צליל מכוונת: ראיון עם צליל סלע
הנה כמה אנשים שבאו לא משהו ברדאר של הדוגמנית צליל סלע ונענשים על כך בראיון: שרון אלכסנדר, מיכאל אלוני, גיא גיאור וכוכב מנצ'סטר יונייטד ריו פרדיננד. הנה כמה משלחי יד מפתיעים של צליל סלע: פסיכולוגית בהתהוות, רכזת חברתית ומורה לאנגלית לכיתות הנמוכות. והנה הצלקת של צליל סלע: ניסיון אונס טראומטי בצבא, שעליו לא דיברה מעולם, עד היום
בטי רוקאווי הייתה הראשונה שגילתה את צליל סלע. רוקאווי קיבלה המלצה והגיעה לתת הערכה. "את יפה יחסית לדרוזית", קבעה. רבע דרוזית, אם לדייק. מצד הסבא הגלילי.
דרוזית או לא, סלע - אז נערה חסרת ביטחון בת 17 - בכלל לא חשבה אז על קמפיינים. דוגמנית? רחוק מזה. לסלע היו תסביכים לפתור. "הייתי ילדת כאפות", היא נזכרת. ואם מרביצים לך, סימן שהפרצוף דורש.
הביקור של רוקאווי עזר לסלע להבין. הדימוי עשה פרסה, הקהל הגברי הצביע ברגליים. "פתאום התחילו להתעסק בי, לחזר אחרי", היא אומרת, "ואז הכרתי את החבר הראשון. היינו ביחד שנתיים וחצי. הוא לימד אותי שאני יפה. הוא היה מעמיד אותי עירומה מול המראה ואומר לי 'תסתכלי'. אמרתי לו 'די, זה מביך אותי, אני לא יכולה', והוא היה אומר 'אני לא עוזב אותך עד שאת אומרת שאת אוהבת את מה שאת רואה'. זה היה צעד משמעותי. הוא נתן לי מתנה".
יש משהו שהיית משנה בעצמך?
"יש לי שריטה על האף. הוא מחוספס. אני לא מבינה למה כל הגוף שלי חלק ורק האף מחוספס".
שבע שנים אחרי הדיאגנוזה המנומסת של רוקאווי, סלע לא דומה לנערה ההיא. גם התגובות שהיא מקבלת השתנו. "אנשים כל הזמן אומרים לי 'יש לך משהו בעיניים כאילו עברת משהו'. זה משהו של בגרות אבל לאו דווקא לכיוון החיובי. בגרות אפלה כזו, חסרת אופטימיות".
הם צודקים. סלע אמנם התבגרה, אבל עשתה את זה בדרך הממוקשת. ארבע שנים היא סוחבת פציעה. עכשיו היא מספרת לראשונה על ניסיון האונס והתקיפה החמורה שלטענתה עברה. זה קרה בזמן השירות הצבאי. בסיס סגור, מתחם תת קרקעי, ממודר. חלקו מצולם 24/7. סלע התכוננה לשמירה. פז"ם שנה וקצת. היא ביקשה משני חיילים את המפתחות למקלחות, אלה שסגורות בפני חפ"שים. הם נתנו לה. "לא הכרתי אותם", היא מספרת. "כשיצאתי הם אמרו לי 'טוב תשבי איתנו' ולא היה לי נעים, הם הביאו לי מפתח אז ישבתי איתם קצת. זה התחיל מישיבה חברותית ואיבד פרופורציות. הם ניסו לקשור אותי, עניינים מאוד לא נעימים. אחד מהם הלך באמצע כי הוא נלחץ אחרי שבעטתי לו בפרצוף. השני נשאר. צרחתי, אבל היינו מתחת לקרקע, מבנה שלא מדברים עליו. הגעתי למצב שהייתי צריכה לבחור בין להזיז את הכרית שאיתה הוא חונק אותי לבין להחזיק את המכנסיים ואני בחרתי להחזיק את המכנסיים. חשבתי שאני מתה מחנק".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"היו לי מלא מחשבות בראש. חשבתי שאני הולכת למות כשלא עשיתי עדיין כלום בחיים. כמה מפגר זה למות ככה. זה מוות מטומטם. מה הוא יעשה עכשיו? הוא ירים את הכרית. הרי הוא בקריז, הוא לא יציב, וברגע שהוא יקלוט שאני מתה הוא יגיד 'שיט, הרגתי אותה'. ומה הוא יעשה עם הגופה? ילך לקצין שלו ויגיד 'הרגתי אותה'? הוא בטח ינסה להסתיר אותי. הוא ישים אותי איפשהו ואף אחד לא ישים לב עד שהגופה שלי תתחיל להסריח.
"התחלתי לחשוב איך סיימתי את שיחת הטלפון האחרונה שלי עם אחותי, עם אבא שלי. חשבתי על זה שאני רוצה להספיק להתחתן ולהביא לפחות שני ילדים. שלא הספקתי לעשות תואר, להיות סטודנטית, לעבוד בעבודה שמכבדת את עצמה, לעזוב את הבית. מלא דברים. מאז אני כל הזמן במרוץ להשיג דברים, להספיק. אתה פשוט מבין איך החיים נגמרים בשנייה. אתה נתקל בפסיכופת אחד ואתה לא קיים יותר. זהו, הסרט שלך נגמר. אין יותר. ולא הספקת לסגור את הפינות, כלום".
הרגשת מבוזבזת?
"היום לא. אז כן".
סלע מספרת שהשלימה. שחיכתה לסוף. בשלב מסוים הרפתה, הפסיקה להתנגד. התוקף, שהבחין בזה, עצר. הבין שמשהו לא מסתדר. "הוא הוריד את הכרית והסתכל עלי ואני עם העיניים פקוחות, מסתכלת עליו ולא זזה. אני מנסה לנשום והוא מחייך אלי. זה היה חיוך דפוק. ממש דפוק. הוא אמר לי, ואני בחיים לא אשכח את זה, 'למה את נראית חצי מעולפת?', אמרתי לו 'כי חנקת אותי הרגע'. הוא ניסה להרים אותי. לא רציתי שהוא ייגע בי. ניסיתי להדוף אותו. הייתי נורא חלשה, די משותקת. הוא הרים אותי ושם אותי על כיסא מתגלגל כזה של משרדים וגלגל אותי לחדר שישבנו בו בהתחלה. החבר שלו היה שם והם מסתכלים עלי, סובבתי את הכיסא, אמרתי 'יש לי עליית משמר' ופשוט התחלתי ללכת. הוא אמר לי 'אני אלווה אותך' ויצא איתי. בחוץ הוא אמר
סלע סבלה מדימום באף ומחבלות ונשלחה הביתה, לגימ"לים. עוד קודם לכן פגשה את אחד התוקפים. "הלכתי לחדר אוכל עם חברה שלי והייתי עם תחבושת על היד. הוא בא אלי ואמר לי 'אני רואה שהיד שלך נראית יותר טוב', אז חברה שלי אומרת לו 'מי אתה?', אז הוא אומר 'אני זה ששבר לה את היד'".
למפקד הישיר, שהתקשר לשאול בשלומה, סיפרה שעברה תקיפה, שניסו לאנוס אותה. "כחבר וכמפקד אני אומר לך לכי למצ"ח", אמר לה. שם, היא נזכרת, התחיל הסיוט האמיתי.
פעם אחר פעם שחזרה בפני חוקרי מצ"ח את שעברה. "אני מספרת את הסיפור ואז קוראים לי שוב ואני מספרת שוב. רוצים לבדוק שהסיפור חופף? בסדר. פעם ראשונה, שנייה, שלישית. 14 פעמים הייתי צריכה לספר את זה. זו התעללות. במשך תשעה חודשים, עד השחרור, נלחמתי איתם שיעשו משהו והם פשוט שמו עלי זין. מעולם לא עשו לחיילים כלום. הבנאדם שהיה עם הכרית על הפרצוף שלי יצא לקצונה. כשקראו לו לעימות הוא היה באמצע בה"ד 11".
והם פשוט סגרו את התיק?
"האזור היה ממודר. חלק ממה שקרה היה באזור מאובטח שיש בו הרבה מצלמות, אבל הקלטת נעלמה להם. אני חושבת ששני החיילים האלה היו חשובים לצבא, כי היה להם תפקיד חשוב. חוץ מזה, הייתה לי את אותה חברה בבסיס ובאותו שבוע רבתי איתה. היא הייתה שם כשהוא הודה שהוא פצע לי את היד, היא ידעה, אבל כשהתקשרו אליה ממצ"ח ושאלו אותה מה קרה היא אמרה 'תקשיבו, היא שקרנית. אל תאמינו לה ואל תתקשרו אלי יותר'. אחר כך היא הצטערה על זה בכל הדרכים האפשריות. הלוואי שהייתי יכולה לסלוח לה".
וחוץ ממצ"ח?
"האנשים שהיו חשובים לי הפנו לי גב. המפקדות שלי שלחו אותי לאבט"ש בבסיס בפלמחים. לבד, עם נשק. מה אתם שמים לי נשק ביד, נדפקתם? אתם רוצים שאני אירה בעצמי? אף אחד בבסיס לא שם עלי בכלל. הגעתי למצב שאני שוכבת על הרצפה בפתח המשרד של מפקד הבסיס רק כי אני מחכה שמישהו יתייחס אלי, והמפקד בסיס מדלג עלי ואומר לי 'חיילת, מה את שוכבת על הרצפה?'. אני אומרת לו 'ניסו לאנוס ולרצוח אותי בבסיס שלך, אכפת לך?', והוא אומר לי 'תקבעי פגישה, אני נורא עסוק כרגע'. התקיפה זה כמה רגעים אבל ההתעללות של המוסדות אחר כך זו תקופה שחורה. זה מה שאני מרגישה. היה עדיף לי לא לספר ודי".
איפה ההורים שלך בסיפור הזה?
"התביישתי מהם. הרגשתי שאכזבתי אותם. אבל כשהלכתי למצ"ח הייתי חייבת להגיד להם. שלחתי להם מסרון 'לא החלקתי במקלחת, תקפו אותי בבסיס, הכל בסדר' וסגרתי את הסלולרי. זה הדבר הכי מגעיל שאפשר לעשות להורים, אבל לא הייתי מסוגלת. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. אבא שלי רצה להוציא את זה לאזרחי אבל אמרתי לו שאם אני אשתחרר ואני לא אצליח לסגור את זה במערכת הצבאית, אני אשאיר את זה שם".
עברו ארבע שנים. אין פה התיישנות. יש סיכוי שתגישי תלונה אזרחית?
"לא יודעת מה הטעם. בשביל מה צריך להחיות את המתים? באו אלי אנשים ואמרו לי, נלך ונעשה לתוקף ככה וככה. ואז מה? תשברו לו את העצמות? תכניסו אותו לכלא ואז מה? אתה לוקח בחזרה את כל מה שהוא עשה? את מה שהצבא עשה לי? אם הייתי יכולה לתבוע מישהו הייתי תובעת את הצבא, לא אותו. אבל זה רק יגזול לי זמן וכסף, וזה עורכי דין ותקשורת. תראה את לינור אברג'יל, שבאמת עושה עבודת קודש, אבל בכל פעם שמישהו ישאל איזו לינור? יגידו 'זו שנאנסה'. אני לא רוצה להיות צליל שעברה ניסיון אונס. אני רוצה להיות צליל השחקנית, צליל שעובדת. לא בא לי שם אמצעי ובטח שלא כזה. אני מעדיפה צליל פליטת ריאליטי מאשר צליל שעברה ניסיון אונס".
את חודשי השירות האחרונים העבירה בוינגייט, לשם הועברה בעקבות מכתב בן עשרה עמודים שכתבה לשלטונות הצבא ובו גוללה את שעברה. לקראת השחרור החלה לקבל טלפונים ממלהקי תוכנית הריאליטי "הדוגמניות". כך יצא שיום אחרי השחרור הגיעה לווילה הסגורה של "הדוגמניות 3".
"מהפח אל הפחת", היא אומרת. ולא, היא לא מצטערת. חיפשה מקום נקי, שקט, מסוגר כמו שרק לוקיישן לתוכנית ריאליטי יכול להיות. "רציתי להתעסק בבולשיט", היא אומרת, "רציתי מקום שבו אני לא צריכה לדבר עם אף אחד. אין טלפונים, אני מנותקת מהעולם, מתעסקת בחרא. בכיתי בתוכנית והייתה לי הקלה על זה שאני מסוגלת לבכות מדברים אחרים. לא עניין אותי אם אני אהיה דוגמנית או לא".
אבל "הדוגמניות" לא הייתה רק מפלט. דרך התוכנית הצליחה סלע להיכנס לסלון הישראלי. בתוכנית עצמה התאמצה לעצבן את המועמדות. כך או כך, הפכה למתמודדת הבולטת בעונה. "התוכנית הייתה עלי", היא אומרת, "היא לא היתה על הדוגמניות. מה גרם לצליל לאבד שליטה, מה גרם לצליל לבכות, להיות עצובה. למה הן התנפלו היום על צליל".
מאז שהופיעה בתוכנית גרפה קמפיינים ("יאז", " סאן יאנג", " גוטקס", " יופלה"). פרנסה אמנם יש, סיפוק קצת פחות. "אני נהנית מהדוגמנות במידת מה אבל זה לא פשוט", היא אומרת. "איזו דוגמנית אמרה לי פעם 'את יודעת, אני כבר 13 שנים דוגמנית. אף פעם לא פרצתי'. כאחת שיודעת להעריך את הזמן שלה, אני חושבת שזה בזבוז זמן. אני עשיתי עסקה. ביום שאני לא אעבוד חצי שנה לפחות בדוגמנות אני אומרת 'אסטה לה ויסטה' ועוזבת".
סלע נולדה בתל אביב לפני 24 שנים. גם תאומתה, שיר. תאומות, לא זהות. שיר שטנית-דבש, בהירה. צליל שחורה, עיניים כהות, חודרות. ויש גם אחות גדולה, מיתר. כשהתאומות עוד לא חגגו שנה, משפחת סלע חתכה לארצות הברית. בגיל חמש וחצי חזרו. הפעם לרמת השרון. תחנה סופית הרצליה.
אביה של סלע, ישראל, הוא בן לאם יהודייה ואב דרוזי. נישואים שלא צלחו. מכות, התעללויות. פרידה קשה. כיום הוא איש חינוך ידוע, מנהל המרכז לשיפור הישגים בשכונת התקווה, המלווה נערים מרקע קשה עד לשילובם בחברה. אמה מפקחת ארצית במשרד החינוך.
כשחזרו ארצה סלע הסתבכה עם הדו-לשוניות. בכיתה - אורך רוח של זאטוטים - כיבדו אותה במכות. "הייתי מאוד שקטה", היא נזכרת, "לא העזתי לדבר כי היו לי פאשלות בדיבור. הילדים היו מפוצצים אותי מכות. הייתי שותה בקולר ופתאום מגיע איזה ערס ודופק לי את הראש בקולר, עם השן. היום אני משתינה עליהם. זה היופי".
ההמשך ידוע. רוקאווי הגיעה, והחבר הראשון, והדוגמנות. כך, אחרי דחייה קצרה לטובת בגרויות, הגיע הקמפיין הראשון למוצרי טיפוח לשיער. ברגע שנכנסה - נדרשה להוריד חלק עליון. סלע אמרה "לא נחוץ - לא יהיה" ואיימה לפוצץ את הסט. "אני לא רואה את הטעם להתפשט כשאין צורך בזה", היא מכריזה. "אם זה קמפיין כמו שעשינו ל'יאז' (קמפיין מודעות לאמצעי מניעה שבו הצטלמה בעירום עדין) יש לזה מטרה. החשיפה שם הייתה בלי מטרה. הם היו חבורה של שמונה גברים בחדר והם רצו שנוריד חולצה. מה הקטע? בשביל מה כולכם צריכים להסתכל לי על הציצי? זה לא נעים. כל הבנות הורידו ואף אחת לא חשבה להגיד משהו. התחלתי כבר ללכת, והם עצרו אותי ושאלו אותי מה הסיפור שלי ואיך אני חושבת שאני אעבוד ככה. אמרתי להם 'אנחנו עושים קטלוג לשיער, בשביל מה זה טוב?', והתחלתי לבכות. בסוף אני היחידה שהצטלמה עם חולצה. הבנות כעסו עלי. 'למה היא עם ואנחנו בלי?'. כי אתן לא פותחות את הפה שלכן, סתומות".
המשך הכתבה מתפרסם במגזין "סופשבוע" האחרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם