גוסיפ גירל [בשביתה]: איך זה להתנזר מרכילות
למה דחוף לדעת שנועם טור וקרן פלס בהריון? מדוע חשוב לחלוק מידע עסיסי על קולגה לעבודה? מיה אבידן החליטה שכל זה מיותר, ושהיא מפסיקה לרכל במשך שבוע. התוצאה: סטרס, הפרעות שינה, בידוד חברתי ועוגמת נפש כללית. אל תנסו את זה בבית
לפני שאתם בעצמכם מתחילים לרכל עלי מאחורי הגב - אינני ארכי-רכילאית שעיניה נוצצות מכל אינפורמציה מרושעת שזורמת לכיוונה. איני מבלה לילות כימים בטינוף על האחר. למעשה, לפי מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת הארוורד בארה"ב, כ-85 אחוז מהנשים נוהגות לרכל, והן אפילו נהנות מזה מאוד. הסיבה להנאה היא לאו דווקא הרכילות עצמה, אלא האחווה שנוצרת בעקבותיה, והסיוע שלה ביצירת תא חברתי. מתברר כי כשאנחנו חולקות אינפורמציה שלילית, היא מקרבת בינינו הרבה יותר מאשר אינפורמציה חיובית. המחקר, שהובל בידי ד"ר קולין גיל, הצביע על כך שהרכילות מרוממת את מצב הרוח, משחררת הורמונים חיוביים כמו סרוטונין ומורידה את רמות המתח בגוף. "כשאנחנו מרכלים, אנחנו למעשה מביעים עניין במה שלאנשים אחרים יש להגיד, ולהפך", אומר ד"ר גיל.
וכך יצאתי לדרך: שבוע של הימנעות משיחות עם אחרים על אחרים, דממת עקיצות סרקסטיות, הדרת עיניים ממדורי רכילות ואטימת אוזניים לשיחות שמתרחשות בסביבתי הקרובה. מה עוד? נגמלתי מ"ערב טוב עם גיא פינס" לשבוע, לחצתי "אנלייק" לבלוגי רכילות דוגמת זה של עומרי חיון, שאחריהם אני עוקבת דרך קבע, ואפילו הכנתי רשימה ובה נושאי שיחה שונים, מחוץ למחוזות "השמועה אומרת ש...", כי בכל זאת, לא הכרזתי על שבוע של חרם חברתי על העולם. ספוילר: קל זה לא היה.
רצה הגורל ואת הזובור קיבלתי כבר ביום הראשון. פצצת רכילות עסיסית נפלה לחיקי, כזו שיותר משהיה כיף להיחשף אליה, כיף לספר אותה. הבעיה הייתה שבאותו יום, ערב תחילת המשימה, לא הספקתי לפרוק את הסוד באוזניה של חברה טובה, אבל כן הספקתי לסמס לה הודעות טיזריות על הג'וס הגדול. וכך, את היום הראשון של המשימה ביליתי כשאני ישובה בכל הכוח על חבית הנפץ המרקדת, מחזיקה מעמד אל מול תחינותיה של חברתי, שבשלב מסוים גם לא היססה להשתמש בטקטיקות מתוחכמות שעליהן קוראים בכתבות תחקיר על השב"כ. ולא, זה לא
יש חוק בדיאטות שאומר שאם אתם אוכלים ואוכלים בלי הפסקה, ייקח זמן עד שתתפוצצו. לעומת זאת, אם תחכו עשרים דקות בין מילוי הצלחת עד לפעם הבאה שתמלאו אותה, תגלו שלמעשה אתם כבר שבעים. אותו הדבר לגבי רכילות. פתאום אותה פיסת רכילות מרושעת קיבלה פנים אחרות. פנים של אנשים, אנשים עם משפחות ובני זוג, כאלה שחייהם לא קשורים אלי כלל, ולמעשה אין לי שום נימוק אמיתי ומשכנע לספר על אודותיהם לאחרים. את הסוד העסיסי שהתקשיתי כל כך לשמור ביום הראשון, לא סיפרתי לאיש עד היום.
יום ב'
תחושת הדכדוך הגיעה מוקדם מהצפוי. אחד מממצאי המחקר הוא שרכילות היא דרך טובה להתמודד עם נושאים שלגביהם אנחנו מרגישים חוסר ביטחון, והיא מקילה על חרדות חברתיות. כדי לעזור לעצמי להצליח במשימה, החלטתי על יום אחד של בידוד. בעבודה נמנעתי מלהקשיב לשיחות שהתנהלו מעל לראשי באמצעות אוזניות ענק, לא יצאתי להפסקות ואת ארוחת הצהריים אכלתי מעל המחשב. אז אולי מצאתי דרך טובה לא לרכל, אבל באותה מידה יכולתי פשוט לעבוד מבונקר.
רכילות היא כלי חברתי לכל דבר. אדם שמרכל חושף לא רק פגיעות של אחרים, אלא גם את הפגיעות שלו והחולשות שלו. ברגע שניתקתי את עצמי ממעגל הרכיל שמסביבי, החלו להיווצר מתיחויות ביני לבין חברותי לעבודה, שהפכו דרוכות. מי שלא משתף פעולה הופך אוטומטית לחשוד, למבקר חיצוני שהצורך החברתי הזה כלל לא מקובל עליו.
אז אומנם התפוקה שלי באותו יום הייתה מרשימה בהרבה מהרגיל, אבל על פי מחקר שנערך בסטייט יוניברסיטי בבאפלו, ניו יורק, גם בעבודה צריך לדעת איך לרכל. "האשה העובדת צריכה ללמוד מיומנויות ריכול במקום העבודה ולנצל אותן לטובתה", טוען המחקר. "אם היא תתהה מול חברים אם ג' ממחלקת חשבונות בהריון, היא לא תשיג דבר, אבל לעומת זאת, אם היא תפתח את האוזניים ותלמד מה מקובל ומה לא מקובל במקום העבודה, היא תיצור סביבה מעגל חברי חזק בזמן קצר יחסית".
לצורך העניין, לו הייתי בוחרת להימנע מרכילות כדרך חיים, הייתי נחווית בידי אחרים כסנובית, מרוחקת, מנותקת, ובאופן אירוני, כמישהי שאי אפשר באמת לסמוך עליה, אף שלמעשה ההפך הוא הנכון.
יום ג'
מחוזקת מהצלחת היום השני, הגעתי ליום השלישי באופוריה. חזרתי לדבר עם הסובבים אותי, בשינוי אחד: את השיחות עמי ניתבתי למקומות כמו פוליטיקה, מזג האוויר והרבה חוויות אישיות. "למה לי לרכל?", שאלתי את עצמי בסיפוק, "יש כל כך הרבה נושאי שיחה גם מבלי לטנף על האמ-אמא של מישהו". נישאת על גלי ההצלחה, הייתי משוכנעת שזהו, גם בתום שבוע הניסוי לא אגלוש יותר לאתרי רכילות מרושעים כמו TMZ, ואתן לסלבס לחיות את חייהם.
ואז נחשפתי במקרה, בידי קולגה לא זהירה, לידיעה שקרן פלס ונועם טור בהריון. "יאיי! בהריון?! איזה יופי! כמה זמן? ! בן או בת?! " ריססתי את הקולגה ההמומה בשאלות, שלאחריהן נזכרתי במשימה שהטלתי על עצמי. ובכן, האם אני טובה יותר מאחרים? לא, לא ממש. ולמה זה מעניין אותי כל כך? למה הרגשתי שהידיעה על הזוג הקצת מוזר הזה, זמרת ויוצרת ופליט ריאליטי חתיך, מפיחה בי חיים? אולי זה בגלל שזוגות כמו פלס וטור או איגי וקסמן ועתי מראים לי שהכל יכול לקרות, ושהעולם הקר והמנוכר הזה מלא באגדות עם הפי אנד גם בחיים האמיתיים.
יום ד'
הסטרס שבימים רגילים נרגע בעקבות רכילויות עם חברים, החל להתעצם. מסתבר שכשלא משחררים קצת קיטור במהלך היום, אפילו לא ברמת העקיצה, קשה מאוד להירדם בלילה. במקום להיפרד ממנו במהלך היום, אנחנו נושאים איתנו מטען גדול, כבד ונפיץ הביתה. וכך, לאחר לילה כמעט נטול שינה, נאלצתי בבוקר היום הרביעי למצוא פתרון לאיסור על הרכילות: התחלתי לרכל עם עצמי. איך זה עבד? פשוט התחלתי לגלגל עיניים. ככה, בשקט, מול המחשב, כשאף אחד לא רואה, רק אני והמסך המעט מלוכלך שמולי. מה אומר, התקרבנו.
אבל לא רק מול המסך גלגלתי עיניים. כל מי שעבר מולי במסדרון חטף משפט מרושע או הערה סרקסטית שניפקה האונה שאחראית על הביצ'יות במוחי: "אנורקסית", מלמלתי במוחי אל מול בחורה כחושה במיוחד, "חפרן", " מוזרה", " טרחן", "קרציה"-כל אחד ואחת שנכנסו לטווח הראייה שלי חטפו, ואת ההערות הגסות באמת תרשו לי לערוך החוצה. כולם כולל כולם עצבנו אותי. אגב, גם ממני לא חסכתי, וכשנעמדתי מול המראה בשירותים, נשבעת שמלמלתי משהו שנשמע כמו "פאתטית".
יום ה'
אל היום החמישי לניסוי הגעתי עם הלשון בחוץ. מנותקת מהעולם, צמאה לידע ומידע. הלחץ, המרמור והרצון לשחרר את הקיטור שהצטבר בי שברו שיאים. וכך, בכל פעם שהרגשתי שמישהי בסביבת העבודה שלי מרימה להנחתה על אדם אחר, זקפתי צוואר כמו בת יענה דעתנית וצייצתי את דעתי, ציוץ שמיד לווה במטח צווחות והוכחות שהנה, ריכלתי.
וזו למעשה השאלה הגדולה: מתי העברת מידע מאדם לאדם הופכת לרכילות? איפה עובר הגבול הדק והפריך הזה? האם כל הערה עוקצנית היא בגדר לשון הרע? האם העברת ביקורת על אדם שלא בפניו היא בהכרח זדונית? ומה קורה אם מביעים דאגה למישהו מאחורי גבו? האם גם זו רכילות? כבר אי אפשר להגיד מילה בלי להיחשב לרכלנית?
הגעתי למסקנה שאולי כדאי להציב במשרד "צנצנת ריכולים", כך שבכל פעם שארד, ככה בקטנה, על מישהו - אקנס בשקל שלם. אפשר לומר שמזל שהמשימה כבר הגיעה לסיומה, בכל זאת, יש שכר דירה לשלם.
סופ"ש
לא אגזים אם אומר שחזרתי לרכל בחצות ודקה. כאילו 2012 בפתח, ובמקום נשיקה רטובה מחכה לי בקצה הספירה לאחור אוזן גדולה שרק ממתינה למוצא פי. ריכלתי, או-הו כמה שריכלתי. הוצאתי את כל מה שעבר לי בראש באותו שבוע, השלמתי פערים באתרי רכילות ואפילו שלחתי מיילים לכמה חברות, שבהם פתחתי מחדש סיטואציות נפיצות שנוצרו באותו שבוע, ובהן נאלצתי לטפל באמצעות נשיפה ארוכה וסינון מילות תסכול. איזה כיף שנגמר.
נאמר זאת כך: אם "צנצנת הריכולים" הייתה הופכת למציאות וחלה על כל הנשים במשרד, ייתכן שתוך שבוע היינו נאלצות לפנות לקרנות לנזקקים. כאלה אנחנו, וגם לגברים לא חסר. וזה אפילו לא דבר רע. הרכילות היא כלי תקשורת חברתי לכל דבר ועניין. היא מסייעת לנו בעבודה, בחיים החברתיים, במצבנו הנפשי, היא חלק מהחיים. אחרי שבוע ללא רכילות אני יכולה לומר בוודאות שלא רק שאני אוהבת לרכל, אני צריכה את זה ורוצה בזה. עד כמה שזה יישמע מוזר - הרכילות היא צורך אמיתי. היא מסייעת לחיים להתגלגל, הופכת אותם לקלים יותר, מקשרת בין אנשים ומחברת ביניהם.
וזה גם מוכח מחקרית. לפי ד"ר קולין גיל, "99 אחוז משיחות של אנשים הן על אנשים אחרים. הרכילות היא אחד מהמרכיבים העיקריים שהופכים אותנו לזן מוצלח: בלי רכילות, אנחנו פשוט ניכחד". יותר מזה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם