בכוח המוח: ראיון עם סיוון אברהמי
אחרי "האח הגדול", סיון אברהמי תפסה מרחק מהכל. בתפריט: ריקנות, מצבי רוח, בלבול ובעיקר בדידות. בראיון לרגל חזרתה לפרונט היא מדברת על התאבדויות של כוכבי ריאליטי, ומספרת איך זה להיכנס לבדיקה גינקולוגית רגע אחרי שהרופא זיהה אותך מהגמר הגדול
סיון אברהמי, עד לא מזמן שחקנית ראשית בהצגה הכי טובה בעיר, לא האמינה שתתפלל לרגע הזה, לרגיעה, לנורמליות. "הייתי צריכה שקט מהכל", היא מספרת. "הפסקתי לענות לכתבים, ממש נעלמתי. רציתי שקט. זה היה טו מאץ', משהו שלא קל להתמודד איתו כשהוא בכזה בום. הייתי חייבת להירגע, לבנות את עצמי מחדש, להתאפס, לחזור לכיוון בחיים, ללימודים, להחזיר את החיים שלי למסלולם. באופן יזום מאוד. אקטיבי".
"וזה לא פשוט. כשחיפשתי דירה זה היה מביך. אתה פתאום קולט שאנשים מזהים ולא יודעים לעכל, לא תמיד לטובתי. חלק חשבו שאני אביא להם חגיגות וחלק ממש נדלקו על העניין. אפילו ללכת לרופא נשים. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהלכתי התפללתי שהוא לא יזהה ויגיד לי משהו. והוא לא אמר. בפעם השנייה הלכתי לרופא אחר והוא כן זיהה. אנחנו לפני בדיקה והוא אומר לי 'אה, דרך אגב, אני ממש אהבתי אותך בתוכנית, הייתי צופה אדוק', ועכשיו אני הולכת, אתה יודע... זה לא נעים. זה לא משהו שהוא אמור להגיד".
החזרה למציאות לא קורית תוך יומיים.
"אחרי תוכנית כזו לוקח לזה זמן. יש כאלה שלוקח להם שנים, לי זה לקח חודשים. הרגשתי שאני מאבדת כיוון. היו לי המון עליות וירידות מנטליות, מצבי רוח. ידעתי שאני צריכה יציבות ומסגרת. להתעסק בדברים שהם בריאים לי. הבנתי שלהתרחק מהזרקורים ומהאירועים באמת יעזור לי להחזיר את השלווה לחיים. וזה מה שקרה. חזרתי ללימודים".
בעצם, מה רע? אירועים, השקות, תשומת לב בלתי פוסקת.
"יכול להיות שיש כאלה שמתמודדים עם זה יותר יפה. אני פחות נהנית מהמינגלינג הסתמי הזה. הייתי מגיעה לאירוע בלי כוח ומצב רוח, נכנסת, שמה את החיוך על הפנים ומשדרת עסקים כרגיל. שיחקתי את המשחק כי אין ברירה. אני באה לאירוע ויש משהו באוויר שאני אפילו לא יודעת איך להגדיר אותו, מין משחק של לראות ולהיראות. המון חיוכים מזויפים. לא נהניתי. הייתי חוזרת הביתה עם הרגשה לא טובה. ריקנות. הרגיש לי חסר תוכן. הפסקתי ללכת. זה לא נותן לי כלום, חוץ ממתנות שאפשר לחיות גם בלעדיהן. פה ג'ינס, פה זה. ראיתי חברים שלי מהתוכנית שפשוט כל יום רואים אותם במקום אחר. הרגיש לי מהצד תפל וריקני וחסר תוכן, לא יודעת אם להגיד פאתטי, אבל אולי טיפה".
ב"האח הגדול" קראו לה סיון "המוח". כינוי שמבוסס על התואר הראשון. מדעי המוח, לא פחות. במציאות, הראש של סיון אברהמי (27) יושב על 178 סנטימטרים דקיםדקים, עד שלא נותר אלא לחפש מסך מגע. על זה העמיסה משקל כבד, אולי כבד מדי, כשהחליטה להתמסר לעשרות מצלמות ופריים טיים אחד.
כשיצאה מהבית, שום דבר כבר לא נראה כמו מציאות. נכון, על הנייר אברהמי הלכה בדרך כל פליט מצליח. אחרי שיצאה מהתוכנית חתמה בסוכנות "יולי", קיבלה הצעות טלוויזיוניות וסירבה ("דברים שלא התאימו לי, ואני לא אעשה כל דבר"), שיחקה בתפקיד אורח בסדרה "נשואים פלוס" שמצטלמת עכשיו, ובעיקר דגמנה.
אלא שמבעד למסך החיים הטובים משהו זייף. כבר בבית "האח הגדול" הבחורה העדינה למראה לא השתלבה בקלחת הצעקנית. רוב הזמן שתוקה, חייכנית, מורכבת לפירוק. יש שצקצקו "נגררת". ב"ארץ נהדרת", מראה ברזולוציה גבוהה, הציגו אותה כפלקט דומם. נוסף על זה, נקלעה למערכת יחסים עם עמיר גולדברג שעשתה עוול למוסד
"יש דיסוננס בין מה שאתה חושב על עצמך לבין האהבה שאתה מקבל בחוץ", היא אומרת. "גם לי זה קרה. הרגשתי רע עם עצמי. המון תחושות קשות, אם זה בדידות, בלבול, תחושה שאני אבודה בעולם ותחושת פספוס מאוד קשה. לא אהבתי את איך שהייתי בתוכנית. הייתה לי תחושה שאם רק הייתי יותר אני, ואם רק היה לי שם פחות כואב, זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב. זה העסיק אותי מחשבתית, הדיסוננס הזה בין האהבה של האנשים לבין איך שהייתי שם. פתאום ברחוב אנשים מתרגשים לראות אותך. היו שאמרו לי דברים שהביאו אותי לדמעות, דברים מאוד יפים. זה מפרגן שאוהבים אותך כי נגעת להם בלב, אבל הרבה פעמים אנשים תופסים ממך יותר ממה שאתה בגלל שהיית בטלוויזיה. זה הדיסוננס. איך אתם לא רואים שכל כך רע לי בפנים, ואתם ככה אוהבים אותי".
הכאב הזה, שאת מדברת עליו. מאיפה הוא מגיע?
"ערבוב של כמה דברים. זו גם טראומה נפשית בתוך הבית שממנה עוד לא התאוששתי, וגם זה שהרגשתי קצת אבודה. אין לי פתאום מקום קבוע בחיים כמו קודם, לא יודעת מה הולך לקרות איתי. הכל לא ברור. הרבה בלבול. אי אפשר לחזור לחיים הרגילים. זו תקופת ביניים שהדברים היחידים שאתה יכול לעשות בה הם דברים שקשורים לעולם הזה. כל דבר אחר - אתה מרגיש בו לא בנוח. אתה בעצם תלוי באוויר. בהתחלה הרגשתי שאני חייבת ללכת להשקות ואירועים בשביל להרגיש טוב. סוג של הכרח, כי אתה צריך את זה. זה מין תדלוק של אוקיי אני פה, אני חי, אני קיים. עוד קצת פלאשים, עוד הזדמנות ללכת ולהתלבש ולהתייפייף ולהיראות. חייתי את זה. הייתי יודעת שאו-קיי, שבוע הבא יש לי בראשון, שלישי וחמישי, יופי, זה עושה לי טוב. אבל בשלב מסוים רוויתי מזה והרגשתי שזה לא ממלא אותי".
חלק מחברייך לתוכנית מתחזקים חשיפה בכל מחיר.
"כל אחד והדרך שלו. מי שאוהב את זה וצריך את זה וזה מספק אותו אז בכיף. בהתחלה גם אני אהבתי שכותבים עלי כל הזמן, אבל אני שמחה שהגעתי למקום שאני לא צריכה את זה כבר. להפך, לא רוצה להיות סלבריטי על סתם, על זה שטסתי לפה ועשיתי תסרוקת כזו או שיצאתי עם ההוא. אתה יודע, אני פשוט מקווה שבאמת טוב לאנשים האלה והם לא עושים את זה כאמצעי להרגיש טוב עם עצמם".
עם מי את בקשר היום מהמחזור שלך?
"עם ג'קי ועם דנה. עם ג'קי נוצר אחרי התוכנית קשר מאוד חם, דאגנו אחד לשני. היינו מדברים כמה פעמים ביום, שיחות של 'איך את מרגישה? איך המצב רוח? הכל טוב? יופי, או-קיי, ביי'. משהו מאוד חם כזה, מאוד אוהב וקרוב. היו גם אנשים שהתחברו אלי בתקופה מסוימת והתרחקו כשקצת ירדתי. או כשיצא אייטם מעניין אז שוב פעם הרימו טלפון 'מה נשמע? מתי יושבים לקפה?'. למדתי על בשרי לא לבטוח בכל אחד".
לא מדגדג קצת לתת פוש חזרה, לפרונט?
"יש רצון, בעיקר מהבחינה התעסוקתית. אני אשמח לרדוף אחרי דברים שאני אוהבת לעשות, אני נורא אוהבת את הבמה, למשל, אבל זה כבר לא דחף הישרדותי כמו שזה היה בהתחלה. היו רגעים שחשבתי, זה לא בעיה לגרום לכך שיידעו עליך דברים. אתה אומר את זה לאחד-שניים שיש להם פה גדול ולמחרת זה כתוב. היו רגעים שזה דגדג לי, שכן רציתי לראות את עצמי עוד פעם. אבל זה כבר לא קוסם לי יותר. ברגע שהתחלתי עם הניתוק הרגשתי שזה עושה לי טוב. הבריאות הנפשית שלי חשובה לי יותר מהכל".
אברהמי הסתבכה עם הרגליים בחוטים של התעשייה, נטתה ליפול והחזיקה חזק. התמודדה ועברה בהצלחה. הסיפור שלה מגיע בתזמון מושלם, כשמשלוח חדש מתרגש עלינו מכיוון הזכייניות. מפעל קליית הכוכבים פולט אחת לעונה פרצופים חדשים, כולם מצטופפים תחת 15 הדקות, משוועים לאינץ' של יחס. לא לכולם יש מקום. חלקם מנסים לחזור הביתה, לנעול את הדלת ולשכוח. חלקם מאבדים כיוון. רק בשבוע שעבר שם קץ לחייו גלעד פרידלנסקי, כוכב תוכנית הריאליטי "שלוש". משפחתו אמנם הבהירה שההשתתפות בתוכנית לא היא שהביאה אותו לדיכאון העמוק שממנו סבל, אולם קשרה בין ההיי הפריים-טיימי לעבשות היומיום, לשקט שאחרי. האפ והדאון.
אברהמי מכירה את הדינמיקה היטב. "הייתי בקשר עם אנשים מהתוכנית ולכולם זה ערער את החיים", היא מגלה. "הרבה כוכבים וזמרים שנופלים לסמים זה בגלל הדיסוננס בין הכוח על הבמה לבין זה שהם חוזרים בסוף לבד הביתה והם מרגישים 'מי אני, בסך הכל עוד אחד'. יש אנשים שאחר כך, כשתשומת הלב שוככת, קשה להם עם זה. זה משהו שלא היה לי כי אמרתי לך, הספיק לי".
בשבוע שעבר מתמודד בתוכנית ריאליטי התאבד. יכול להיות שזו חרב פיפיות שאיבדנו עליה שליטה?
"תראה, יש כאלה שלא יודעים איך להכיל את ההיי הזה, שלא יודעים איך להתמודד. לי למשל, הצמידו אחרי התוכנית מלווה שהצילה אותי. היא נתנה לי הרבה יותר ממה שהיא הייתה צריכה לתת. ישנתי אצלה, הייתי איתה כל היום. השבוע הזה הציל אותי, היא המלאך שלי. אחרי שבוע זה נגמר והיא גם טסה לחו"ל אז לא יכולנו לתקשר. היה לי מאוד קשה וצורם שזה רק שבוע ופתאום אני לבד באוקיינוס הגדול של החיים. ברגע שהיא טסה הרגשתי אבודה בעולם הגדול".
קצת מזכיר מנחמים בשבעה ואת היום שאחרי, כשאתה נשאר לבד.
"נכון, בדיוק. פתאום אתה לבד ולי זה היה נורא נורא קשה. הרגשתי שאני זקוקה לה. אני חושבת ששבוע זה לא מספיק. צריך תמיכה נפשית לתקופה יותר ארוכה, כי אין מה לעשות, אף אחד לא מכין אותך, אתה לא יודע למה אתה נכנס. אתה לומד הכל על בשרך. אל מה להתקרב, ממה להתרחק, להיזהר, ממה לא. בשנייה אחת אתה נכנס למים העמוקים, אין מעבר ברדודים.
"שמעתי על מתמודדים שהגיעו למקומות נורא קשים, לקשיים כלכליים. אתה יוצא מאיזון, ולא תמיד אתה מסוגל לחזור לעבודה רגילה. דיברתי עם מישהו שהגיע רחוק בתוכנית על היום שבו אתה צריך לעלות על אוטובוס, כמה זה קשה. אתה לא מרגיש בנוח ואנשים מבחוץ לא מבינים למה. זה פחות המחשבות שלך כמו התגובות של אנשים. בלי שאתה מודע לזה, זה מהדהד מסביבך, הציפיות הן שאתה לא תצטרך לעלות על אוטובוס. אתה רוצה להמשיך בחיים שלך והסביבה רואה מקום אחר. המבטים והפרצופים והבחינות, זה לא נעים. אתה דוחה את היום הזה של לעלות על אוטובוס פעם ראשונה".
ואחרי כל זה אברהמי לא מתחרטת. לא מתבכיינת בדיעבד. היא פשוט מספרת על ההרגשה. סתם, שנדע בפעם הבאה שאנחנו שולחים את הבת לאודישנים. שנביא בחשבון בפעם הבאה שחבר הילדות מתאבד על שליש אודישן. אחרי הכל, יש שיראו את זה כמכשלה מחשלת. כמנוף חווייתי. אולי סיפור לנכדים.
"הייתי עושה את זה עוד פעם", מצהירה אברהמי, "אבל לא כל דבר בחיים שאתה רוצה אותו ונהנה ממנו הוא נקי וטהור, מאה אחוז הנאה. אני לא מתלוננת ומקטרת. אני רציתי את זה וזו עסקת חבילה. אין עסקה מושלמת. זה כמו זיקוקי דינור של מלא דברים חדשים וחוויות. בסופו של דבר, כיף שחוויתי את השנה הזו. זו הייתה שנה מדהימה ומטריפה עם אנשים חדשים ועולם חדש לגמרי. באף רגע של בלבול או בדידות, לא היה שבריר שנייה שהתחרטתי. זה היה איזה 'וי' שרציתי לסמן בחיים. מאז שאני קטנה יש לי עניין עם עולם הזוהר, נורא התעניינתי. הייתי מסתכלת על אנשים שהערצתי והייתי אומרת 'וואו, איך זה מרגיש כשכל כך הרבה אנשים אוהבים אותך, מקשיבים לך'. זה הטריף אותי מסקרנות. כמו משהו שגירד לי, וגירדתי".
לא צריך להיות אילן רבינוביץ' בשביל להבין שאברהמי רחוקה מלהיות ריאליטי מטריאל. כן צריך לשבת איתה כדי לגלות שכבה אחרת, נסתרת יותר. הבחורה רחוקה ממה שנפרש לעינינו, מהתדמית שנבנתה מבעד לסלט הצרחות ומזמוזי העונה הקודמת. אברהמי מדברת מהר, צפוף, במין שטף מנוסח, בהיר. את הכל, גם את המלל הפחות אופטימי, מלווה חיוך. אחת לזמן מה תשמיע את הספק צחוק ספק צעקה שלה. מין "אהה" גבוה וקולני שימשוך אלינו מבטים מסביב.
היא התחילה רגיל, בקריית אונו, בבית של אלכס, מהנדס, ואהובה, מנהלת חשבונות. אח אחד, בוגר, עובד ב"פסגות" אבל הלב ברוקנרול, מספרת אברהמי בהערצה. בית מוזיקלי. בילדות ניגנה עם האח, הוא בסקסופון, היא בחליל צד, קלידים. תלמידה מצטיינת, חרשנית. ב"האח הגדול" נזרק לא פעם המספר 740. פסיכומטרי, אלא מה. בצבא (חיל הקשר) הפסיקה לראות טלוויזיה. התמסרה לידע, לספרים. מין בולמוס שנגמר בתוכנית למדעי המוח. לימדה את עצמה גיטרה, בס, אפילו נבל.
"הייתי בטירוף של ללמוד", היא מספרת. "התחלתי לקרוא מלא ספרים על המוח. ספרים מדעיים, ניוטון ואיינשטיין. אני נורא אוהבת ללמוד. נגיד, בטיול בהודו נורא התחשק לי ללמוד איטלקית. ביקשתי מההורים שלי שישלחו לי ספר ללימוד איטלקית. עכשיו כולם יושבים, אתה יודע, ומעשנים, ואני יושבת עם מחברת וכותבת מילים באיטלקית, משננת. הייתה לי תקופה שהפסקתי עם הספרים העיוניים ועברתי לסיפורת. הרמן הסה, שגיליתי אותו דרך ספר השירה שלו 'נדודים', מהמם, מרגש. קראתי את השירים שלו ובכיתי. בקיצור, לעבור נושא? זה משעמם?".
לא אותי.
"נורא רציתי להבין את נפש האדם ולהבין מי אני ומה אני ובלה בלה. אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה פחות מספק את מה שאני רוצה. פניתי לכיוון המדעי. רציתי לדעת מה באמת קורה שם, במוח, מה מניע אותנו, איך אנחנו עובדים. רציתי לרדת לשורש העניין. מה זה להרגיש, מה זה לחשוב. אני מאוד רוחנית, אבל הלימודים הורידו מזה כי דברים הפכו למאוד גשמיים. למשל, ידוע שאוקסיטוצין גורם להתאהבות. הורמון ההתאהבות. מופרש בהתאהבות, בלידה. אבל למרות זאת יש דברים שאנחנו לא יודעים. זה לא טוטאלי. יש למשל מחלות פסיכוסומטיות, ואנשים מרפאים את עצמם באמצעות חשיבה חיובית".
בסוף השנה תקבל תואר במדעי המוח, באותה אוניברסיטה של הדוקטורנט יאיר לפיד ("ראיתי אותו לפני התוכנית. זה היה נורא מרגש. היינו מסתודדים ומצחקקים ומצביעים עליו - אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו"). מה אחר כך? תמשיך בדוגמנות, תנסה לתרגם את האהבה לבמה, לעמידה מול קהל - לפרקטיקה. אבל גם את המשיכה לפסיכולוגיה, לסיוע לאנשים במצוקה. היא רוצה להתמסר, לתת לאחרים ולהחזיר הביתה סיפוק. "כשאתה מטפל במישהו אתה גם מטפל בעצמך", היא אומרת, "אבל זה לאו דווקא תופס אצל כולם. זו הכללה גסה מאוד. אבל יש בזה סיפוק מאוד גדול".
לזוגיות הגיעה בגיל המופלג 22. החבר הראשון, ההתנסות הראשונה. "זה אולי יישמע נורא קלישאתי, אבל אני רומנטיקנית ובאמת חיכיתי לבחור הנכון", היא אומרת. "תמיד היה לי קשר מאוד ברור ומובהק בין מגע מיני ורגש. יצאתי עם בחורים, אבל מבחינה פיזית היה לזה גבול מאוד ברור. שילוב של לייט-בלומר, גם נפשית, עם סבלנות מאוד גדולה בלב. במיוחד בשנים ההן הייתי חייבת סעיף רגשי מאוד עמוק כדי שאוכל לשתף בזה אינטימיות".
למה עכשיו את לבד?
"היו לי כמה מערכות יחסים קצרות בתקופה הזו, אבל אני באמת מחפשת להתאהב מעל לראש, וזה לא קרה. אין לי טייפ קאסט. זה יכול לבוא בכל צורה חיצונית. נמוך, גבוה, מישהו שיגידו עליו שהוא חתיך או מכוער. אני בנאדם מאוד זוגי. עד לפני כמה חודשים היה קשה לאכול אותי, כי הייתי במקום מבולבל. לא באמת נתתי הזדמנות לאף אחד. כשיצאתי מהבית המון אנשים רצו להכיר לי וזה מאוד קשה. אני מחפשת משהו במהות, במה שבנאדם משדר. שמעניין לי לשמוע אותו ולהקשיב לו, שסוחף אותי, ברמת החיבור. בגלל זה קשה מאוד להכיר לי מישהו. זה משהו באנרגיות. דברים שאי אפשר לכמת אותם, לתת להם טייטל כמו עורך דין או רופא. זה פחות מדבר אלי. אינטליגנציה, חוכמה, ידע כללי זה משהו שמדליק אותי בטירוף. אני אוהבת את סוג האנשים שקמים בבוקר ובולעים את החיים".
הקשר הכי ארוך עד כה החזיק שנה. שלושה כאלה, רציניים, שמורים אצלה בארכיון. המתוסבך מכולם צמח דווקא במעמקי "האח הגדול", זוגיות הפכפכה עם המתמודד עמיר גולדברג. התחושה הייתה, אני אומר לה, שגם את, האינטליגנטית והמודעת לעצמה, בסוף זקוקה לגבר חזק שיגרור אותה אחריו בשרשרת חנק. "המילה מציאות לא מתאימה לשם", היא עונה. "זה לא משקף בכלל, בשום צורה, את איך שאני בחיים. זה אחד הדברים שאכלתי עליהם כאפות. בדרך כלל, כשמשהו לא טוב לי אני קמה והולכת. המון פעמים פשוט קמתי והלכתי. זו פעם ראשונה בחיים שלא היה לי לאן ללכת. זו הייתה זוגיות הרסנית לשני הצדדים. זה הכה אותי נפשית והחליש אותי מאוד. זה כמו שאתה אלרגי למשהו ושמים אותו מול העיניים שלך והוא רק מגביר את הסימפטומים ואת הנפיחות. עם עמיר הייתה משיכה מאוד בסיסית ויצרית, אבל זה בחיים לא היה מגיע למצב כזה בחוץ. גג שני דייטים, אם בכלל היינו מגיעים לדייט, וזה לא היה ממשיך מעבר. זו הטעות שעשיתי שם".
דיברת בעבר על נגיעה בעולם הנשי.
"הייתה לי איזו נגיעה, ניסחת את זה יפה, הייתה נגיעה, אבל זה משהו שהוא לא נדיר בימינו בכלל".
זה אישיו?
"לא, זה לא אישיו. הייתה לי נגיעה באמת".
איך הגעת לזה?
"מדובר על מזמן, לפני שנים. תראה, אני לא חיה לבד בעולם, סובבים סביבי אנשים קרובים שאכפת להם ממני ולכן אני בקטע הזה שומרת על הפה שלי. אין לי באופן אישי בעיה לדבר על הדברים האלה, אבל חשוב להבהיר שמדובר על לפני שנים. זה גם היה עניין של סקרנות טבעית. זה כבר לא רלוונטי, זה ישן".
את מפחדת שישימו עלייך תווית?
"אין שום תווית שאפשר לשים עלי בהקשר הזה. אנשים אוהבים לנפח סיפורים ולהוציא דברים מהקשרם לכן קל מאד ליפול לתוויות שאין להן קשר למציאות. מהסיפור שלי בבית 'האח הגדול' על חוויה ישנה ועד לתדמית מסוימת יש מרחק גדול, אבל שוב, זו כנראה עסקת חבילה ואני מקבלת את זה".
מה השתנה בך בעקבות התוכנית?
"המון. קודם כל התבגרתי. בתוכנית זו הייתה פעם ראשונה שאני חווה דברים קשים לבד. לא הייתה לי אוזן קשבת. זה מדהים. רוב האנשים בבית אחרי משפט אחד שלי היו מתחילים לדבר על עצמם. הייתי הולכת לישון ואומרת לעצמי מנטרות שמחזקות אותי'את חזקה, תזכרי מי את, את יותר מזה', וככה קמה בבוקר כמו חדשה, לבד. מזה למדתי שאני יכולה להתמודד לבד גם עם המפלות הנפשיות הכי כואבות והכי קשות. העונה החדשה גם גרמה לי להיפתח, ולפני איזה שבוע, בפעם הראשונה, נכנסתי לאתר והסתכלתי על כל קטעי הווידאו שלי. בא לי לתת לעצמי חיבוק. אין מה לעשות, ככה אני מגיבה כשרע לי. יש כאלה שמתנפלים וצועקים ויש כאלה שכשרע להם הם בוכים. ככה אני".
למדת להשלים עם עצמך?
"כן, מאוד. אולי אני לא מרפקנית כמו אחרים, שזה משהו שמאוד נחוץ בתעשייה הזאת, מצד שני אני מאוד מרוצה מהמכלול. גם בתקופות הקשות אחרי התוכנית, אחרי סשן של בכי, הייתי מסתכלת על התמונה הגדולה ואומרת 'על מה אני בוכה בעצם?'".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"שלשום, נראה לי. זו הייתה פרסומת בטלוויזיה, עצובה, לתרומות לאנשים. הראו איזו אישה זקנה. התחלתי לבכות. יש לי קטע עם זקנים, אני לא יכולה לעמוד בזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם