זו לא גברת זו דון: ראיון עם דון לני גבאי
אחרי חמש שנים בלי אלכוהול, בלי עישונים, בלי רבע קללה ואפילו בלי לחצות באור אדום בלילה, בכבישים ריקים - דון לני-גבאי עוזבת בחדווה (וקצת זעם) את ערוץ הילדים. בתוכנית: תפקידים סקסיים שדורשים מה שהם דורשים, להגיד כן לפיתויים, ובעיקר ללמוד לשחרר, פאקינג לשחרר עם גברים. אופס
אלא שלני-גבאי כבר לא באמת מחויבת לנורמות המורמוניות של הערוץ - אולי קצת, בלב. אחרי יותר מחמש שנים ככוכבת הערוץ, הרומן נגמר ברבנות. עכשיו היא מסתגלת לגרסת המבוגרים. חופשייה ומאושרת? תנו לה לישון על זה.
"אני עושה את זה מגיל 17", היא מסבירה, "אז לא היו לי כל הפיתויים. אני לא יודעת מה זה לעשות דברים כאלה. לא מכירה את זה, מבחינתי ככה חיים".
עצרת אותי ברמזור אדום.
"אתה גורם לי להתמודד עם דברים שעוד לא חשבתי עליהם. אני לא אעבור באדום. אני לא אעשה משהו שיפגע בילדים. זה מרגיש טוב להיות חופשייה, אבל עוד לא עשיתי משהו שמסמל את החופש הזה. מה יכול לסמל את החופש? אני צריכה רעיונות".
נתייעץ עם מיכל אמדורסקי.
"אולי צילומים סופר מדליקים וסקסיים. זה הדבר הכי רחוק שאני מסוגלת לחשוב עליו. אולי לשחק דמויות מיוחדות, ואם זה יגרור סצנות סקס אני סבבה עם זה. פעם נחרדתי רק מלחשוב על זה. חשבתי איך לכסות כמה שיותר מהגוף שלי כדי שלא יגידו בערוץ 'מה את עושה?'. הייתי כל כך מחויבת, שמבחינתי אם הם לא מרוצים גם אני לא מרוצה".
יש לך עכשיו קווים אדומים?
"אין קווים אדומים, אבל אני לא אתפשט סתם, בטח כשלא עשיתי את זה מעולם וזה יהיה הכי 'וואו'. איך אבא שלי אמור להתמודד עם זה? באמת, אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו. הוא רגיל לפתוח את הטלוויזיה ולראות אותי בדברים קופצניים ושמחים. זה יהיה קשה".
כך, במחי סוף חוזה, שחרר ערוץ הילדים עוד מטרת-על מהבונקר. רגע אחד הן קופצות על המסך מול הקטנים, משבשות את הדמיון האבהי, רגע אחרי הן על ארבע, מרוחות על שער מגזין בהמתנה לרופא השיניים שלכם.
רשמית, דון לני-גבאי חתכה לתחנה הבאה. בפועל, יש עוד כמה פינות לסגור. "שכחו אותי בבית", הפקת חנוכה מושקעת שבה היא מככבת, תופרת עכשיו את כל הארץ. חוץ מזה, עד סוף הקיץ הבא לו"ז ההופעות שלה צפוף.
אלא שעל הנייר, וברחוב, ובבר ליד הבית - דון לני-גבאי כבר לא רכוש ערוץ הילדים. הבחורה שבכיתה י"ב התברגה בדרמת הילדים "השמינייה" ; המשיכה להנחיה והגשה בערוץ הילדים; השתתפה ב"האי", " הפיג'מות", " האחים דה גמה" ; זכתה בפסטיגל ואפילו דפקה גיחה צנועה לסדרה "כוונות טובות" ברשת (ביקורות טובות, רייטינג השם ירחם) - הבחורה הזו משנה פאזה. הסיבה הרשמית: התבגרות, מיצוי. בפועל - הגבלות שהוטלו עליה מצד ערוץ הילדים. זה האחרון לא הסכים שהכוכבת תשתתף בסדרות וסרטים שלא עולים בקנה אחד עם טל מוסרי. לצורך העניין, סצנת סקס מינימלית או אילוסטרציה של ג'וינט, במקומות מסוימים
עד לא מזמן, לני-גבאי הסתדרה עם זה יופי. "זה מעולם לא הפריע לי, כי המחויבות שלי הייתה קודם כל אליהם", היא אומרת. "לפני חודשיים הלכתי לשיעור משחק לקראת אודישן ופעם ראשונה שיצא ממני משהו נורא עמוק. הדרמה, הרצינות. הבנתי ששכחתי שקודם כל אני שחקנית. אני לא רק מנחה בערוץ הילדים. הלכתי לשני אודישנים שהיו ממש טובים ונפתחו לי העיניים. עד עכשיו הן היו סגורות במקום מאוד נוח ונעים. תראה, מעולם לא אמרו לי 'לא' בערוץ, אבל ידעתי שכשזה יגיע למשהו שכולל סקס או סמים זה לא ייצא לפועל. ידעתי שכשנגיע לגשר לא נעבור אותו. העדפתי לסיים את זה לפני".
הדרך ליציאה מארון הילדים עוברת בחדר המנהלת. לני-גבאי הגיעה להנהלת הערוץ, ביקשה לפתוח אופציות. התגובות, עם כל הידידות והסנטימנט, היו צוננות. "הבנתי שאני לא הולכת לקבל את מה שאני רוצה", היא מספרת. "הם אמרו שאני צריכה להתאים את עצמי למקום העבודה שלי. אולי הם זיהו נימה של חוסר שביעות רצון אצלי. לא התעמקתי בזה יותר מדי. זו הפעם הראשונה שאני שמה את הדברים על השולחן".
קצת אכזרי שאחרי שנים בערוץ הילדים לא מאפשרים לך לעשות עוד דברים.
"אני לא מרגישה שזו הסיטואציה. זה לגמרי היה תלוי בי. הייתה להם איזו בעלות עלי ובצדק. הם הביאו אותי. הם לא אבא ואמא שלי. הם לא חייבים לי. חוץ מזה, חדש לך שזה עולם אכזרי? שום דבר שיקרה בתעשייה הזו לא יפתיע או יאכזב אותי. מאז שנכנסתי לתעשייה ידעתי שאין חברים אמיתיים. הם חברים, אבל כשצריך לעשות ביזנס עושים ביזנס, אלה לא כאלה שאחרי חמש שנים יגידו 'לא, תישארי, אנחנו רוצים'".
בכל זאת, סיטואציה לא פשוטה.
"כן, אבל זו הייתה בחירה שלי. ועדיין, אחרי שזה קרה לא הפסקתי לבכות. הייתי בטוחה שזו ההחלטה הכי שגויה שעשיתי בחיים שלי והנה אני כבר מתחרטת, שאני חייבת לטוס ולברוח מפה, ומה לעזאזל אני אעשה עם החיים שלי? ככה. אני רגילה שיש לי לו"ז של חודש לפני. חשבתי המון על החרדות. אבל הכל בסדר. חסכתי כסף, אני יכולה לחיות עכשיו שנה בכיף בלי לעשות שקל. בסטנדרטים שלי. עכשיו, מהמקום הוורוד, נורא בא לי לטוס לחו"ל, להיעלם. בשביל להישאר במקום שהייתי בו צריך עור של פיל".
עור של פיל, בלי לפגוע בפילים, יספיק בקושי לשנה בערוץ הילדים. עדיף להתאבזר בשריון. זה מתחיל בכללים הנוקשים. מעבר להימנעות מסיגריות, מאלכוהול ולדבקות בנימוס המחייב - הכוכבים נאלצים לעבור סקרי פופולריות תקופתיים בקרב קהל היעד. בסוף, הגורל שלך תקוע אצל הילדים בחדר של חני. יאהבו - יקבלו, לא יאהבו - מישהו יקבל בעיטה.
לני-גבאי כבר ראתה קולגות עושים פרסה אחרי כמה סקרים כאלה. "זה לא בידיים שלך", היא אומרת. "זה בידיים של הילדים. אם הם לא יצביעו - יבינו שאתה לא אהוב. עושים המון סקרים בערוץ. זה מלחיץ. אי אפשר לדעת מתי זה ייגמר. ככל שאתה מגיע לרף יותר גבוה אתה חייב לתחזק את המעמד שלך, ויש יותר תחרות וסכנות ואנשים שמתחלפים. זה לחיות יום-יום את הפחד משיחת הטלפון של'בואי למשרד'-טלפונים שהרבה אנשים קיבלו והם לא היו מוכנים לזה. זה נופל עליהם ופתאום הכל נורא ריק. לא עשיתי תוכנית גיבוי ולוקח זמן להשתחרר מהתדמית, להישכח מהזיכרון של הילדים. זה קשה".
אפרופו "גשי למשרד", בשעתו הצטלמת ל"מעריב לנוער" בפוזה שלא התקבלה יפה.
"היה פיצוץ גדול. רצו להשעות אותי בגלל זה ואכלתי סרט של החיים. לא עשית את זה בזדון. לא אמרתי 'אני הולכת לעשות שער ולדפוק את כל העולם'. זה היה הומאז' למיילי סיירוס. בדיעבד אני מבינה למה כעסו עלי. הם אמרו לי שזה לא לעניין, ואני בוכה ואומרת 'לא, אל תשעו אותי, אני נורא מצטערת, לא ידעתי שזה הקונספט'. רציתי לעשות משהו נחמד ובסוף יצא שנדפקתי".
היו מנחים בערוץ הילדים שעזבו עם ביקורת קשה על התכנים, על התחרותיות. מיכאל אלוני דיבר על דברים שהם תת רמה.
"לא יודעת. נשמע לי התייפייפות. אף אחד לא מכריח את הילדים לבוא והכל נעשה באישור ההורים. אלה משחקים כיפיים שילדים נורא אוהבים. יש את משחק הג'יפה שאתה יכול להתייפייף ולהגיד 'איזה משחק דוחה, מפילים על ילד ג'יפה', אבל זה הדבר שהילדים רוצים. זה מגניב אותם. לך תבין ראש של ילדים. צריך להיות נורא קלילים וזורמים. אני, בחודש הראשון שלי, באיזה שעשועון, הייתי צריכה לדחוף את הראש לצנצנת עם איגואנה ולענות על שאלות. ב'ששטוס' נכנסתי לחדר חושך והייתי צריכה להוציא שלושה מפתחות מאקווריומים עם נחשים, ג'וקים, עכברים לבנים, מה שאתה לא רוצה".
השאלה אם צריך ללכת רק לפי מה שמגניב לילדים או גם להכתיב להם תכנים.
"ביצה ותרנגולת? אין לי מושג. תודה לאלוהים שאני לא מנהלת ערוץ. אם משהו לא התאים לי, באתי ואמרתי. היה לנו כותב שכל הזמן נתן את המשפטים הראשיים לבנים ואת ה-'מה? למה?' לבנות . קלטתי את זה ואמרתי לו 'בוא'נה, מה הקטע שלך? מה אתה, שוביניסט?' והוא שינה את זה. כל מיני דברים קטנים שאתה מזיז".
שלשום חגגה 25. מתוכן 18 על הבמה. ככה זה כשאמא, יפה גבאי, היא שחקנית ומפעילת תאטרון ילדים. ועוד משהו. אמה היא המדבבת האגדית של מרקו. עד היום נאלצת לני-גבאי להסביר שגם לגנטיקה יש גבולות, ולא, היא לא יכולה לעשות את מרקו. לימים התחילה גם היא לדבב. אבא מייקל, איש מחשבים, עלה בגיל 24 מדרום אפריקה. משם גם הגיע השם דון, שחר. אצל שני האחים הגדולים זה נגמר בבוי וקים, אצל הקטנה בטומיקה. מקוריות אינדיד.
בגיל שבע שיתפה פעולה עם אמה ב"בית של יעל" והתקבלה לצוות. על כל הצגה קיבלה 150 שקל, במעטפה מאמא. "היא מאוד לא רצתה שאנחנו נהיה שחקנים", היא מספרת, "כי כשחקנית יש תקופות שאת יושבת בבית. תקופות שאין כסף, צריך להסתמך על משכורת אחת, לעשות צמצומים. אני מגיל שבע התחלתי לקנות לעצמי דברים מכסף שחסכתי מההצגות. לא רציתי להכביד עליהם. בגיל 12 רציתי לקנות ארון, הלכתי עם הכסף וקניתי. הרכבתי לעצמי חדר. מעולם לא הלכתי עם אמא שלי ואמרתי לה 'יואו, בא לי, תקני לי'".
היו תקופות של מחסור?
"היו תקופות קשות. אני זוכרת שבכיתה א' אמא שלי נתנה לי מאה שקל לקנות ספרים ללימודים ולא היה את מה שחיפשתי, אז פשוט קניתי בכל הכסף ממתקים ושטויות. אני לא זוכרת בדיוק את הפרצוף של אמא שלי, אני רק זוכרת את ההרגשה המחורבנת של 'איך עשית דבר כזה?'. עד היום, כשאני נזכרת בזה, זה מעלה לי דמעות. לחשוב שפגעתי בה, שלא עזרתי. היום כל דבר שהיא אי פעם תרצה אני קונה לה. בין אם זה טיסה לחו"ל או ז'קט שהיא בחיים לא תעז לקנות. זה לא פקטור אצלי. אין דבר שהיא תחלום עליו ואני לא אגשים לה אותו".
את עוזרת להם כלכלית?
"לא, כי היום הם לא צריכים את העזרה שלי, אבל היו תקופות שעזרתי. אם תיכנס הביתה, רוב הדברים הם דברים שאני חידשתי לאמא שלי. נשבר לה המיקסר, אז אני קונה לה. כל דבר. אני גם מפצה את עצמי על דברים שלא העזתי לבקש כי ידעתי מה המצב. כל הדברים שכילד אתה רואה ליד הקופה ובחיים לא לקחתי - היום אני קונה בכמויות מטורפות. כשאני מגיעה לקופה אני לוקחת הכל".
את התוצאות היא גוררת עד היום. הפחד מתקופות יובש, מהישיבה בבית, מהציפייה לטלפון עם ההצעה הבאה. אחת הסיבות שחיבקה את ערוץ הילדים, היא מספרת, באה מהפחד לאבד פרנסה, לשקוע כלכלית. "אני רוצה יציבות", היא אומרת. "אני בנאדם חרדתי, חרד לעתיד שלו. זה נורא בעייתי. אם הייתי יכולה הייתי עושה משהו אחר. משהו שירגיע את החרדות. אולי פקידה בעירייה. עבודה קבועה, כסף קבוע, שעות קבועות ואל תתעסקו לי עם המוח. לצערי, אני לא יכולה. למזלי, בניתי לעצמי גב כלכלי. בהרבה דברים אני לא לוקחת סיכונים. יכולתי לעבור לגור לבד בדירה מגניבה, אבל אני לא אעשה את זה. קטע כלכלי נטו. אני גרה עם ההורים. אמרתי שאני אעבור רק עם בן זוג. קיימתי את זה וחזרתי. שקט לי בבית. אף אחד לא מפריע לי. למה אני צריכה להוציא כאלה סכומים רק על מחיה? זה לא מקמצנות. אני לא בחורה שמתקמצנת".
לא מתקמצנת ולא אוהבת קמצנים. אין לה בעיה לגהץ, פשוט אל תיתנו לה להתרגל לזה. "אני לא צריכה שיהיה עשיר", היא מתגוננת. "אני צריכה מישהו שישתווה אלי. זה נורא קשה שהגבר שלי ירוויח הרבה פחות ממני. זו סיטואציה מוזרה. הייתי פעם אחת עם גבר שלא היה לו. זה מבאס. אם רציתי להזמין מבחוץ זה 'מאמי, אני בצמצומים'. כאלה. זה ביאס אותי".
ואם היית אומרת "עלי" ?
"היו הרבה מאוד פעמים כאלה, אבל זה נהפך להיות מוזר שכל הזמן אני משלמת. אתה מגיע למיטה ואתה גם מרגיש ככה. זה לא כיף. ברגע שבחורה משלמת כל הזמן והיא זו שיש לה ביטחון כלכלי, מגיעים למיטה ונורא קשה להפוך את היוצרות. נגמר הכבוד הגברי. כשאני כל הזמן מוציאה את הארנק, הכבוד הגברי שלו נרמס, בין אם אני ארצה ובין אם לא. ואני ממש לא התכוונתי לעשות את זה. ככה יצא. אחרי חצי שנה, כשהוא רצה שנעבור לגור יחד, התחלתי לראות את המציאות. שאין לו כסף לשלם חשמל ומזגן וכאלה".
איך את קולטת דברים כאלה?
"יצא לי לראות כל מיני טיפוסים בזמן האחרון. בדרך כלל אני מתעקשת בדייט השני לשלם. ראשון זה מוסכם. יצאתי עם מישהו לאיזה אירוע והוא קנה את הכרטיסים. הגענו לשם ואני לא הייתי רעבה. הוא היה ממש רעב. הוא הזמין ראשונה, עיקרית, אחרונה, בירה וצ'ייסר. אני שתיתי בירה. הגיע החשבון וחשבתי,'הוא שילם על הכרטיסים, אני אציע'. הוא נתן לי לשלם. לא היה אכפת לי, כפרות על הכסף, אבל אמרתי לעצמי פאק, בנאדם, אתה אכלת מזה. אני אפילו לא טעמתי. זה היה מביך. שילמתי והמשכתי לצאת איתו, לא רציתי לתת לזה דגש. זה נגמר, אבל מסיבות אחרות".
הזוגיות של דון לני-גבאי התחילה בערוץ הילדים. הראשון היה תום-כבר-לא-מוגליאבני. הם הכירו על סט "השמינייה" והמשיכו יחד הביתה. לא להרבה זמן. "שלושה חודשים של קראש מטורף, מצדי. זו הפעם ראשונה שזה לא נגמר מהצד שלי".
ראשונה ואחרונה?
"היו פעמיים. זו הרגשה נוראית. הרבה פעמים יצאתי עם גברים כי הם נורא רצו אותי וחיזרו אחרי ורציתי לתת להם צ'אנס, אבל אני לא בחרתי אותם. עם שני אלה זה היה הפוך. זה מרסק אותך. אתה אומר'למה לא רצו אותי? אני מסוגלת לתת להם את החיים'. אתה מקבל בעבודה המון פידבקים על איך שאתה נראה וכמה אתה מוצלח. אתה כל הזמן חי את החיצוניות. 'יואו, את נראית מהמם, התלבשת מדהים, זה עושה אותך רזה'. אם אני כל כך מדהימה ומהממת למה הוא לא רוצה אותי? זה לא מסתדר".
אז עם תום אבני זה לא הלך.
"הוא בחור איכותי ובוגר בטירוף. אני באמת מבינה למה זה הסתיים מבחינתו. אני פשוט ישבתי ובהיתי בו".
זה מרחיק גברים.
"כן. יכול להיות".
ואז הגיע אסף. הוא היה בן 28, היא בת 20. הם הכירו במועדון שבבעלותו. לני-גבאי, באותה תקופה חיילת בקריה עם קריירת משחק באישור מהצבא, בדיוק סיימה את "השמינייה". " הייתה לי נקודת שפל שהבאתי את עצמי אליה", היא מספרת. "אסף היה גבר-גבר כזה שלקח אותי תחת חסותו, לצערי, לפעמים יש לי את הצורך בזה. הוא גר בטיז-א-נבי והייתי מאוהבת בטירוף. עברתי אליו. הוא לא התחבר לעולם הזה והיה לו נורא קשה לדעת שאני יוצאת מהבית והולכת לצילומים להתנשק עם גבר אחר".
זה מה שהפריע לו?
"כן. וזה חלחל. אמרתי לו'זה מה שבחרתי ואתה תצטרך לחיות עם זה', ואז ריב פצצות. בסוף הוא קיבל את מה שהוא רצה. הוא היה הכי אולד פאשן ונורא רציתי לרצות אותו אז לא דחפתי לשום מקום. זה שפל שאני לא מאמינה שנתתי לעצמי להגיע אליו. היום לא יקום הבנאדם שיגיד לי'לא מתאים לי שאת עושה ככה וככה'. כואב לי לחשוב שעשו ממני האישה הקטנה. אין לי בעיה להיות האישה הקטנה, אבל מבחירה שלי, ולא כי דורשים ממני".
מאז הפיקה עוד כמה לקחים, סיימה כמה מערכות יחסים. האחרונה הייתה עם מנחה ערוץ הילדים יפתי קרזנר. ארבע שנים של היכרות. מתוכן שנתיים חיזור עקשני, שנתיים זוגיות בונבון. "הוא היה מגיע אלי הביתה ומדבר עם אמא שלי ועם אחותי בשביל להשיג אותי", היא נזכרת. "בסוף היינו בחו"ל במסגרת העבודה וחברה שלי אמרה לי 'מה הבעיה שלך? יאללה, שחררי'. מבין כל הפעמים שהוא ניסה לנשק אותי בשנתיים האלה - שם פשוט זרמתי. זכיתי".
למה נפרדתם?
"אוסף של דברים שהפריעו. אני נורא רציתי להתקדם. רציתי להתחתן. לו היה נוח להיות בחור בן 26. לקח לי גם הרבה זמן לשכנע אותו לעבור לגור ביחד. אנחנו שנה וחצי ביחד, מה אתה חושב? כמה זמן תישאר אצל אבא שלך בבית? תתקדם על החיים שלך. עברנו לגור ביחד, כשנפרדנו הוא נשאר שם".
מעדיפה בני זוג מפורסמים או לא?
"לא, לא. הכי לא. אני מאוד מקווה שלא יהיה לי בן זוג מפורסם. זה ממש לא עושה לי את זה, אנשים מהתעשייה. זה עולם אגואיסטי ומרוכז בעצמו וזה מלכלך את מערכת היחסים. היה לי נורא כיף עם יפתי, אבל כשמישהו אומר לי 'אני שחקן' זה לא מושך אותי. הרבה יותר מושך אותי מחשבים, עריכת דין. מעניין אותי להכיר עולם אחר".
יש לה, לדון לני-גבאי, רפלקס לא-נעים-אלתשאל כשנוגעים לה בצלקות. בדרך כלל, אצל הקולגות, זה מסתכם בפני חלב חמוץ ו"אני מעדיפה לדבר על החתול החדש שלי". אצל לני-גבאי זה חיוך מסוכר, שתי גומות. חצי אינסטינקט של כוכבת ילדים, חצי מבוכה. תקופת הרווקות למשל, מביכה אותה. ארבעה חודשים היא לבד. שיא אישי בשינה באלכסון. "זה הכי הרבה שלי", היא מודה. "בזמן האחרון יצאתי עם אנשים, שלא הייתי אומרת שזה גבר חלומותי. אנשים מחיי הלילה".
אז את פנויה עכשיו?
"כן. פאקינג כן".
יומיים מחוץ לערוץ הילדים ואת מקללת.
(צוחקת). " מאוד קשה לי להיכנס לחיי הרווקות התל אביבים. אני בחורה סופר כנה, שיא הרגישה, אוהבת ותומכת. ובוא נגיד ככה: הגברים של תל אביב לא כל כך".
כולם רוצים לילה אחד של יום מפרך?
"לא. גם אתה קולט שאני חומר של בחורה רצינית. בנים קולטים את זה. זה מעניין אותם. גם אם אני אחליט לעשות רק פאן, אני ישר אחפש את מה שמעבר. אין אצלי בלילה הראשון. גם אם זה חד פעמי, זה לא יקרה בלילה הראשון. אני גם לא רואה את עצמי עם גבר ללילה אחד או עם גבר שהוא הסטוץ הקבוע שלי בלי לשלוח הודעה אחר כך'היה כיף, תודה'".
היה או לא?
"וואו. היה. פעם אחת. מבחינתו זה לא היה חד פעמי. פעם ראשונה בחיי. זה לקח לי מלא זמן להבין שאני לא רוצה אותו כחבר. חיפשתי את מה שמעבר ולא הבנתי שאין. בכלל, בחצי השנה האחרונה השתחררתי. אני בוחנת גברים. מרגישה בנוח להסתכל, לבדוק את הגבולות שלי איתם. כמה מהר אני יכולה לגרום למישהו להתעניין. לבחור אנשים רנדומלית ולבדוק אם רק בעזרת מבט אני יכולה להביא אותו לאיפה שאני יושבת. בדיקות כאלה".
ערבי ברים?
"כן. ברור. אבל נטו בשביל הכבוד העצמי. תשמע, מי מחזק לי את הביטחון עכשיו? אין אחד כזה. אני בשקט שמחכה לסערה. נורא נהנית מהשקט, אבל אני רוצה סערה וזו תהיה הסערה של החיים שלי. כשהוא יגיע פתאום על הסוס".
את לא באמת מאמינה בזה.
"לא. רק בחו"ל זה ככה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם