בכוח הדדון: ראיון עם נטלי דדון
קחו דוגמנית מיוסרת שמאסה בשתלים של ד"ר קליין. תשכיבו לידה בהרדמה את אמא שלה, שסוחבת 30 קילו עודפים מאז הלידה. ערבבו עם הריון מוקדם (בגיל 18), בגידה (עם החברה הכי טובה) וילדות עשוקה (בלי חיבוקים), ותראו איך גם אתם מתחננים לתרפיה מסיליקון. נטלי וחנה דדון ("חלומות מפלסטיק", הוט) מציגות: המציאות עולה על כל ריאליטי. עכשיו על המסך שלכם
שאיבה, הרמה, מתיחה, שחזור - סגירת המעגל עברה דרך הקליניקה של מר חומצה היאלורונית, ד"ר דב קליין. "חלומות מפלסטיק" (שני-רביעי, 22:30, הוט בידור ישראלי), הסדרה הדוקו-פלסטית שעלתה השבוע, הייתה שם כדי להנציח. הקונספט פשוט: נשים בביקור ראשון על השולחן מנותחות בסבב "אופס, איי דיד איט אגיין". ביניהן נמצאות הבת והאם למשפחת דדון.
חנה מחקה עודפים. בגיל 46 היא ניצבת לראשונה בקליניקה. לנטלי, 28, פליטת הריאליטי "הדוגמניות" שהתפרסמה לימים כמנהיגת ה"בכיפיות", נערות הסיידקיק בביקיני של דודו ארז, זהו הביקור השלישי. בגיל 20 עברה הגדלת חזה, אחר כך התחרטה וביקשה להקטין קצת. עכשיו, בעלייה השלישית לרגל היא חידשה ושוב הקטינה. "רציתי לחזור לשלי, להוריד לגמרי", היא מגלה. "ד"ר קליין אמר שזה לא אפשרי, כי העור כבר מתוח, אז אפשר רק בהדרגה. ההרגשה הייתה שזה יותר מדי גדול, שזו לא אני".
ההצעה לתעד את התהליך תפסה אותה חשדנית. "לא רציתי להשתתף, כי אף דוגמנית לא צריכה שידביקו לה תוכנית של ניתוחים פלסטיים", היא אומרת. "זה לא טוב, נקודה. כי מה עובד היום? את צריכה להיוולד יפה וזהו. זה שאת משפצת, זה גורע מהתדמית שלך. את דוגמנית. לא משנה שכל בחורה שנייה עושה את הניתוח, תמיד מנסים להשתיק את זה".
אחרי שדדון גמלה בלבה לחזור ולשכב על השולחן, נותר לה רק לשכנע את השותפה לדרך. "אני בחיים לא הייתי עושה את זה, גם מבחינה כלכלית", מודה אמא חנה. "עד לפני שנתיים הייתי עוד 20 קילו יותר ממה שאני היום, מאז הלידה. נטלי מרגישה עם זה לא טוב. היא ראתה תמונות שלי מגיל 17 שהייתי רזונת עם ביקיני ואמרה לי: 'אמא, המצפון שלי עושה לי לא טוב שבגלל ההריון שלי עלית המון'. אבל מה היא, מסכנה, אשמה. זה אני - המבנים, הגנטיקה. מה קשור אליה? מה, כל ילד שאמא שלו שמנה בהריון צריך להרגיש עם זה לא טוב?".
בשבילך זו בטח הייתה הזדמנות לפתוח דף חדש.
"תראה, עשיתי את זה גם בעקבות שיחה עם הגרוש שלי, שבועיים לפני שנטלי באה עם ההצעה. הייתה בינינו שיח על איך מנהלים את כל הגירושים והכל, ואז הוא אמר לי מילה מאוד קשה. הוא אמר לי 'תשמעי, כולך רקובה, מי יסתכל עלייך?'. כנראה שזה דרבן אותי להגיד לנטלי את האו-קיי, ובגדול. כשנכנסתי ליועצת של ד"ר קליין ואמרתי לה שאני בהליכי גירושים, היא אמרה לי שזו עסקת חבילה. בדרך כלל מי שמתגרשת עושה את זה. כמו ילדה קטנה, זרמתי".
עד כאן הסיפור - הריון מוקדם, השמנה, פיצוי וסגירת מעגל אם-בת - עדיין בגבולות הסביר. משפחה, קצת קשיים - קורה. אלא שבמקרה הזה כל החומרים היו שם בשביל לבשל סוף גרוע, אולי טראגי. במשפחת דדון, רק לשם המחשה, אין חיבוקים. יש הרבה אשמה, משקעים, גורל מסתובב שלא תמיד נעצר על הצד הנכון. אבל חיבוקים? אין סיכוי. "אנחנו פשוט לא מתחבקים", אומרת נטלי, "זה מביך אותנו. ברמה כזו שאני אבוא לאמא שלי לחבק אותה, ויהיה לי קשה. זה לא טבוע בנו. לא חלק ממערכת היחסים". זה אולי נשמע תאטרלי מדי מכדי להיתפס כמציאותי. אבל ככה זה כשחום ואהבה, מוצרי יסוד בתפריט של כולנו, לא השתלבו יפה בילדות. כבר דור שני.
חנה, חיפאית במקור, נלקחה לאימוץ בגיל צעיר. אביה נפטר ממחלה בכבד. ילדה מרדנית, שומעת לא ועושה דווקא, היא מעידה. בגיל 15 הכירה את מי שלימים יישא אותה לאישה בטרם
המאמץ הזוגי התרכז בעסק המשפחתי. בינתיים גדלו הבנות לפי הספר - של עצמן. "נולדתי לשני ילדים", מחדדת נטלי, "לא לשני הורים בוגרים. הם היו שני בני נוער שעדיין לא גיבשו את האופי שלהם, עדיין לא ידעו איך לאכול אותי. זה דרש ממני להיות הורה בעצמי. ברגע שהייתי מספיק גבוהה בשביל להגיע לכיור, התחלתי לשטוף כלים. כשאתה נכנס להריון בגיל 17 עוד לא הספקת לעכל מה שעברת, ואתה עושה את אותו דבר גם לילדים שלך".
מה הזיכרון הכי חזק שלך מהילדות?
"המריבות בין ההורים. קשה לי לזכור חיוכים או צחוק בבית. דומיננטיות של צעקות, לחץ. לא משהו נעים. הבנתי שזה משהו שהשתנה אחרי שנולדתי. אני יודעת שבין ההורים שלי הייתה אהבה עצומה, עובדה שהם שרדו הרבה שנים אחרי. אבל בתור ילדה אני זוכרת הרבה אשמה. אשמה על זה שאני בכלל קיימת. אין לי מקום. הייתה הרגשה של 'לא תכננו אותך, איפה באת באמצע כל הטוב הזה'. אם יש ספרים שכותבים בהם על איך לחנך, הבית שלנו היה בית הספר הכי גדול למה לא לעשות. פשוט ככה".
לתוך הכאוס המשפחתי, הקיים ממילא, נכנסה באחד הימים בגידה. ולא סתם בגידה - אביה של נטלי עם החברה הכי טובה של אמה חנה. "לא לזה פיללתי", היא אומרת, "אם כבר התחתנתי בגיל 17, זה דבר לכל החיים, לשמר אותו. אבל זו הייתה פגיעה. גיליתי את זה חמש שנים אחרי שהוא התחיל איתה. נטלי הייתה בת 12. אתה יודע, כל שקר צץ בסוף. ביום שגיליתי אמרתי לו 'קח את הדברים ולך'. נשארתי עם שלוש בנות לבד, חסרת כל, בבית מושכר. מאיפה תביא כסף? בלי חשבונות בנקים, בלי כלום. הכל היה על שמו. הוא הכניס אותי לסיבוכים שעד היום אני משלמת אותם".
נטלי, איך זה נודע לכם בתור ילדים?
"זה לא בית שעובד שכלתני. אתה צריך להבין מה זה בית מרוקאי. קורה משהו, כולם יודעים. צריך להגן, צריך לשמור. הברביות זזות הצדה ויאללה, חיים אמיתיים".
"בתקופת הגירושים נטלי הייתה הכוח שלי", מגלה חנה. "עזרה לי, תמכה בי. אם זה 'אמא, תצאי לעבודה'. היא דאגה שלאחיות שלה תהיה ארוחת צהריים, קילחה אותן והשכיבה אותן לישון. היא דאגה לכל. היא גם נתנה לי את הפידבק להתגרש. הן מאוד נפגעו מהבגידה. נטלי זה היה הכוח שלי. אני לא הייתי המלטפת, היא הייתה. אם הייתי בוכה אז יש מי שינחם, יש מי שיהיה איתי".
הפידבק מפתיע את נטלי. "לא בדיוק שאלו אותי. קיבלתי הרבה ציוויים כאלה: לקלח, להוריד, לנקות, שיכינו שיעורים, שיסתרקו, שיצחצחו שיניים. אם מישהו לא עשה משהו, הכל התנקז אלי. לא הייתי איזה מלאך קטן, גם אני צברתי כעסים מההתנהלות הזו, והעצבים יכלו פתאום לצאת על האחיות הקטנות. הייתי מכינה להן סנדוויצ'ים לבית הספר ומשאירה בפנים את הניירות של הגבינה צהובה, מתעללת קטנה. תראה, כל המצב הזה התחיל הרבה לפני שאמא גילתה את הבגידה. גם כשהכל היה בסדר והמסעדה עבדה בטירוף, הם פשוט לא באו הביתה. תמיד במסעדה, בקריירה, בכל המסביב".
והלחצים מסביב יצאו עליכן?
"שמענו הרבה משפטים צורמים בבית. אני מודה לאלוהים על יכולת ההדחקה שהוא העניק לי, כי אני לא זוכרת הרבה. אני לא רוצה שזה יצא מתמסכן. קיבלתי המון כלים לחיים מזה, זה הפך אותי לבנאדם רגיש, עם אינטליגנציה רגשית הרבה מעבר לממוצע. לטוב ולרע. זה גם שובר אותי לפעמים. היום אני מסוגלת הרבה יותר לחבק, אני עם ילדים הכי מדהימה בעולם".
בתור ילדות שאלתן את עצמכן איך זה אמור להיות?
"אתה עושה השוואות, אתה רואה מה קורה בבתים אחרים שנעים בהם, ומה קורה כשאתה חוזר הביתה. אתה פשוט משלים עם זה שכל אחד מקבל משהו אחר. ייאמר לזכותה של אמא שלי שעל הלימודים היא התעקשה איתי בטירוף. קצת בקיצוניות, בפדנטיות כזו, מאיימת לא לצאת מהשורות. אם כתבתי עקום את ה-ל', פשוט קורעים את הדף ומתחילים מההתחלה. אני זוכרת אותי יושבת על הכיסא ואומרת 'אמא, זו ה-ל' שלי', וזה לא מתקבל. 'ה-ל' שלך תהיה ישרה'. ובוא תראה איך הבית שלי היום: הכל זרוק, הכל לא במקום. התרסה כזו נוראית של 'לא בא לי להיות מסודרת'".
עם האב ניתק הקשר מיד אחרי הפרידה. "לא דיברנו איזה שנתיים. בקטע הזה פיתחנו אדישות כזו. אין אבא, בסדר. הוא גם לא היה חסר, כי הוא לא תפקד בבית, לא הרגשנו חלל. הוא היה יוצא ב-12 לעבודה וחוזר בחצות. ואז התחילו להגיע תגובות מהמשפחה של אבא: 'זה לא יפה, זה אבא שלכן', והתחלנו לחשוב על זה מצד יותר הומני".
מאוד ענייני מצדך, קר.
"זה יותר ממקום של מצפון כזה. בסך הכל אנחנו מאוד אוהבות את הבנאדם. זה שהוא נפל במקום של החולשות שלו, אני כבת לא יכולה להטיף לו. משפחה לא בוחרים, צריך לאהוב אותה. מעולם לא חזרנו להיות ממש בקשר. אנחנו נפגשים מדי פעם, ימי הולדת, דברים מחייבים כאלה. הלוואי שזה היה אחרת, אבל לא קרה שום דבר שיכול היה לחבר בינינו".
חנה: "אם הייתי לבד בנישואים, בלי הילדים, היה לי יותר קל לקום ולהתגרש הרבה שנים לפני, כי הוא במשך כל השנים בגד. תפסתי אותו הרבה פעמים, אבל זה לא היה עם חברות. נשארתי כי לא הייתה לי ברירה, גם כלכלית. גם אחרי הפרידה הוא לא עזר עם הבנות. לא תמך, לא בא לקחת אותן לטיול כמו הורים גרושים שיש שבת כן-שבת לא, לקנות להן איזה בגד או לקחת לסרט. נשארתי לבד. אם היה לי זהב, הייתי מוכרת אותו כדי לקנות להן תיק בית ספר. התמודדתי. כל החיים שלי זה להתמודד".
הן מתראיינות בנפרד. מתוך אילוץ שמתברר כמוצדק. הזווית שמשתנה בין אם לבת, מדגישה פרטים אחרים. כך או כך, שתיהן מספרות באופן ישיר, ענייני, לא מתפתל. נישואים, בגידה, קושי כלכלי. סדר כרונולוגי. נטלי מדברת קצרות, מהר. מתנסחת במינימום הדרוש. חנה חושבת, משתהה. מסיימת כל משפט שני ב"זהו" מסכם. מה שאי אפשר להצמיד לסיפור שלה, שנמשך ונמשך, בלי פסקי זמן.
שנתיים אחרי הגירושים הכירה גבר נוסף. סיבוב שני, שרק התחיל טוב יותר. אחרי שנה עברו לגור ביחד. "זו טעות שלי שנכנסתי ישר לתוך מערכת", היא מתוודה, "זו טעות מאוד חמורה. הייתי צריכה לתת לעצמי את הספייס של לחיות לבד עם הילדות שלי. להתאזן. זה היה לחזור על אותה טעות. חיפשתי את השקט. זה החזיק בערך תשע שנים. עמדתי להיפרד ממנו, ואז הוא בדיוק חלה בסרטן. הבקשה שלו הייתה שנתחתן. זה היה בדיוק כשעמדתי להיפרד. תוך יומיים קיבלנו אישור מהרבנות הראשית בחיפה והתחתנו, כי הוא היה צריך להתחיל טיפולים. הבנות קיבלו את זה ברוח טובה. אהבו אותו. לי היה קשה עם זה, כי הבנאדם חולה וגם ככה לא רציתי להתחתן איתו. אבל נשארתי איתו. טיפלתי, רצתי לבית החולים".
גם נטלי זוכרת התחלה מתוקה וסוף מריר. "ממש חיבקנו אותו. הוא הגיע עם ארבעה אחים חדשים, אחת מהם, ליאת, הייתה פתאום אחות חדשה, גדולה. מישהו אחראי מעליך. היא עברה לגור איתנו. ואז, כשהוא חלה בסרטן, הכל התהפך. זה הפך אותו לאדם מאוד קשה וממורמר. זה עשה לי מאוד רע. התרחקנו בבום. בלי רצון אפילו. היום יש לי געגוע, אבל אין לי יכולת להתקרב אליו. הוא היה הרבה יותר מאבא בשבילי".
בשלב הזה כבר יצאה מהבית. צבא, קריירה, תל אביב. האחות האמצעית, שירן, כבדת שמיעה, נשלחה לפנימיות. הקטנה דבי "ג'דאית, אופי מאוד חזק. מלחמות", מעידה נטלי. "אמא הייתה בתוך זה לבד", היא נזכרת, "אנחנו כבר היינו כל אחת בעניינים שלה. אבל עדיין יש מאחורה אבא חולה".
לבסוף, אחרי התמודדות ממושכת, התגבר על המחלה. "ואז הבנאדם, במקום לקום ולהגיד 'אלוהים שלח לי רפואה, ואני קם לחיות'- שקע בתוך עצמו", מספרת חנה. "זה לא אותו בנאדם שהכרתי. ולא מתאים לי לשקוע יחד עם זה. אני חושבת שמגיע לי קצת לחיות. אני לא בנאדם של חו"ל ובילויים. אני רוצה בית וחמימות. את המעט הזה לא קיבלתי בשנים האחרונות. והתרעתי. כמה פעמים. יום אחד קמתי ואמרתי 'זהו, סטופ, אני עוזבת'".
אסף, בן עשר, הוא פרי הנישואים השניים. מאבק קצר, שכלל סיוע מבית הדין הרבני, עזר לחנה דדון לקבל את הגט. הסירוב מצד הבעל, היא מספרת, נראה מוחלט. בסוף זה קרה. לפני חודשיים יצאה לחופשי. לשחרור, במילים שלה. עכשיו, אחרי מתנת שחרור בהרדמה מלאה, היא מסתכלת קדימה-אחורה - במה טעינו, מה לוקחים הלאה. מעבירים לבנות. "אני לא רוצה שיעברו את מה שאני עברתי", היא מסבירה, "כי עד היום אני נמצאת בקשיים איך להתמודד ביומיום עם החיים. זה לא שיש לי משפחה שתומכת ועוזרת. זה אני עם עצמי. אני רוצה שהבנות שלי יראו חיים לפני, שייכנסו למסגרת בריאה ושתהיה לכל החיים".
זוגיות שלישית? יש עוד זמן. "היא כבר לא מאמינה בנייר הזה", מעידה נטלי.
את מאמינה במוסד הסגור, בנישואים?
"לא, לא ממש. רגשית, אני יודעת שאפשר להתאהב ולהיות במקום מדהים. שכלתנית, אני לא מסוגלת לחשוב על זה באור חיובי, אני נתונה לסטטיסטיקות ולניסיון החיים שלי. אני לא רואה את זה באור חיובי, ואומרת לך את זה בחורה מאוהבת. זה לא קשור אם עומד מולי גבר או אישה או חברה. אני לא נוטה להאמין, נקודה. יש אנשים שנכנסים לי לנשמה אבל הם נדירים. לוקח לי המון זמן לסמוך על בנאדם, לבטוח בטוהר שלו, באמת. קשה לי. אני פוגשת בנאדם, אני ישר חושבת על השלילי. הולכת לקיצוני. אני תמיד שמה את הבנאדם מולי במקום הכי גרוע, שלא משנה מה, אני אוכל להיות מופתעת רק לטובה. שאני לא אתאכזב".
המשך הכתבה מתפרסם במגזין "סופשבוע" האחרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם