בקרוב אצלכם: גאיה טראוב מצאה אהבה
אהבה היא כבר מצאה, תודה ששאלתם. עכשיו נשאר לגאיה טראוב רק להשלים עם תלאות עולם המשחק, להשיג תפקיד של ביץ' ולהיפטר מהביישנות הכרונית. ויש גם טיפ למעריצים נמרצים: חפשו אותה בחנויות לציוד משרדי
ילדה רעה, את רוצה להגיד לי?
"לא, גם לא ילדה רעה, אפילו שבכתבות ובצילומים ניסו תמיד ליצור לי תדמית כזאת".
אם לא הילדה הטובה, מה דעתך על תדמית האיכותית?
"אני שמחה לשמוע שאת מציעה את זה, אבל זה כל כך משונה להתייחס לעצמך ככה. כשאני מתחילה להתעסק בזה זה רק מבלבל אותי, מה אני ואיך אני נחשבת ואיך מגדירים אותי, אז אני משתדלת לא. אני רק מקווה שמה שמצטייר הוא חיובי".
יש מצב שתגלמי דמות פרובוקטיבית, שונה לגמרי מהתדמית שלך? זה יכול לעזור.
"בא לי מאוד. בא לי לעשות דברים שמאתגרים אותי ותפקידים שרחוקים מהחיים שלי. הכי הייתי שמחה לגלם דמות של אישה כוחנית כזאת, לא השברירית וטובת הלב. הייתי שמחה להראות את הצד הזה שבי שעוד לא ראו על המסך. אשמח אם יציעו לי".
אולי בשביל זה את צריכה להתחיל לשדר יותר סקס אפיל על המסך.
"אני לא יודעת מה זה סקסיות או לשדר סקסיות. אני מי שאני, רק את יכולה להגיד אם יש לי את זה או אין לי. עד היום יצא שעשיתי תפקידים שהתחברתי אליהם. כל אחד והטקטיקות שלו".
מה עוזר לך להתחבר לדמות שאת מגלמת?
"אני זוכרת שפעם, ב'מרחק נגיעה', הייתי צריכה לבכות באחת הסצנות ונורא נלחצתי מזה, כי לא הצלחתי להיכנס למוד הזה ולא ירדה לי דמעה. התקשרתי לאבא שלי מאחורי הקלעים, ואיך שהוא ענה לי לטלפון התחלתי לבכות לו, אבא, אני לא מצליחה לבכות. כשהבנתי שאני דומעת רצתי לסט ואמרתי לבמאי, עכשיו תצלמו, עכשיו, מהר. עם הזמן והניסיון מצאתי את הדרך להיכנס לדמויות שונות. כשיש חומרים שכתובים טוב זה כבר יוצא מעצמו".
קרה שסירבת להצעות במשחק, לתפקידים שלא התחברת אליהם?
"זה לא קורה הרבה. אני באמת מאמינה שמכל דבר אני אלמד, ולכן חשוב לי לנסות".
טראוב - נטולת איפור, בג'ינס פשוט וסוודר - מדברת בקול שקט. היא נטולת מניירות, כמעט טום בוי. "הייתי ילדת טום בוי לגמרי", היא אומרת. שיער קצוץ, בגדים של בנים, רק כדורגל, רק חברים בנים, חוג ג'ודו. כשאחותי נולדה ביקשתי להסתפר קצר. בסביבות גיל 12 התחלתי פתאום כן להתחבר יותר לצד הנשי שלי. אני עדיין מאוד אוהבת ספורט ונמשכת לתחומים 'גבריים' - אני משחקת כדורסל עם בן זוגי, למשל - אבל גם עושה דברים כמו פילאטיס, יוגה. אבל עדיין נותרו בי הסממנים האלה של הילדות. גם עכשיו, למשל, אני מוכנה לעשות תספורת קצרה. אין לי חורים באוזניים, ואני גם לא אוהבת לעשות שופינג כמו כל בחורה נורמלית. ואני כמעט לא מתאפרת, כי זה מציק לי, אני מתחילה להתגרד".
אז אם את לא עושה שופינג, מה זה יום פינוק בשבילך?
"אני נמשכת לחנויות לכלי כתיבה וציוד משרדי. יש לי מזה מלא בבית. אני לא אוהבת מסז'ים בכלל, אז אם ציפית לשמוע שיום פינוק זה מסז' - אני לא הטיפוס. אני נורא אוהבת את הבית שלי, קוראת ספר טוב, יושבת בבית קפה. יום פינוק בשבילי זה להיות בשקט, לבד. יש תקופות שממש בא לי לצאת מהעיר ולהיות בטבע, אז אני מטיילת. יש לי גם קטע עם פרחים, אני קונה כל הזמן לבית".
טראוב, 24, גדלה בתל אביב. אביה הוא השחקן עמי טראוב ואמה, חני ורדי, מעצבת תאורה לתאטרון, ויש לה שני אחים: נינה, הקטנה ממנה בארבע שנים, שכבר הספיקה לגלם כמה תפקידים קטנים, בין היתר ב"הערת שוליים" וב"סרוגים", ואח גדול, עומרי, בן 35, מנישואיו הקודמים של אביה, המתגורר בארצות הברית. כבר כשהייתה בת שש השתתפה בדיבוב הסרט "במבי" ושיחקה
לפריצה הגדולה זכתה כאשר גילמה את דמותה של רוחל'ה ב"מרחק נגיעה" עטורת השבחים והרייטינג. באותה שנה גילמה גם את דמותה של אביה במחזה על פי ספרה גילה אלמגור, "עץ הדומים תפוס", ובהמשך כיכבה גם ב"דני הוליווד", בסדרת הדרמה והמתח "דאוס" ובסרטו של רוני ניניו, "היו לילות".
"תמיד ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית, לפחות מהרגע שיש לי זיכרונות. גם גדלתי בתוך בית כזה, שגם אבא וגם אמא מהתחום, אז או שאתה נהיה הכי נגד או שאתה הולך בדרכם של ההורים. אני כנראה בחרתי ללכת בדרכם".
כשסיימה תיכון לא התגייסה - בניגוד לחבריה מהכיתה טראוב כבר הייתה אז מפורסמת בזכות "מרחק נגיעה", ומשם המשיכה מיד ל"דני הוליווד", כשהיא מדלגת מעל המשוכה הצה"לית בקלילות יחסית. אבל כעבור שלוש שנים החליטה להתגייס בכל זאת.
"עברתי איזה תהליך עם עצמי. אחרי התיכון לא הבנתי את החשיבות של זה, אבל עם הזמן הייתה לי ממש טרנספורמציה עם העניין הצבאי, וכשזה הגיע זה הגיע ממקום כן ואמיתי, ואני שמחה שזה הגיע ככה. כשהתגייסתי שלוש שנים אחרי התאריך, בגיל 21, הרגשתי פשוט גאווה. שאלתי את עצמי האם חשוב לעשות צבא במדינה שלנו ועניתי לעצמי שכן, התמודדתי עם השאלה המוסרית הזאת והפסקתי להדחיק אותה ולכן התגייסתי. שירתתי בתאטרון צה"ל, כך שבכלל זכיתי".
על אף הרזומה המרשים, בשנה האחרונה נדמה היה שטראוב קצת נעלמה, אחרי נוכחות בווליום גבוה על המסך, בין השאר בסדרת הדוקו "בקרוב אהבה", שם שודכה למיני מחזרים פוטנציאליים בשנה שעברה, לצדן של גלית לוי, גילי שם-טוב, מיכל שפירא, סיגל שחמון ואמירה בוזגלו.
"נעלמתי, אבל רק מהמסך", היא מתקנת. "אני משחקת בהצגת יחיד של אייל נחמיאס, 'חיים פעם אחת', שמיועדת לתיכוניסטים ורצה באמצעות תאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, ואני מציגה בתיכונים ובאולמות בכל הארץ. זה רק אני וכיסא, ההצגה הזאת, וזה מבוסס על סיפור חיים אמיתי - לא שלי, כמובן - על תאונת דרכים ואלכוהול. אני מופיעה כמעט 30 פעמים בחודש ואני נורא נהנית מזה. אני משתתפת גם בהצגה נוספת,'שמוליק של זהרה', של תאטרון מופע, כך שאני אמנם לא על המסך כעת, אבל תמיד בעשייה".
איך את חווה את התקופות הקשות יותר, שבהן אין עבודה בתחום?
"זה סוג של מקצוע שבו אתה כל הזמן צריך להגדיר את עצמך מחדש. כשאתה משחק מלא אז אתה שחקן, ואז, בתקופות שאין עבודה, האם אתה עדיין מוגדר כשחקן? זה לא ברור. כל הזמן יש עליות וירידות, והפסקות זה שם המקצוע, אין מה לעשות. צריך נורא לרצות את זה בשביל לשרוד, ואני נורא רוצה ותמיד מזכירה לעצמי עד כמה. מאוד קל לוותר, ואני לא רציתי לוותר, כי המוח שלי לא יכול לדמיין שום אופציה אחרת חוץ ממשחק. זה בדם שלי.
"עם החיים וההתבגרות למדתי גם לקחת את החיסרון הזה למקום הטוב. בגלל שיש במקצוע הזה חורים, אז במקום להתכנס בעצמך ובבאסה צריך לנצל את הזמן הפנוי ולעשות דברים אחרים. לימודים, לדוגמה. צריך לפתוח את הראש לאופציות אחרות".
האופציות האחרות שטראוב פתחה אליהן את הראש, לפחות לפי שעה, הן לימודי תואר ראשון בספרות אנגלית ואמנות רב תחומית באוניברסיטת תל אביב. "נורא בער בי ללמוד ולא היה זמן מתאים, כי זה כל הזמן נכנס באמצע צילומים. עכשיו יש תקופה יותר נוחה, אז ניצלתי את ההזדמנות. אני סטודנטית שנה ראשונה וזה כיף, כי פתאום אני מתרועעת עם אנשים בגילי".
משחק היא לא למדה מעולם - למעט בתיכון. "יש אנשים שלמדו משחק וזה לא עזר להם, יש כאלה שלא למדו והצליחו, אין לזה חוקים. כרגע אני נהנית ללמוד משחק מתוך ניסיון, כי זה מקצוע בלי חוקים כתובים. אני משתדלת להיות נאמנה לעצמי ולעשות מה שאני מרגישה, וכרגע לא בא לי ללמוד משחק".
מה עם שירה? היום כל שחקן שלישי, שלא לומר שני, מנסה את מזלו בקריירה מוזיקלית.
"אני כן שרה, אבל זה לא משהו שאני כרגע מתעסקת בו. ב'דני הוליווד' שרתי, אבל לא הלכתי לכיוון הזה, למרות שאני לא פוסלת שום דבר. אם כבר אני יותר שמה דגש על כתיבה, אני גם לומדת את זה עכשיו. אני כותבת המון שירה, למדתי תסריטאות וזה גם משהו שאני רוצה לעשות. אני גם נורא אוהבת לצייר. שנים ציירתי, מגיל צעיר, אבל לצערי כרגע לא. בן זוגי מעודד אותי לחזור לצייר, הוא אפילו סידר לי פינה בבית במיוחד לציור. אני רק צריכה את הפוש הראשוני הזה, ואז אחזור".
בן הזוג המפרגן הוא רביב ספוז'ניק, איש מחשבים שמבוגר מטראוב בעשור. השניים הכירו קצת אחרי ש"בקרוב אהבה" עלתה לאוויר, ואחרי חצי שנה עברו לגור יחד ליד כיכר רבין. "חתונה? אמן ואמן. אני רק יכולה להגיד שזה האחד שלי. אין לי בעיה להתחתן, יותר מזה, אני גם מאוד רוצה, ואני גם מאוד רוצה ילדים, זה לא עניין של גיל. אבל אני לא רוצה לחפור בזה כי אני מכבדת אותו ואת חייו הפרטיים. אני כן יכולה להגיד לך שאני רוצה להתחתן ושמצאתי את הפינה שלי".
את מסמיקה.
"מביך אותי לדבר על עצמי כל כך הרבה, אני ככה גם כשאני לא בראיון. פשוט לוקח לי זמן להכיר את מי שמולי ולהבין איפה אני נמצאת. אולי ביישנית זאת לא המילה הנכונה, אני קודם כל מקשיבה וסופגת ואז מוציאה לאט לאט".
ניסית טיפול פסיכולוגי?
"אני ממש לא שם. אני מרגישה שלמה עם עצמי - אמנם באופן יחסי - ואני מאוד מודעת לעצמי, ומה שמפריע לי - אני עובדת עליו. עוד לא הגעתי למצב שאני זקוקה לעזרה חיצונית".
יחסית לאדם סגור השתתפת בתוכנית חושפנית במיוחד, "בקרוב אהבה".
"דווקא נהניתי מאוד מהמפגש עם הנשים השונות ומהשיח איתן. לא הלכתי לזה בשביל למצוא זוגיות, אבל בדיעבד זה כן גרם לי להתמודד עם שאלות וסוגיות שאחרת אולי עוד לא הייתי מתעסקת איתן. למה אני רוצה דברים מסוימים ולא אחרים, מה מתאים לי, מה אני מחפשת בגבר. כל השיחות האלה עם הבנות - שזה משהו שאני לא נוטה לעשות בדרך כלל עם אחרים, כפי שהבנת - עזרו לי בסופו של דבר מאוד. זה פתח לי משהו בראש".
מה היו התובנות שלך משם?
"הבנתי שאני רוצה זוגיות שתהיה שלווה, שקטה ובטוחה. בלי היסטריות. למזלי, מצאתי אחת כזאת".
יש לי תחושה שאת כל כך עדינה ושברירית, שאם אגע בך תתנפצי לרסיסים.
"זה ממש לא נכון, אני לא בכיינית ולא שברירית. לעתים נדירות אפילו יוצאת לי קללה, אבל רק כשאני לבד עם עצמי באוטו, מחפשת חניה בתל אביב. אני גם מקללת כשאני רואה משחק של ברצלונה".
יאללה, 60 שניות על גאיה טראוב, מפי גאיה טראוב.
"אני חושבת שאני מאוד אופטימית, ותמיד יוצאת במהרה מדיכאונות ומשברים. קשה לי עם חוסר מעש, בחיים לא תראי אותי עושה אמבטיה, סתם בזבוז של זמן, רק מקלחות. יש לי מצבי רוח שמשתנים בן רגע, אבל אני לא מאלה שצועקות או שוברות צלחות. אני מחושבת וביקורתית מדי, הייתי שמחה להיות יותר זורמת. הייתי רוצה לשחרר יותר ולהבין שזה בסדר לטעות. אני מתפרקת משטויות, אבל החיים שלי בכללי, תודה לאל, טובים. אני מאוד מאושרת מהמקום שלי, מעריכה ומודה לאלוהים על דברים".
זה אומר שאת מאמינה באלוהים?
"מאמינה באלוהים ופונה אליו, אבל לא מאלה ששומרות כשרות. האמת היא שגם ניסיתי לימודי קבלה, אבל לא ממש התחברתי".
כשאת פונה אליו, אתם מדברים גם על קריירה בחו"ל?
"נראה, אולי יום אחד. אני מתה על הבמאית סופיה קופולה ואם יש לי חלום זה לעבוד עם מישהי כמותה. אני מתכוונת לשלוח לה מייל".
צילום: יריב פיין וגיא כושי, סטיילינג: תמר מרקוביץ', איפור: מיכל לסמן, פריטים: אמריקן וינטג'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם