אדומה ולוהטת: ראיון עם עדי נוימן
אחרי שנים של חיים על רכבת הרים בניו יורק עדי נוימן קנתה דירה ביפו, הוציאה רישיון, פתחה בר, התאפסה על חבר כדורגלן (אבי יחיאל), נרשמה ללימודים והחליטה שהגיע הזמן לנסות להתביית. רק לנסות, כמובן. בכל זאת, עדי נוימן
אולי אלה הגעגועים למשפחה, לחברים ולסחבקיזם המקומי. איך שלא יהיה, נוימן רכשה לאחרונה דירה קולית במיוחד ביפו (ועברה לגור בה), הוציאה רישיון נהיגה (כן, עד עכשיו לא היה לה), קנתה אוטו, נכנסה חזק לעסקי הלילה בתל אביב כשותפה בבר "ניילון" (הממוקם בדיזנגוף 99) עם חברתה הדוגמוזיקאית גילי סער (מלהקת טרי פויזן), נרשמה ללימודי עיצוב תעשייתי במכון אבני ופצחה בזוגיות לוהטת עם הכדורגלן אבי יחיאל (הפועל באר שבע).
תל אביב היא לגמרי המגרש הביתי שלה היום. זה אמנם נשמע טבעי למדי, אבל מדובר בשינוי דרסטי בחייה, בהתחשב בעובדה שב-12 השנים האחרונות היא הייתה מזוהה עם חוג הסילון: מגורים בניו יורק, תקופות של דוגמנות בלונדון ובפריז, זגזוג בין קמפיינים עולמיים למותגים נחשקים כמו טופשופ וקוויקסילבר ותפקוד כללי ראוי לשבח כמוצר יצוא איכותי של בית החרושת הישראלי לבייבז. אבל כל זה, כך נראה, חלף עבר. עכשיו, כאמור, היא עמוק בקונכייה. "המצאתי סלוגן לחזרה שלי לארץ",היא אומרת תוך כדי לגימת קוקטייל צבעוני בבר החדש שלה. "אני קוראת לזה 'חזרה פול טיים', לבינתיים. אבל כן, כמו שזה נראה עכשיו אני בישראל לכמה שנים טובות. העברתי את כל הבית שלי לפה, סגרתי את כל מה שהיה לי בניו יורק, נרשמתי ללימודים שיימשכו כמה שנים והשקעתי בעסק. זה התחיל מזה שבאתי לארץ לשלושה חודשים - שזה הכי הרבה זמן שאי פעם הייתי כאן ברצף-ואז הבנתי שזה טבעי לי להישאר".
מה הוביל אותך למסקנה הזאת?
"זו תוצאה של תהליך של ארבע שנים שעברתי בניו יורק. בשנה האחרונה לגמרי חיפשתי את עצמי שם. חפרתי לעצמי בנפש עד תום, הקאתי מהחפירות של עצמי. זה היה תהליך לא פשוט בכלל. התחלתי ללמוד קבלה, בחנתי את הכל בשאלות על גבי שאלות. כל מיני דברים פתאום נראו לי חסרי משמעות וכל הזמן שאלתי את עצמי מה אני באמת רוצה. ידעתי שאני רוצה מאוד לשנות את החיים שלי, אבל קשה לעשות את זה כשאתה בתוך החיים שלך. עבודות המשיכו להגיע, החיים המשיכו לזרום, אבל אני, מבחינתי, הייתי חייבת לעצור. באותו זמן הייתי גם בטיפול פסיכולוגי ובאיזשהו שלב פשוט הרגשתי שהגיע הזמן לצעד הבא. אמרתי לעצמי שאגיע לארץ לביקור של כמה חודשים, חופש כזה לניקוי ראש, אבל פתאום הכל זרם - הדירה, הלימודים, הזוגיות, הבר - והבנתי שפה אני רוצה להישאר".
ועכשיו, עשרה חודשים אחרי, את חושבת שעשית צעד נכון?
"בינתיים כן. בישראל הכל יותר חזק. החוויות עוצמתיות יותר. הכל נראה לי יותר אמיתי. השיחות עמוקות יותר. החיבור לאנשים אמיתי ונכון יותר. קשרי האנוש פה נכונים לי. אתה נותן יותר במכה ומקבל יותר במכה. זה נכון לי ואני מרגישה שאני על גל טוב. אני במעין אופוריה כזאת של התקדמות. אני רק מקווה עכשיו שלא אשקע בתחושת קיבעון. אתה יודע, שאצליח לשמור את התשוקה הטבעית שיש לי. אם זה לא יקרה, אז... נו, מטוס והביתה".
הראיון האופטימי הזה מתקיים, כאמור, בבר החדש שלה, ניילון, מקום שיקי ביותר. בזמן שאנחנו מדברים השותפה הדומיננטית השנייה במקום, גילי סער, מדג'ה על העמדה. השתיים מתקלטות יחד כבר כמה חודשים במסיבות ברחבי העיר וההחלטה לפתוח בר הייתה להן טבעית. "גילי היא חברה מאוד טובה שלי מכל שנות הדוגמנות שלנו", אומרת נוימן, "בזכותה בכלל נכנסתי לעניין הזה של חיי הלילה. הרעיון לפתוח את הבר היה שלה ושל בעלה (המוזיקאי אריאל לוינסון - נ.ד). הייתי סביבם כשהם רקמו את הרעיון ובאיזשהו שלב אמרתי 'חבר'ה, אני רוצה גם!'. בקיצור, קניתי אחוזים במקום ואני לגמרי מאמינה בו. רואה את הקיר פה? צבעתי אותו בתחתונים כדי שלא יתלכלכו לי המכנסיים. אני הדבקתי גם את המדבקות על הכיסאות. אנחנו לגמרי מסורות למקום".
אז רגע, איך אפשר בכלל להגדיר אותך עכשיו? את דוגמנית או לא?
תמיד יש תחושה אצלך שאת לא לגמרי שם. "כן, אני מודעת לזה, גם הסוכנות שלי בניו יורק מתלוננת על זה שנראה שאני רגל בפנים, רגל בחוץ - אבל תשמע, התפרנסתי מדוגמנות במשך 12 שנה, אז כן, אני לגמרי דוגמנית. היום אני ממשיכה עם זה בחצי כוח. אני עדיין דוגמנית ואני נהנית מזה, אבל מבחינת השווקים בחו"ל, אם אתה לא שם, אתה לא תעבוד הרבה. אנשים כבר לא רוצים להוציא כסף על כרטיסי טיסה, אתה יודע. זו פעם ראשונה בחיים שלי שהדוגמנות היא לא בעדיפות הראשונה אצלי. נרשמתי כבר פעמיים בחיים לעיצוב תעשייתי בניו יורק ולא הלכתי בסוף ללמוד בגלל העבודה. בניו יורק יש רעב כזה לכסף, לעבודה, להגשמה, למותגים. זה לא אומר שאם תגיע אליי עוד הזדמנות לא אלך עליה בשיא הכוח, אבל
ככה , כשהיא מדברת בנינוחות על נפלאות החיים הנורמליים, נוימן אולי עושה רושם של בחורה מיושבת, אבל התדמית שאותה תחזקה במשך שנים (וגם בימים הסוערים שהעבירה ב"האח הגדול VIP" הייתה של חיית מסיבות פרועה שעושה מה שבזין שלה. גם במהלך הראיון הזה, אחרי כמה דרינקים, היא מתפרעת קלות, כולל קפיצות ספונטניות לבר או לעמדת הדי.ג'יי.
"אני אימפולסיבית מאוד והרבה פעמים אני לא שמה גבולות בכמה שאני נותנת מעצמי", היא אומרת, "נגיד, אם אני יושבת עם כמה חברים סביב איזו בריכה, כולם שותים ומישהו אומר 'בוא נקפוץ', אני ישר קופצת. אותו דבר כשמזמינים אותי לרקוד על הבר. אז כן, בגלל זה נוצרה לי תדמית משוגעת, אבל נרגעתי".
יש בך איזה קטע של שואו אוף. את מעבירה קצת רושם של דאווין.
"זה נכון שיש בהתנהגות שלי משהו שואיסטי, אבל זה לא מגיע מקטע של הופעה. את המקום של השואו אני מרגישה בתיקלוט או בדוגמנות, כשאני נכנסת לדמויות. אני חושבת שבחיים האמיתיים זה לא מגיע אצלי ממקום מזויף. אם זה היה מגיע ממקום כזה, הייתי יכולה לשים לזה סטופ, לשלוט בזה, אבל זה מגיע ממקום של שחרור, ממקום של 'איי דונט גיב אה פאק'. אני בעצם עושה שואו לעצמי. תמיד הרגשתי שאני צריכה להוכיח לעצמי שאני משוחררת, שלא נכנעתי, שיש בי איזושהי פאנקיסטיות אבודה".
ואכן, היו לך תקופות ארוכות של אטרף.
"נכון, וזה היה כיף אדיר. בגיל 20 הייתי טוחנת את הגלובוס: פתאום נוסעת לסופשבוע ביפן, פתאום וויקאנד בטייוואן, מטוסים פרטיים, טיסות לניו יורק, מסיבות, דברים מטורפים. הכל היה 'יאללה, עושים. חווים'. היום המצב קצת יותר רגוע, אבל לא תמיד. אני יותר באיזון, אני חושבת. יותר בלמצוא את השקט שלי בתוך המקומות האלה, חסרי המעצורים. עכשיו אני בעיצומן של התוצאות של כל מה שעברתי בשנים האחרונות. אלה הפירות של השינוי החשיבתי".
עברת משהו רע שגרם לך לעצור?
"האמת היא שמה שעשיתי אף פעם לא הטריד אותי. מה שכן השפיע עליי היה דבר שעבר על החבר האחרון שלי בניו יורק. הוא עבר התמוטטות עצבים מול העיניים שלי. חייתי איתו באורח חיים קיצוני, אבל אותו זה לקח למקומות רעים. לי היה מזל, במירכאות, לראות אותו מתמוטט ולהבין שאולי גם לי זה יקרה עוד כמה שנים. הוא פשוט לא עמד בקצב של החיים שלנו. טיסות, לא לישון, להיות מוקף באנשים חזקים, לשנות לוח זמנים, שיחות על כסף גדול, כל זה. יום אחד אתה עובד מצוין ואז כמה שבועות אתה לא עובד. זה ממש חיים של מרדף. אין ספק: הדבר שהעיר אותי וגרם לי להבין שהגיע הזמן לשינוי קיצוני היה ההתמוטטות שלו. זה נורא להגיד 'היה לי מזל', אבל המזל הוא שזה קרה למישהו אחר. שמתי לב שזה אורח החיים שגם אני חיה בו - וכן, רציתי לעצור את הכל לפני שיקרה משהו".
המשך הכתבה מתפרסם במגזין "רייטינג" שמצורף לעיתון "מעריב" שיוצא היום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם