מסך שחור: ראיון עם אור גרוסמן
חמש שנים אחרי מותו הפתאומי של אביה מדום לב, קיבלה אור גרוסמן בשורה קשה נוספת: דודה האהוב, אחיו היחיד של אביה, נהרג בתאונת אופניים. עכשיו היא מנסה להסביר איך מתמודדים כשהגורל מכה בך פעמיים
שלום גרוסמן ז"ל, דודה של אור, נהרג בבוקר 13 באוגוסט בתאונת אופניים באזור לטרון. נהג בן 18 שנרדם ככל הנראה על ההגה, פגע בדבוקה של תשעה רוכבי אופניים. חמישה נפצעו, שניים נהרגו במקום, ביניהם הדוד, אחיו היחיד של אביה של אור. האב, האדריכל הלל גרוסמן ז"ל, מת לפני חמש שנים מדום לב, כשאור הייתה בת 18.
"מבחינתי איבדתי אבא בפעם השנייה", היא אומרת. "גדלתי בחיקה של המשפחה של דוד שלי מאז שהייתי ילדונת. יש לו שלושה ילדים ואשה מדהימה. הם היו אחים בלתי נפרדים, לכן המוות היה כמו שחזור, רק שהפעם אני יותר בוגרת, ופה הנאיביות חסרה לי. מזל שהייתי עם החבר שלי שהחזיק אותי, אחרת הייתי קורסת. כמובן שחזרנו באותו יום על טיסה לארץ. השעות הכי קשות בחיי, ההמתנה למטוס נראתה כנצח, הטיסה עצמה מלווה בכעס פנימי, והנחיתה לחיים אחרים, חדשים, שוב".
מטבע הדברים, מותו של אביה היה האירוע המכונן בחייה. "בעצם, קצת אחרי שאבי נפטר התחלתי להקים את 'אור גרוסמן'. הבום הזה שאת מקבלת קורה להרבה אנשים, אבל עד היום אני לא חושבת שיש לי תשובה לשאלה מה זה בכלל, הדקירה הזאת. זה כאילו עשה לי תפנית משמעותית. אני מרגישה שבאמת יצאתי לאור. לא שקמתי בבוקר ואמרתי, זהו, מעכשיו אני נחושה להיות שם דבר. אני חושבת שפשוט החוויה הזאת גרמה לי ללמוד את עצמי, את החיים, לראות את העולם אחרת ממה שראיתי עד אז. זה קרה שבועיים לפני שהתגייסתי, הכי התבגרות שיש".
סוף עידן התמימות?
"תחילת עידן המציאות. אני ממש משתדלת לשמור בי תמימות כלשהי, גם אם מגוחכת לפעמים. עד ממש לאחרונה נורא הדחקתי, כי הייתי כל כך עסוקה בלעשות דברים. רק היום אני מתחילה לעכל".
איך נודע לך על מות אביך?
"בדיוק חזרתי מתאילנד עם חבר שלי בזמנו, וממש כמה ימים אחרי, אמא שלי התקשרה אלי ואמרה, 'אור אני צריכה את האוטו, תחזרי הביתה'. עכשיו , אני עקשנית, אז אמרתי לה, 'את לא צריכה את האוטו, כי סגרנו שהאוטו איתי היום'. והיא מנסה בכל דרך, ואני אומרת, 'עזבי אותי עכשיו'. במהלך השיחה, כשהבנתי כמה היא מתאמצת, הרגשתי משהו, אבל לא רציתי לשמוע. היא התקשרה אלי שוב ואמרה, 'אורי, קרה משהו'. חשבתי שזה משהו לסבתא שלי. איזו תחושה מפחידה הזדחלה. הייתי באמצע הקניון, והיא אמרה,'אני לא יודעת איך להגיד לך את זה', ואז היא פשוט אמרה, 'אור, אבא נפטר מדום לב'. התיישבתי על הרצפה, לא הייתי מודעת לסביבה, ופשוט התחלתי לבכות.
"ההורים שלי היו גרושים, ואת יודעת שכשאת ילדה הקשר החזק הוא עם האמא, וככל שמתבגרים הקשר עם האבא נבנה, והרגשתי שזה קטע לי התחלה של קשר מסוג אחר עם אבא. אני חושבת שעד לאחרונה לא הבנתי בכלל מה זה עשה לי. המוות של דוד שלי החזיר אותי למקום הזה. הם גם היו נורא דומים, אפילו הקול שלהם היה דומה. ושניהם מתו בפתאומיות. ואת מנסה להיאחז במשהו, אבל תמיד זה מסתכם באיזו אמירה מטופשת כמו 'זה הגורל'".
אחרי שאביך נפטר הצמידו לך פסיכולוג?
"התגייסתי שבועיים אחרי, אח שלי התחתן חודשיים אחרי, וכל הזמן אמרו לי, 'קחי את הזמן'. אני אקח את הזמן ומה? נכנסתי ישר לצבא והאמת שזה עשה לי טוב, מסגרת חדשה, הייתי על טייס אוטומטי. הייתי בכמה פגישות אצל פסיכולוגית, אבל תמיד הסתכלתי עליה ואמרתי, מה היא תחדש לי? לא הייתי מעוניינת. העדפתי להדחיק. קשה להסביר את מה שאת בעצמך לא באמת מבינה. זה תופס אותך כשאת לא מצפה, תמונה, ריח, שיר, כל אירוע משמח או עצוב. בניתי קריירה, והוא לא רואה את זה. הוא היה אדריכל, מרצה בטכניון, ותמיד רצה שאלך ללמוד, אבל אני יותר הומנית, ארטיסטית".
בתחילת השבוע עלתה לאוויר העונה השנייה והמדוברת של "עספור", שבה גרוסמן מככבת בתפקיד עם בשר, של בחורה המרותקת לכיסא גלגלים. "בכיתי מרוב התרגשות כשקיבלתי את התפקיד", היא נזכרת. "לא הייתי בארץ כשהסדרה הוקרנה, שמעתי שזו סדרה טובה, אבל לא ידעתי עד כמה. כשחזרתי ועבדתי עם עוז זהבי על הקמפיין ל'רנואר', היה סביבו כזה באזז, ולא הבנתי".
איך עבר האודישן?
"הייתי מאה אחוז, אבל תמיד יוצאים בהרגשה של שיט, למה לא עשיתי ככה. אחרי האודישן הראשון הנמכתי ציפיות. באודישן השני כבר התחלתי לחשוב שאולי, וכשהודיעו לי סופית, צרחתי מרוב אושר. הלכתי יומיים כמו פוסטר לקולגייט. כאילו לקחתי כדור מרץ. אני עדיין מתרגשת מזה. אף פעם לא יצא לי לעבוד עם קאסט כזה. כולם אחים שם. הם אמיתיים, אין כאילו. יש חיבור, הכל בגובה העיניים. הם קיבלו אותי מיד, נתנו לי ביטחון. אווירה הכי כיפית, את בוכה מרוב צחוק, הלוואי וזה לא היה נגמר בחיים. הייתי עושה את זה שוב, שוב, ושוב".
על הסט קוראים לה "סווטה", סוג של בדיחה פנימית. כדי להיכנס
זו לא הפעם הראשונה שבה היא עובדת עם עוז זהבי: זו העונה השנייה שהיא הפרזנטורית של "רנואר" לצדו של הכוכב. ממה שפורסם ("אני אף פעם לא מדברת על מספרים"), כל אחד מהם מקבל 60,000 דולר לעונה. "עוז מדהים ומוכשר ויש לו נוכחות, אחלה גבר", היא אומרת.
בואי נסגור פינה, היה ביניכם משהו?
"לא. כולם רוצים שהזוג בפרסומת גם ינהל רומן, אבל לא היה".
במדורי הרכילות נרמז גם שהיית עם ציון ברוך.
"לא הייתי חברה שלו. לא כזוג. אנחנו חברים טובים, צילמו אותנו יחד, ואין לי מושג למה חשבו שאנחנו יחד. היו לנו הרבה צחוקים על זה".
בן זוגה של גרוסמן בחצי השנה האחרונה הוא לני שפורן, האקס של אסתי גינזבורג. שפורן הוא איש נדל"ן ניו יורקי שהוכתר בעבר כשיאן עסקאות הנדל"ן במנהטן של חברת "פרודנשל דאגלאס אלימן", והקים חברה עצמאית. לאחרונה נפוצו שמועות כי הוא וגרוסמן נפרדו, ועל כך היא מצהירה: "לא היה ולא נברא". מצד שני, היא לא להוטה למסור פרטים על מערכת היחסים שלה. "אני רוצה לשמור עליה בפרטיות. מה שאני יכולה לומר הוא שאני נורא מנסה לשמור על מה שיש, כי טוב לי. אני מאמינה שמה שאני מרגישה הוא אמיתי ונכון. פיתויים ועניינים כרגע לא מדברים אלי".
לדבריה, לא בוער לה להתמסד. היא בסך הכל בת 24, ומה שצריך לקרות - קורה. "אני עדיין בפגייה. לא פרגייה, פגייה", היא צוחקת. "אבל בואי נגיד שהחיים מפתיעים, ואני זורמת איתם".
שברו לך פעם את הלב?
"בטח, שברו לי את הלב והוא השתקם, התאחה חזרה. לא משהו שלא יצאתי ממנו, שהכניס אותי ללופ".
אילו תכונות את מחפשת בגבר שלך?
"בנאדם שמודע לעצמו. בנאדם מצחיק שאוהב את החיים. גבר לעניין זה אחד שלא מחכה שיעשו בשבילו, הוא עושה בעצמו".
ואם הוא עושה כסף, מה טוב?
"מה את בעצם שואלת?".
אם העובדה שאת יוצאת עם מיליונר היא מקרית, או שזה חשוב לך?
"אפשר להגיד שזה מקרי. זה לא הקריטריון העיקרי, כמה יש לו בבנק. טפו, טפו, אני לא זקוקה. עצם השאלה מצחיקה אותי".
גרוסמן גדלה ברמת חן, "שכונה נעימה ברמת-גן", ילדת צופים, בת לאם אמנית, סמדר גרוסמן. הוריה התגרשו כשהייתה בת חמש, ויש לה אח בן 32, נשוי עם ילדים. הסביבה שבה גדלה "מחבקת", לדבריה . אלא שהמרחק מרמת-גן לתל-אביב, שם השתלבה במה שקרוי "התעשייה", כנראה לא נמדד במספר הקילומטרים. "עולם הזוהר? זוועה. סתם, עולם הזוהר הוא בדיחה. את כל הזמן תחת ביקורת. מסתכלים כמה אני אוכלת, ואיך אני מתנהגת, ומה אני לובשת, והאם אני כמו שאני נראית. לפעמים בא לך להיות בלתי נראית, וזה לא כי כל היום רודפים אחרי, בואי לא ניסחף, ועדיין".
היא מהילדות שתמיד אמרו להן שהן יפות, אבל רק אחרי הצבא נכנסה לסוכנות מסודרת. "יחסית, מבחינת זמן, סימנתי וי על הרבה דברים, אבל לא תמיד מקבלים כן. יש הרבה לא. וזה מדכא ומאכזב ואת רוצה להגיד, 'לא, אז לא תודה, וביי'. אבל כשבא 'כן', את כל כך בהיי. זה כל כך מרגש, וכל 'כן' מדרבן לעוד". כשחקנית , ה"כן" הראשון נרשם בטלנובלה "נשות הטייסים", אף שלא למדה בבית ספר למשחק. היום היא לוקחת שיעורים פרטיים במשחק מול מצלמה, מה שכנראה סייע לה לעלות כיתה ל"עספור".
בשלוש השנים האחרונות היא גרה עם שותפה, חברה קרובה, "ממש אחיות", בדירה בצפון תל-אביב. מדוע היא והחבר לא עוברים לגור יחד? "הוא גר יותר בניו יורק, ואני גרה בעיקרון בתל-אביב. אבל לא בעיקרון, אני גרה בטיסה 26A 237". כמה סימבולי: נראה שבאופן כללי גרוסמן חיה בטיסה, ולמרות כמה נחיתות אונס, הכיוון הכללי ברור: למעלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם