חייב להשלים עם זה, ואני לא אוהבת להיות בבית".
אם תשבי קצת בבית, תוכלי להשלים קצת ריאליטי, להכיר שמות של סלבס.
"זה לא רק הם, אני גם לא רואה ראיונות של עצמי, לא צופה בהם. לפעמים אני אוהבת לראות מה הווייב שהם לקחו. הפעם היחידה שהייתי מאוד מאוכזבת מראיון הייתה כשכתבו 'יש במשפחה ככה וככה אנשים' ולא כתבו את אח שלי הקטן. כאילו שהוא לא קיים. הוא לא נעלב, מה אכפת לו? הוא בן. אני נעלבתי".
יאללה , בואי נתקן.
"רועי וולמן. אפשר לו למסור ד"ש?".
לא .
"יש לי רשימת ד"שים מוכנה עוד מהתקופה של 'הוגו' (משחק טלוויזיוני שהנחה גיל ססובר בערוץ הילדים - א"ש). הייתי מתה להתקשר לגיל ססובר ולהגיד לו 'יואו, מה המצב, גיל ססובר? אפשר למסור ד"שים?', וואו".
בואי תמסרי ד"ש לגיל ססובר, זה בטוח ישמח אותו.
"לא, יש לי רשימה. אתה לא תגנוב לי מהד"שים. אז אני רוצה למסור ד"ש לאח שלי רועי וולמן ולאחותי מיכלי".
ההורים וולמן, יגאל ודפנה, הביאו את נועה לעולם בתל אביב. אחר כך קפצו לקנדה, חזרו למושב גנות ("אני ממש לא מושבניקית, אבל אם לא הייתה ברירה הייתי שוחטת כבש"), משם לרמת השרון ולגבעתיים. כשהייתה בת 12 התגרשו. אחרי שעברה תאונת דרכים קשה, צה"ל העדיף לוותר על הסיכון.
אם יש מוטיב חוזר בפרסונה של וולמן זה "שם האב, מקצוע". במקרה הזה - זהירות, קונוטציות - גינקולוג. וולמן מכירה את ההתעניינות המזויפת ומשתפת פעולה, כלומר בדרכה. "אנשים נורא אוהבים להגיד 'פות'", היא מגלה. "אולי הם חושבים שזה יפתיע אותי:'אבא שלך גינקולוג'. 'מה? לא, די, אבא שלי?', 'כן, אבא שלך, הוא עובד בזה. הוא רואה פות בתור מקצוע'".
מה? לא, די.
"אמא שלי אמנית, וזה יותר קרוב למקצוע שלי ואף אחד לא מדבר איתי עליה. היא קדרית. היא מאוד מגניבה. מאז שהם התגרשו גרתי אצלה. אני צריכה לסחוט את זה, כי אין לי סיפור הטרדה מינית, אז אני צריכה שזה יישמע ככה, נכון? 'זה היה נורא קשה, אני זוכרת שהייתי כל כך צעירה ולא הבנתי'".
טרגדיות אין, זוגיות דווקא כן. תשע שנים עם תום. הכירו במכולת, שניהם תיכוניסטים, היא ניגשה ומאז הם יחד. היום הם גרים בגבעתיים. תום עובד בחברת מדיה, ונועה, ובכן, רוקמת ואופה עוגות. "תראה", היא שולפת אייפון ותצלום עוגה בצורת תיק. שאנל, כולל הלוגו. "אבל אל תצחק עלי", היא מזהירה. חלילה, כבוד למגזר, גאווה לעקרות הבית. וולמן רק שומעת "חתונה" ומיד קופץ לה הבלונד. "מה, בתור רעיון?", היא מיתממת.
לא, כאבסטרקט.
"לא יודעת, נראה. אני בת 25, אני לא חושבת שאני אעשה עכשיו ילדים. אתה מתכוון אם אני אאמץ מאוגנדה? אני לא מרוויחה כמו אנג'לינה ג'ולי. כאילו, לאסוף כזה תשעה ילדים, כל אחד בצבע אחר, כמו אקססוריז. בקיצור, אני לא בשלב הזה". תום הוא החבר הראשון שלך. הוא גם היחיד? וולמן פולטת "הא" מופתע, ומשתתקת. "זה פרטי".
חיכיתי ל"אין תגובה"."
הייתי צריכה ללמוד את זה. אף פעם אני לא אומרת 'אין תגובה', אני פשוט מרגישה שיש דברים שהם לא רק שלי אז צריך לכבד אותם".
רק רציתי לגרום לך להגיד את זה.
"אבל זה בטוח ייכנס".
נכון.
"אויש, כל הנושאים שלך הם רציניים כאלה, אני לא יכולה לעשות מזה שטויות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם