ישנים לחוד: ביקור בית אצל טובל'ה ועמית חסין
הם ישנים בחדרים נפרדים כבר 22 שנה וקוד הנישואים שלהם מובן רק להם: הוא עושה בשבילה הכל (אני כמו אורחת בביתי - הוא מבשל, מנקה, עושה כביסה") אבל לא מאמין במילים ("אני האישה היחידה שמעולם לא שמעה מבעלה את המילים 'אני אוהב אותך'). טובל'ה חסין פותחת את ביתה החדש בדרום העיר
המעצבת טובהל'ה חסין, שמוכרת יותר בתור הפה הכי גדול בסביבה ובעולם האופנה, מסבירה אחת ולתמיד מאיפה הביטחון לבעוט ולהשתולל: "אני לא צריכה להתבגר כי אני חיה עם מבוגר אחראי ששומר עליי," היא אומרת.
לכבוד חג האהבה שחל השבוע והמעבר לדירה חדשה, היא פותחת את הבית ומודה במה שאחרים מסתירים: "אנחנו ישנים בחדרים נפרדים," ומזדרזת להסביר שלא צריך לקפוץ למסקנות מוטעות: "התוצאה הסופית היא שאנחנו עדיין ביחד וכנראה כבר נהיה ביחד לנצח."
בפתיחות וללא פרובוקציות מיותרות היא מספרת כמה היא מאושרת בלב העיר, בלי נוף לים אבל עם יכולת לחוש את הדופק של תל אביב של מטה. וגם איך זה להיות נשואה לאיש שעושה בשבילה הכול, חוץ מללחוש לה מילות אהבה ולהשתתף בחגיגות החשיפה שלה.
"אצלנו הייתה פתיחות," מנסה טובהל'ה להסביר לי את הקסם של משמרות, הקיבוץ בו נולדה ובו נבטו דמויות מוכרות נוספות כשלום חנוך ומאיר אריאל. "הקיבוצים האחרים היו נורא יפים ומטופחים, היו להם מדשאות מוריקות וערוגות פורחות, אבל היו להם גם המון איסורים.
הקיבוץ שלנו היה עני וצורתו החיצונית לא הייתה מלבבת בכלל, אבל לא היה אצלנו וטו על להתלבש יפה או לשים ליפסטיק. לחדר האוכל ביום שישי בערב הבנות היו מתלבשות בטוב טעם, אפילו בתל אביב לא היו מתלבשים ככה."
לדידה, את האהבה לאסתטיקה, שמלווה אותה גם מעבר לשעות העבודה, רכשה במדשאות הקיבוץ. "אבא של שלום חנוך ניהל את בית החרושת, מתוקף תפקידו הוא נסע המון וחזר לקיבוץ עם ריח של חוץ לארץ, צעיפים דקיקים משובצים, חליפות מחויטות ואפטרשייב, כמו בז'ורנלים. אני זוכרת מסיבת פורים אחת שבה בנות הקיבוץ רקדו קאן־קאן וממבו. כולן היו לבושות לעילא, והיפות התל אביביות, ג'וזי כץ ותלמה מכנס, הגיעו. הכול היה כל כך זוהר וחופשי, זה היה מקום עם שמחת חיים. היה מגניב, פשוט מגניב."
מרפסת דירתה של טובהל'ה משקיפה לרחוב אלנבי ומערבה, עד מסגד חסן בק. לעת שקיעה, באמצע משפט, היא תובעת שנצא החוצה. "את רואה,"? היא מחייכת חיוך שבע רצון ומצביעה על קרן הרחוב, "עכשיו עוד מוקדם, עוד מעט יגיעו הזונות ואחריהן הערסים. זה חי, זה יפה. בדירה הקודמת שלנו הייתי רואה את השמש יורדת לתוך הים בשעה הזו, וזה נראה כמו בור שחור. אנשים חושבים ששקיעה זה הדבר כי יפה בעולם, אבל זה מדכא."
לפני ארבעה חודשים חזרו בני משפחת חסין למרכז העיר, אחרי שגרו שמונה שנים "מעבר לנהר." "אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי," היא אומרת, "את השנים האחרונות העברתי בדיכאון. גרנו ברמת אביב החדשה, איזה סבל. גם כשהיינו שם, את רוב היום ביליתי כאן, בחנות או בקפה שלי ברוטשילד. תני לי רק להיות בתל אביב."
את הדירה הזו מצאו אחרי שנה שלמה של חיפושים. "יש המון דברים עצובים בדירות שכורות. אנחנו אנשים מבוגרים ויש לנו דרישות שהן הכרחיות, כמו חניה ומעלית, וזה מאוד מקשה על החיפוש. מצד שני, כל מעבר הוא סוג של חוויה, שינוי, אנחנו לא מחויבים להישאר במקום אחד בלי לזוז. כשנכנסנו לדירה הזו גר כאן זוג מקסים, הייתה אנרגיה מדהימה ואני ישר התחלתי לצרוח מאושר. עמית לא כל כך הבין על מה כל המהומה, אבל אני מיד ראיתי שיש כאן פוטנציאל גדול. אני חושבת שהדירה זו המתנה שקיבלתי לכבוד מאה שנה לתל אביב."
הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לבית הוא החלונות. כמעט בכל מקום יש חלונות גדולים, שמשקיפים לרחוב והרחוב משקיף אליהם. הדבר השני שרואים, אחרי סיבוב קצר בבית, הוא שני חדרי שינה נפרדים.
"זה ככה כבר 22 שנה," היא מסבירה, "אנחנו חיים אחרת. הוא היה חוזר מהעבודה ורוצה ללכת לישון, ואני עוד יכולה שעות לדבר בטלפון, לקרוא או לראות טלוויזיה. חוץ מזה, אני לא יכולה לשאת נחירות. הייתי מכה אותו כשהוא נחר, עד שיום אחד הוא אמר לי שבסוף הוא יקבל התקף לב, והחלטנו להתפצל לשני חדרי שינה."
על מיטתה של טובהל'ה פרוש כיסוי קטיפה כחול, "פריט יודאיקה," לדבריה. בפינתו התחתונה רקומות לוחות הברית, ולמעלה כתוב "הגדולה מכולם." היא מתיישבת על המיטה ואני מחייכת. "אל תחייכי. זה מעצבן אותי שחושבים שאני מתייחסת לעצמי כאן, אני לא כזו נרקיסיסטית. זו הייתה החופה של הבנות שלי, ואני לקחתי והוספתי כמה דברים. מלוחות הברית הוצאתי דיבר אחד, תנחשי איזה."
בעקבות המעבר היו צריכים בני הזוג לוותר על פריטים רבים. "הדירה הקודמת שלנו הייתה הרבה יותר גדולה. בסופו של דבר ויתרנו בעיקר על ציורים ופסלים, שחלקם נלקחו לחנות וחלקם אצל הבנות שלי." את הקולקציה החדשה שלה יצרה בהשראת השכונה והבית. "כל כך טוב לי פה, אני מרגישה שיש סביבי הארה. כל דבר שאני רואה כאן הוא הראה בשבילי."
בצה"ל," היא נזכרת, "היו שם דן שומרון, גיורא חייקה ועוד כל מיני. אחד מהדיירים אמר לי שהגיע הזמן לעבור הלאה, אז עברתי הלאה לדירה בתל אביב שגם עמית גר בה. לא היו לי מאהבים לפניו, אבל היו לי התנסויות באהבה, שהבטן כואבת ומרזים נורא. זה לא היה ככה. זאת לא הייתה אהבה של רומיאו ויוליה."
אז למה דווקא הוא?
"הוא היחיד שהסכים. הוא היה בחור טוב ואני התיישבתי עליו חזק, הוא לא יכול היה להיאבק בי. מאז שנולדתי אני בן אדם קצת אחר, אני לא יודעת אפילו איך פותחים את הגז או איך מרתיחים מים."
אז לא רצו אותך כי לא היית אישה מספיק טובה?
"כי לא הייתי מספיק טובה, נקודה. הייתי ילדותית, לא מפותחת מנטאלית, בת 20 עם ראש של ילדה בת תשע. אני התחתנתי כדי להיות רווקה - אישה נשואה היא נחשקת יותר, ורק ככה יכולים להתאהב בה. זה די מוכיח את עצמו. אם קצת הבטנו ימינה ושמאלה זה לא נקרא לבגוד. אנחנו נשואים כבר 42 שנה ואני גאה להיות נשואה. אם חטאנו, הסיפורים האלה הם היום למגירה, כי התוצאה הסופית היא שאנחנו עדיין ביחד וכנראה כבר נהיה ביחד לנצח."
הם קוראים אחד לשני אבא ואמא. במהלך הריאיון "אבא" מסתגר בחדרו וחולף על פני הסלון רק כדי לקחת משהו. "אם עמית היה אוהב להצטלם, אני הייתי בורחת לכיוון השני," מעידה טובהל'ה על בעלה, שמתעקש לשמור על אנונימיות בסתירה מוחלטת לאישיות הציבורית של אשתו.
"הוא לא מאמין במילים. הוא תמיד אומר שזה חסר משמעות, אדם אומר מילים יפות ואחר כך רואים אותו באיזה מלון זול. אני חושבת שאני האישה היחידה שנשואה כל כך הרבה זמן ומעולם לא שמעה מבעלה את המילים 'אני אוהב אותך'.
את מרגישה אהובה?
"אני מרגישה נערצת, במובן שעושים בשבילי הכול. אני כמו אורחת בביתי - הוא מבשל, מנקה, עושה כביסה. זה התחיל מזה שהוא לא סמך עליי, הוא חשב שאני לא יכולה להוריד מהשולחן בלי שתישבר כוס. היום אני אומרת לו 'עמית, לעזור לך,'? והוא עונה 'רק תהיי בשקט.'
קוד הנישואים שלנו הוא בלתי מובן ובלתי מוסבר, ההתנהגות הפרובוקטיבית שלי לא הייתה אם הייתי גרושה או רווקה, אין ויכוח. נורא כיף לי שאני יכולה לבלות ולשתות ולהתפדח, אבל בסופו של דבר מי שבא לסחוב אותי ממצולות הקיא והסחי זה בעלי. העובדה שהוא כזה, אחראי ורציני, נותנת לי את האופציה להיות כמו שאני, הוא היחיד שהיה יכול להיות איתי כל כך הרבה זמן והוא לא מנסה לשנות אותי. הרבה פעמים אנשים אומרים 'מזל שיש לה את עמית,' אבל אני חושבת שגם מזל שלו שיש לו אותי. הוא קיבוצניק עקר, בלעדיי הוא לא היה מתקשר."
משברים, לדבריה, היו גם היו. "המון פעמים נשברתי. אבל אנחנו לא יכולים באמת לריב, אין לי פרטנר מהבחינה הזו. היום אני מבינה שזה הדדי. הדברים שמעניינים אותו, שהם הרי גורל מבחינתו - כלכלה ופיננסים והעתיד - לא מעניינים אותי בכלל. על הדברים שמעניינים אותי - אהבות ותשוקות וגחמות - הוא לא יכול לדבר. במשבר הכי גדול שלנו, כשהוא ראה אותי מתבוססת בעצב, הוא הצליח להגיד לי רק 'בואי נצא לאכול."'
לאחרונה החליטה טובהל'ה שעל סקס היא לא מדברת יותר. "אל תזכירי את 'המילה הזאת.' אני לא חושבת שראוי שאישה בגילי תדבר על הדברים האלה, זה מפריע לי. אפילו כשסופרת מבוגרת כותבת על ביצועי המיטה של גיבוריה זה מגעיל אותי, כי אני מדמיינת אותה בסיטואציה. אני לא רוצה שידמיינו אותי ככה, אני לא רוצה שייגעלו ממני. סקס שייך ליפים מבחוץ, אהבה שייכת ליפים מבפנים."
היום, ממשכנה החדש, בפעם ראשונה זה הרבה זמן היא יכולה להגיד שהיא מאושרת. "אם אני קמה בבוקר וטוב לי, כנראה גם טוב לי עם האיש הזה. אין שום דבר שקושר אותי אליו, אין לי שום הכרח להיות איתו ועדיין אני בוחרת שכן. בסופו של דבר, כשאני הולכת לישון בלילה אני חושבת אם כולם בסדר, אם עמית בסדר, הבנות בסדר, הנכדים בסדר. אחרי זה אני נותנת לעצמי לחלום את החלומות שלי."
כמו מה?
"את תצחקי עליי, אבל בגילי אני עדיין מחכה שתהיה לי אהבה אחת נורא גדולה. שמישהו יגיד לי כמה אני יפה וכמה הוא אוהב אותי."
ואם עמית יגיד לך?
"אני חושבת שאתעלף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם