אז מי אני הפעם: לוסי דובינצ'יק כבר לא קדושה
ילדת פלא שקוראת צ'כוב בלילות. מורדת שנמאס לה ללקק למלהקים. גיבורה לסבית בסרט החדש "אנטארקטיקה". בעלת משרד יחסי ציבור. אמא לתינוקת בת שנה וחצי. מכורה לזוגיות. פרודה טרייה. החברה הכי טובה של אסי דיין. קוראים יקרים, לוסי דובינצ'יק מנסה להבין סוף סוף מי היא באמת. תעזרו לה
דקה אחר כך הסצנה כולה זוכה לשפיכה מוקדמת. אבל דובינצ'יק, לא ממש הגרסה המקומית למרתה סטיוארט, מסרבת להתרגש, ומתקינה סיבוב נוסף. חמודה שכמותה, היא אפילו לא שוטפת כוסות. "אני אסטרונאוטית", היא מביימת חוסר ישע כשהיא מדליקה את הסיגריה העשירית שלה בחמש דקות ועונה לשלוש שיחות טלפון וארבעה אס-אם-אסים.
החלמאות הזו היא כולה מניפולציה עשויה היטב-דובינצ'יק הכי רוצה שתחשבו שהיא אספרגוס פריך עם בעיות בתפישה מרחבית. אבל בגיל 25, פלוס קריירה ואמהות טרייה לאלמה (בת שנה וחצי) היא ארכי שחקנית. גם בחיים עצמם.
מחד, היא אישה מצליחה שרכשה לאח רונה דירה יוקרתית ומתחזקת גם קריירה שנייה כאשת יחסי ציבור. מנגד, היא משווקת את עצמה כילדה אבודה (כולל אותן עיניים אניגמטיות). מצד שלישי, היא מתחזקת תא משפחתי אקזוטי פלוס, שכולל את אסי דיין בתפקיד החברה הטובה ושני אבות אופציונליים לילדתה. והיא בכלל אמא חד הורית.
בקיצור, אם אלון גל באמת רוצה לעשות למישהי ספונג'ה בחיים, מוטב שיתרכז באיזה נודניקית עם בעיה של תזרים מזומנים. דובינצ'יק היא סטיית תקן. ודווקא על הרקע הזה, מבדח שהיא מנסה בכוח להיבלע בראיון כוואליום אנושי. לשמחתנו, לא ממש הצליח לה.
כבר תריסר שנים ממוצבת דובינצי'ק בתודעה המקומית כ"זאתי, נו, היפה מ'קלרה הקדושה'" ( אותו תפקיד שתמיד זוכרים לה מגיל 13). ברזומה מאז: סרטים. הצגות. דרמות סוג א', טלנובלות סוג ד'.
וכל מה שביניהם. בשנה האחרונה היא הופיעה בתיאטרון (בין היתר, "לילות לבנים" ו"שוורץ וחיות אחרות" בגשר, "המדריך לחיים הטובים" של הבימה ותיאטרון באר שבע) ובסרטי קולנוע כ"מפטיר" ו"מגילת רות". בימים אלה היא מככבת לצד גיא זו-ארץ בתפקיד הלסבית החולמנית בסרט "אנטארקטיקה", קומדיה ציונית על יחסים חד מיניים, שמועמדת לפרס אריה הזהב הקווירי בפסטיבל ונציה ומוקרנת בסינמטק.
לבאזז הראשוני (ולעובדה שלפי דרישות הצנזורה מוקרן הסרט החל מהשעה 22:00, לבני 18 ומעלה) מתווספת כעת גם מיני שערורייה בכיכובם של הבמאי יאיר הוכנר והמפיק איתי ראובן - כל אחד מהם תובע בלעדיות על הסרט. אבל את הדיונים בנושא עדיף להשאיר לעמודי התרבות ולבלוגים על קולנוע. דובינצ' יק, למשל,
החל מהשבוע היא אוחזת בתפקיד נוסף: עוזרת של במאי התאטרון הנחשב יבגני אריה ("גשר"). אבל עם כל הכבוד לקריירה, האירוע המכונן בשנה וחצי האחרונות בחייה הוא הולדת בתה, אלמה. בזמן שחברותיה לשנתון מגדלות בעיקר בי?איי כללי, דו בינצ'יק מדלגת בין הצגות, אירועי יחצנות והגעלת בקבוקים, בלי לעשות יותר מדי עניין מעבודה.
כשנכנסה להריון, משחיזי הקולמוסים במדורי הרכילות נכנסו להיפר ונטילציה. הסיבה ברורה: הבחורה פשוט העניקה מופע יחיד של נון קונפורמיזם. היא התעברה מג'וני פיטרסון, ששיחק לצידה ב"קלרה הקדושה", בזמן שהיתה בהפסקה מתודית מבן זוגה דאז, השחקן בני אלדר.
בחודש השלישי להריונה התאחדו מחדש היא ואלדר, כשפיטרסון ממשיך ללוות את ההריון כאביה הביולוגי של אלמה. לפני כחודשיים נפרדו סופית אלדר ודובינצ'יק, אחרי שעמד לצדה בלידה ואחריה, וכעבור שמונה שנות זוגיות און ואוף.
בלגן? טלנובלה? הכלאה בין השניים? לא בפלנטת דובינצ'יק. לפני שבועיים, למשל, נסעו היא והוריה לבלות את יום הולדתה של אלמה אצל משפחתו של פיטרסון באמירים. היה יופי. "זה סיפור מוזר, מה לעשות. הוא לא שגרתי. אני לא חושבת בצורה של כולם כאן: לי נראה שבשביל לעשות ילד צריך אהבה שמכוונת לילד", היא רוטנת.
"המבנה המשפחתי לא כזה משנה, גם אם הוא לא מסודר בסדר הרגיל. גם אצלנו זה מסודר, פשוט לא כמו אצל אחרים: ג'וני מתפקד כמו אבא לגמרי, אלמה מבלה אצלו בסופי שבוע, המשפחות חברות, הכל בסדר. אני לא רואה סיבה להחזיק בכוח או לפתח מערכת יחסים עם מי שהוא האבא של התינוקת שלי.
למה? כי זה נראה יותר נורמלי למישהו? כי זה מה שנכון? בעיניי היה יותר בטוח שאני וג'וני נהיה חברים וננסה לגדל את אלמה כמה שיותר טוב, מאשר שנהיה ביחד לא באופן טבעי, כי משהו קושר אותנו בכוח. הרבה אנשים עושים את זה ככה. נשארים יחד כי זה נראה להם יותר נורמלי. לא מאמינה בזה".
או-קיי , אבל בגיל 24 זה לא קצת מוקדם?
"זה היה נראה לי גיל מצוין לעשות ילד. אני באמצע הקריירה. בהרבה מובנים אני מרגישה כמו שאישה בגיל 38 תרגיש שהיא רוצה לעשות ילד. וזו לא היתה הפתעה. זה היה משהו שממש רציתי. הפלה מבחינתי לא באה בחשבון. אני זוכרת שאני וג'וני מצאנו את עצמנו מדברים המון על ילדים פתאום.
ואלמה הגיעה לחיים שלי בתקופה שהייתי בקומה. פשוט ישנתי. היתה לי אז תקופה קשה ואפתית של חוסר חשק, חוסר כוח, התהפך לי המוח. עבדתי בטירוף. אז בן אדם מתעייף. מהכל. נהייתי חסרת אמביציה וחסרת רצון. חפרתי לעצמי בראש. אני לא בן אדם משתף, אז תמיד התעסקתי הרבה במה שאצלי בראש. ניתחתי יותר מדי. זה נרגע אצלי קצת. וההריון היה משהו מאוד מעורר, מבחינתי".
איפה , למשל? את כבר לא מתבליינת כמו בעבר?
"אף פעם לא הייתי בליינית גדולה, בניגוד למה שחושבים עליי. אבל אני בן אדם ספונטני, לפעמים אפילו לרעה - אם פעם יכולתי להגיע למקום באיחור של שבוע או לטוס לאיפשהו בלי הודעה מוקדמת, אני כבר לא כזאת. נהייתי קצת יותר אחראית. אני חושבת על עוד מישהו. אני רוצה לתת לאלמה ביטחון ויציבות. בגלל זה גם קניתי את הדירה הזו. אני, מבחינתי, לעבור דירה כל שנה".
לא פחדת לפני הלידה מאיך תסתדרי פתאום עם תינוק?
"תמיד היה לי פחד גדול מתינוקות עד גיל שנה, שנה וחצי. הם נראו לי קטנים ושבריריים מדי. חוץ מזה, אני אדם מסודר מדי מצד אחד, אבל מצד שני. . . לא ממש. אני לא הולכת לישון לפני שלוש בבוקר. אני לא רגישה לקור, חום, כן אוכלת, לא אוכלת, לא הייתי שמה על עצמי את האחריות לעוד בן אדם".
ושמת .
"נכון, ואני לא מתחרטת. אני לא חושבת שאני אמא רעה, אבל את זה אצטרך לשאול את אלמה עוד כמה שנים. אני לא אמא חרדתית. זה בטוח. אבל גם אם היו חששות, הפגישה עם אלמה היתה מדהימה. זו היתה לידה קלה של שבע דקות. חשבתי שהמיילדת צוחקת עליי. הייתי בטוחה שזה אמור להיות מאורע פיזי מטורף, וזה היה קל נורא.
היא נראתה ממש כמו שחלמתי עליה. כבר בחודש הרביעי החלטתי שהיא אלמה והיה לי דמיון מוחלט שלה. ידעתי איך היא הולכת להיראות. תחושה שהתחברה לחלקים שהמוח לא פועל בהם בדרך כלל. ואיך שהיא יצאה היא ישר הגיעה לינוק, ככה, עם הפה שלה. זה לא הרגיש כמו מפגש עם משהו חדש. היתה שם נוחות גדולה".
ואיך הסתדרו שני הגברים בחייך עם מעין אבהות משותפת?
"בני ואני חזרנו כשהייתי בחודש שלישי. זה היה מאוד מפתיע ומשמח. ולא צפוי. נפגשנו כי היתה לנו הצגה משותפת, דיברנו על ההריון. והכל התחיל שוב. הדברים היו מאוד ברורים. ההריון לא היה משהו שהפריד בינינו. מה שיש בינינו שייך אך ורק לרגש. החלטנו לתת לזה הזמנות נוספת ומאותו הרגע בני התייחס לאלמה כאילו שהיא שלו. הוא וג'וני חברים, הם מסתדרים מצוין. לא היתה שם איזו מלחמה. הכל היה מסודר, לפחות מבחינה רגשית".
את יודעת שאחת ההשערות הראשוניות של מדורי הרכילות היתה שאסי דיין, חברך הקרוב, הוא האבא. שהיה ביניכם רומן.
(צוחקת) "אסי הוא אחד החברים הכי טובים שלי בעולם. זה שיש שמועות שאנחנו לא סתם חברים? זה בגלל שלאנשים קשה להבין על מה לאיש בגילו ולבחורה בגילי יש לדבר. נראה לי שלאנשים נוח להסתכל עליי בצורה מסוימת. סבבה. אומרים גם שאני חוזרת לג'וני ולבני. ואני לבד כבר חודשיים".
כחברה קרובה, ניסית לדבר עם אסי, למשל אחרי הראיון הטלוויזיוני איתו או תצלומי העירום?
"אסי מאוד אקסהיביציוניסט, מאוד נהנה מתשומת הלב סביבו. הוא לא צריך לקבל ממני עצות והוא מאוד נהנה לחשוף את עצמו. הוא תמיד צוחק שאני יוצאת משעממת בראיונות, אבל הוא מצד שני סנסציה מהלכת.
לי כיף לדבר איתו ובתור חבר הוא מאוד נאמן ונדיב. אני חושבת שמה שמחבר אותנו זה ששנינו אנשים שמאוד אוהבים את הלבד שלהם. וחשובה לנו הפרטיות. גם כל מה שאומרים על הסמים שהוא עושה לא נכון כיום הוא עושה רק ריטלין, כי זה עוזר לו לכתוב. באמת".
ואת ?
"אני מעשנת מדי פעם ועשיתי גם ריטלין. זה בעיקר עשה אותי ערה ומרוכזת. בכלל, עשו ממני במדורי הרכילות הרבה יותר ממה שאני - אני לא יוצאת יותר מדי. הכי אוהבת להיות בבית".
דובינצ'יק נולדה במוסקבה למשפחה עם נטיות בוהמייניות. "תמיד היה בי משהו מאוד עצוב, וגם השתעממות מהירה, שלא עוזרת לי. אבל יש לי הומור, שמאזן את זה. ותמיד ידעתי מה אני רוצה. ההורים שלי עד היום מספרים איך הייתי מחליטה בעצמי הכל. מתי ללכת לבית ספר, לאיזה חוגים ללכת. אין לי דיכאונות גדולים. תמיד רוצים לשמוע שאני נורא קיצונית. אני לא. חוץ מבתוך הראש שלי".
בגיל שבע עלתה לארץ ונקלטה ברחובות, בלי טראומות מיוחדות. בהמשך עברה המשפחה לתל אביב. את הקריירה היא החלה בגיל עשר בפרסומות לילדים, ובגיל 14 זכתה באוסקר על קלרה הקדושה.
"אני לא מוכנה להתעסק עם זה", היא עונה לשאלה אם לפעמים היא מרגישה כהבטחה שלא מומשה בבגרותה. "לא ראיתי את עצמי אז כילדת פלא. רציתי רק חוויה. אם אתה מתחיל להתעסק עם מה שאנשים חושבים עליך זה פשוט לא נגמר". לאחר מכן סיימה את לימודיה בתלמה ילין, זלגה ישירות לניסן נתיב ולא הפסיקה לתת עבודה בכל ערוץ אפשרי: קולנוע, טלוויזיה, תאטרון ואירועי יחסי ציבור, שהפכו אותה עד מהרה לחביבת מדורי הרכילות.
"אז מי אני הפעם? ", היא מתעניינת באס-אם-אס אחרי הראיון. שאלה לא רעה, האמת, אחרי שהחליפה יותר פרסונות מהפעמים שבהן אסי דיין התלוצץ עם רופאיו. לפני כחמש שנים, אחרי שטבלה עמוקות בבריכת הרייטינג הריחה דובינצ'יק, בחושים מחודדים, שהיא עומדת לטבוע."' מיכאלה' (הטלנובלה), היתה כישלון מוחץ. בגלל שלקחתי את זה יותר מדי ברצינות. ניסיתי למצוא שם עומק ומבנה לסצנות שלא רק שהוא לא נחוץ הוא גם לא קיים".
כמי שלא הסכימה להתפייד מהתודעה, המציאה את עצמה דובינצ'יק מחדש כיוצרת פרינג', וכנערה תל אביבית בוערת. לאחר מכן הצהירה על אהבתה למסך הגדול ועל רצונה להיות מפיקת סרטים. השנה החליטה דובינצ'יק, כאמור אישה עם מהות נזילה, להפוך לפרסונה אנינה. ומשונה, אבל לצד אליטיזם מוגבה חוטם היא גם מינפה השנה עסק משגשג ליחסי ציבור והספיקה לנענע את הישבן ב"רוקדים עם כוכבים" עד לפרישתה, בגלל פציעת בן זוגה לפיזוזים, דניס בלוצ'רקובסקי.
המסקנה: מבחינתה של דובינצ'יק, כמעט הכל בא בחשבון. זאת אומרת, כל עוד היא קובעת את הכללים. "כמה שזה יישמע פרדוקסלי, אני שונאת את השואו ביזנס", היא פולטת בתיעוב. "זה מגעיל אותי. ואני בעולם הזה מאז שאני בת 13. זה לא נראה לי מפתיע".
האמת היא שזה קצת מפתיע. הרי את משחקת את המשחק שנים. מה קרה?
"זה עולם מטומטם עם המון חרא. ברוב המקרים אין שם שום דבר מתחת. אתה מגיע לאירועים ומצלמים אותך כדי שאחר כך תוכל ללקק למישהו, או שאנשים מתראיינים לטלוויזיה ואין שם כלום מתחת לכל החיוכים המזויפים. הכל נראה נורא זוהר, אבל אין שם כלום. ולא מעניין אותי ללקק למלהקת מטומטמת".
ללקק למלהקת? את יכולה להסביר קצת יותר את מבנה הכוח הזה?
"הבעיה שלי היא ההתעסקות בפרסונות עצמן. וזו הוכחה שהמקצוע הזה כבר לא מכבד את עצמו. השחקן נהיה מאוד שולי מול הפרסונה שלו. יותר חשוב מה יודעים על העבר שלו, מה עם הפרסונה הציבורית שלו. ואז אני, למשל, הופכת למוכרת מדי. ואני מפסידה מזה אודישנים.
לפעמים אני כבר לא מגיעה כי מראש אומרים לי'תעזבי, את מוכרת מדי'. או שאומרים לי'אני צריכה מישהי כמוך, רק לא מוכרת'. אני לא רוצה לשחק את המשחק הזה. והרי על כל שחקן יש כוכב ריאליטי שלוקח לו את העבודה, אז שחקנים חייבים לקדם את עצמם בעזרת אירועים כאלה, שמצלמים אותם. זה חרא. חוץ מזה, בארץ יש בעיה בסיסית חריפה: הכל מעורבב. בארצות אחרות יש שחקני קולנוע. יש שחקני טלוויזיה. שם שחקן קולנוע יכול לעשות סרט אחד ולחיות מזה בכבוד. בארץ אין אופציה כזאת".
בגלל זה הלכת לעבוד ביחסי ציבור?
"כן. בגלל הכסף. עשיתי משהו הכי הפוך על הפוך: כי בסוף באתי והתחלתי לשחק את המשחק הזה בעצמי".לעומת ההילה הרומנטית של שחקנים, ביחסי ציבור יש משהו כמעט זנותי.
"אני לא רוצה ולא מסוגלת להפוך לזונה. ואני לא רואה את המקצוע הזה כזנותי. זה מקצוע שמקדם מוצר, וכולם יודעים שזה מה שנעשה. אם אני אעשה סדרה חרא ואגיד שאני נורא גאה במוצר הזה - כי מה אני אגיד? אני חייבת לשלם שכר דירה! - זה בשבילי זנות.
וזה משהו ששחקנים כאן עושים. לעסוק ביחסי ציבור באופן מכובד ממש לא נראה כמו זנות. רציתי להראות שאפשר לעשות את זה בצורה יותר לויאלית ונורמלית. שאם כבר יחסי ציבור אז לשמור על השחקנים, כי מזה כולם עושים כסף - הרי כולם באים כדי לקדם משהו. כמה שזה מטומטם, אין מה לעשות".
ומה קורה כשצריך ליחצן מוצר שהוא חרא?
"עצם העובדה שאני שחקנית זה מהלב. זה לא עניין פיננסי. אז הזנות תהיה נפשית בזה. ולדבר כזה אני לא מוכנה. יחסי ציבור זו עבודה. ואני גם לא לוקחת מקומות שאני לא מאמינה בהם (דובינצ'יק עובדת בעיקר עם מסעדות, ברים ומועדונים-ג.ב.ח). זה גם לא כיף למכור מוצר חרא. אני מעדיפה לתת לאנשים את מה שאני מאמינה לו בעצמי".
עורכי רכילות אומרים עלייך שאת לא מפספסת אף אירוע יחסי ציבור, אף מתנה.
"רוב האירועים האלו הם שלי. אני לא רואה עם זה בעיה. אבל אני לא נהנית מזה. כיף זה לא".
הסלידה שלך מהמקצוע היא גם מה שהעביר אותך השנה לעמדת בימוי?
"הרבה יותר נוח לי בצד של הבימוי. משחק כיום בעיניי הוא מקצוע מאוד מוגבל. יש הרבה שחקנים שיגידו את ההפך - שזה כל עולמם. בשבילי הרבה יותר מעניין לספר סיפור מאשר למלא איזושהי פונקציה בסיפור של מישהו אחר. וזה משהו שאני יכולה לעשות בבימוי. בכלל, בתאטרון יש משהו יותר חי, התגובה מהקהל היא יותר מיידית. ויש בזה משהו שהוא הרבה יותר נקי. זה לא מלא בכל הזבל שיש בכל מקום".
ואין לזה קשר לעובדה שאולי הגעת לתקרת זכוכית? שהיית צריכה להמציא את עצמך מחדש? "היו לי גם כישלונות, אבל אני לא מנסה ללכת על בטוח, ואני הולכת עכשיו למקום שיכול לפתח אותי. הרי יכולתי להמשיך ולעשות את אותם תפקידים שאני יודעת לעשות, מסמנת וי, כמו שעושים כאן הרבה שחקנים. אני לא כזאת. יש לי כבוד למקש צוע. בפעם הראשונה אני לא מרגישה צורך לבוא, להתחנף וללקק לאף אחד. צריך להחש זיר לעולם הזה משהו בסיסי ומקצועי שהלך בו לאיבוד, ואני מאמינה שיש לי אותו".
נכון לרגע זה, דובינצ'יק מתגוררת בצפון הישן של תל אביב עם אלמה, ועם חברה הטוב יובל רז, שמתפקד כשותף. את החוש דשיים האחרונים היא מנסה להעביר בתש רגולת סוליקו, לא עניין קל למי שהתרגלה לפוטוסינתזה זוגית מגיל 17. עכשיו , לראש שונה בחייה, היא לא מאוהבת.
"יש ימים קשים", היא אומרת. "בהרבה מובנים בני הוא אהבת חיי, ואני מקווה שיהיה לו עוד כוח אליי, למרות השיגעונות שלי. אבל אני ובני הגענו למצב שזה או להתחתן ולסגור את זה סופית-או שלא. ובשבילי, לדעת במאה אחוז שזה הקשר שאני רוצה לכל החיים ושזה לא הרגל היה קשה. ולא היתה לי הזדמנות בחיים הבוגרים שלי לחוות קשר דומה. אני רוצה להתחיל ולהסתדר עם עצמי ולהכיר את עצמי יותר טוב. בגלל הזוגיות, אני מול עצמי - זה חלק מפוספס לגמרי".
למה זה לא יכול לבוא בזוגיות?
"זה לא עובד. זוגיות מפתחת תלות. אתה מגדיר את עצמך דרך מישהו לפרק זמן מסוים ואז זה תמיד נגמר ואתה נשאר בלי כלום, עוד פעם. אתה לא יכול למצוא את עצמך דרך מישהו. אני חושבת שבריא לאש נשים להגיע למערכת יחסים ממקום בריא עם עצמם. את המקום הזה אני מחפשת כרגע. אני חושבת שיש דברים שאני חייבת לגלות על עצמי ברמה הכי בסיסית שיש, שלא קשורה למקצוע או לאנשים אחרים".
חשבת ללכת לטיפול?
"בטח. אבל את החלק המהותי אני אצטש רך לעשות בעצמי. זו משימה בפני עצמה, אבל אני מחכה לגלות מה אני באמת אוהבת. אולי כשאתה לא צריך לרצות אחרים אתה באמת יכול להגיע למשהו אמיתי לגבי עצמך. בכלל, אני בורה בהרבה דברים. אני מאוד רוצה שתהיה לי פחות עבודה, כדי שאני סוף סוף אוכל ללמוד. אני מרגישה שעבדתי כל כך קשה בשנים האחרונות, שבעיקר נתתי, והכלתי, ולא לקחתי. אני לא קוראת מספיק, ויש הרבה דברים שאני לא יודעת. אני הרבה פחות אינטליגנטית ממה שאנשים חושבים".
בתור בחורה שהצהירה לא פעם שהיא מונעת מהתאהבויות, איך את מסתכלת על זה עכשיו?
"אני אוהבת להיות מאוהבת. זה סיפק לי כל החיים את האדרנלין והעניין שאני צריש כה. אני חושבת שאחד הדברים שהכי מקשים עלי בחיים הוא הוא לבחור-ובהתאהבות יש משהו נורא ספציפי. במובן מסוים המיקוד שלך הולך למקום נורא ברור.
והרבה פעמים זה מין דרייב כזה. וזה לא שאמרתי לעצמי, הנה, זה מה שממקד אותי: לא הייתי מודש עת לזה. אני מאוהבת כל החיים. ברוסיה הייתי מאוהבת בשכן שלי, דימא, שהיינו זוג כל הילדות. בכיתה א' הייתי מאוהבת בילד ששיחק גולות הכי טוב, ומשם זה המשיך. וכל אחד מהם היה התאהבות גורלית וזה. בכי ודרמות הגיעו בגיל יותר מבוגר".
ואובססיות ?
"גם. הייתי מסוגלת לעמוד שעות בגשם ולחכות למישהו. כל דבר היה גורלי. נלש חמתי על הקשר ההוא כמו שנלחמים על אהבת חיים. מאז הפרספקטיבה שלי השתנש תה, שהתאהבות היא צורך שבכלל לא קשור לבן אדם מסוים. אני מניחה שאני יותר בוש גרת בקשר לזה כיום ".
אז את לא ממש בדרכך לריבאונד?
"ממש לא. לא מעניין אותי".
כיום את כבר מסוגלת להגדיר את הגבול בין אהבה ואובססיה?
"לגמרי. אם אני מתייחסת לאובססיה, אני מתכוונת למצב שבו אתה כבן אדם לא שלם, ואתה מחכה למשהו חיצוני שיבוא ויציל אותך. אתה תולה באהבה את כולך. ואז אתה גם פועל בהתאם. אהבה אמיתית זה כשאתה אוהב אדם מסוים ואתה רוצה לגרום לו אושר. ואם מתמזל מזלך אתה גם פוגש אדם שרוצה לעשות את אותו הדבר בשבילך. ואז זה גם מסתדר".
ואפרופו הסרט החדש "אנטארקטיקה", התנסות לסבית מעניינת אותך?
אין לי שום דבר נגד זה, אבל לא היתה לי חוויה עם אישה. זה כנראה לא ממש עניין אותי. למרות שלהתנשק בסרט היה ממש כיף".
שאלת אותי באס-אם-אס מי את הולכת להיות הפעם.מי את רוצה להיות?
טוב, קודם כל עשו ממני איזו ילדה גאון שאוהבת לקרוא צ'כוב בלילות. כי זה היה להם נוח. אחר כך הייתי מורדת. שום דבר לא היה שקר מוחלט, אבל כמו בכל סיש פור היה צריך לתת זווית ראייה. הייתי כבר הרבה דברים. את בטח צריכה איזה כיוון לכתבה למי אני אהיה הפעם, לא? "
או-קיי , בואי תעזרי לי. מי את רוצה להיות?
אני לא רוצה להיות כלום! אני צריכה לקדם סרט ואין לי שום עניין לקדם שום דבר בשביל אף אחד. אם תשאלי אותי מה ההגדרה שלי את עצמי בחיים לא אוכל להש גיד לך. הייתי רוצה להגיד משהו שיקדם אותי, אבל מה זה הדבר הזה? לא יודעת".
אולי ביץ'. זה עוד לא היית. דווקא הולם אותך.
"אני חושבת שהרבה שנים פשוט הייתי אנדרדוג, ופשוט ניסיתי להתאים את עצמי מאוד לסביבה. אולי פחדתי ממה שיגידו עליי. אולי נמאס לי להתנצל. אבל אני כבר לא מרגישה צורך לבוא, להתחנף וללקק לאף אחד. לא להתחבב יותר מדי. אבל אני מרגישה באופן כללי שעדיין לא מצאתי את מקומי ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם