אל תתעסקו עם הדוהן
מיטל דוהן תופרת את גופה העירום במחזה חדש, אבל תפסיקו כבר לקרוא לה פרובוקטיבית. עמוק בפנים היא עדיין אותה נערה שמרנית שפחדה להתפשט במקלחת ליד הבנות. אחרי כמעט חמש שנים בניו יורק היא שבעת אכזבות מגברים אמריקנים, עייפה מאודישנים וחולמת לעשות את זה כבר. לחזור לישראל
ויברטור. גדול ומכובד. כזה שדומה שתי טיפות סיליקון לאביזר המין ששימש אותה במהלך החזרות להצגה "תפורים - סיפור אהבה מטורף", שבה היא משתתפת בימים אלו באוף ברודוויי. "נבהלתי נורא.
זה היה מאוד ספוקי", היא מערבבת עברית ואנגלית במבטא ניו יורקי שהולך ומתלטש כבר ארבע שנים וחצי. "חשבתי שאולי יש לי סטוקר והזמנתי משטרה. חשבתי שאולי זה השכן שלי שלפני כמה שבועות שם ליד הדלת שלי די?וי?די וספר על סיינטולוגיה. המשטרה חקרה אותו, אבל עדיין אין להם תשובה מי שם את זה.
"אני גרה בדירה שלי שנתיים ומהרגע הראשון היתה לה אנרגיה מוזרה. עבדתי מאוד קשה בשביל לשנות את זה, עד שלאחרונה החלטתי לעזוב אותה. עכשיו הדירה כאילו מתמרדת. קורים כל מיני אירועים הזויים. לילה אחד, למשל, הדורמן של הבניין התקשר אליי בשלוש לפנות בוקר, ושאל אם חיפשתי אותו. השם שלי פתאום הבהב לו במחשב. הזוי. בכל אופן, הוויברטור הזה ממש ממש הפחיד אותי ".
די מפתיע לגלות שדוהן (30), מי שמאכלסת בעקביות כבר עשור את משבצת השחקנית הכי פרובוקטיבית שלנו, נלחצת פתאום מצעצוע בלתי מזיק שמונח בפתח ביתה. אחרי הכל, רק לא מזמן היא החזיקה אחד כזה ביד קבל עם ועולם, כשגילמה את יעל הופמן, מנהלת המרכז היהודי בסדרה האמריקנית המשובחת "העשב של השכן". במשך שישה פרקים הציפה דוהן את המסך בסקס אפיל יהודיסישראלי, כולל סצנה בלתי נשכחת שבה הרכיבה על מותניה את האביזר המדובר וביצעה את זממה בשחקן ג'סטין קירק.
"אני הרבה פחות נועזת ממה שהתקשורת עושה ממני", היא מפהקת. "אני מודעת לזה שיש לי דימוי של חתלתולה אסטרונאוטית אבל זה רחוק ממני. כל הסיפור הוא שאני בוחרת חומרים שמעניין אותי לעבוד איתם. באופן טבעי, אני מגיבה לחומרים שמתעסקים במיניות ואהבה. הסרט האחרון שעשה לי את זה, למשל, היה 'תשוקה, זהירות' של אנגלי, שהוא מאוד מיני. 'באטמן', שכולם מדברים עליו, פשוט לא מעניין אותי. לא מעניינים אותי שוברי קופות. מעניינים אותי חומרים שנוגעים בחיים, זוגיות, מין, שחס רור. זה גם מה שמעניין אותי לשחק בו. יחסית למה שקורה היום בעולם אני מתונה.
"יש היום בעולם האמנות דברים הרבה יותר נועזים. בכלל העולם היום די משוגע ולפעמים אני מרגישה שלמרות שאנחנו במאה ה-21, אנס שים חזרו לשנות החמישים בתגובות השמרניות שלהם. תראה איך אנשים מגיבים פה למה שקוס רה עם בריטני ספירס שיצאה פתאום מהתבנית ושוברת את הגבולות והציפיות. שכחתם מה היה פה בסבנטיז? בריטני מחורפנת? מה בדיוק היתה ג'ניס ג'ופלין? אני פתוחה לדברים אבל אני לא כזאת וויילד ולא טיפוס בליין. אני בקושי יוצאת לבלות".
אז בזמנך החופשי את סורגת גרביים מצמר לחברים.
"אני נשבעת לך שאני הרבה יותר שמרנית ממה שנדמה לאנשים. אתמול חברים רצו שאלך לעשות איתם קריוקי ואמרתי להם 'נו וויי' כי אני מתביישת. עד גיל 12 הייתי הטיפוס הכי מופנם בסביבה. הסתובבתי עם שתי צמות והתביישתי לפזר את השיער שלי. זה היה נראה לי נועז. באותן השנים למדתי שחייה, ואחרי האימונים
התחלתי להיות יותר ויותר פתוחה באזור גיל 15, כשנסעתי מהבית בכפר חרוצים לבילויים בתל אביב. השינוי הכי משמעותי אצלי היה כשנסעתי בגיל 17 לניו יורק לחילופי תלמידים. אז נפתחתי לעולם. הכרתי אנשים. ראיתי מה זאת פתיחות".
ובכל זאת, תדמית החתלתולה שאת מדברת עליה לא נוצרה משום מקום.
"זה קרה בגלל שכל המראיינים שואלים אותי תמיד שאלות על סקס".
וזה לא קשור לבחירת התפקידים שלך?
"אבל עשיתי גם דברים אחרים. למשל יוליה ב'רומיאו ויוליה' ואת הסרט 'ג'ירפות'. היו הרבה דברים שלא היה בהם מין".
אז זהו, שקצת קשה להיזכר. להלן רשימה חלקית: בהצגת הגמר שלה ב"ניסן נתיב" הסס תובבה דוהן על הבמה בתחתונים וחזייה, בסרט "טאהרה" היתה לה סצנת סקס עם ג'וליאנו מר, בסדרה "המכון" היא עשתה את זה עם אקי אבני במקלחת, וב"העשב של השכן" כבר הצטיידה דמותה האקטיבית באבזור מהסוג שלא רואים כל יום בטלוויזיה. רוצים עוד? לכתבות שממלאות את תיק הארכיון שלה היא הצטלמה בלבוש סמלי בלבד, ולפני שנה פרסמה ספר שירים וצילומי עירום.
בשביל מישהי שעשתה הרבה דברים שלא קשורים במין זה מקבץ די מרשים.
"וואו, התכוננת לראיון הזה, אה? שמע, בכל בחורה יש משהו של סקס, לא? זה חלק מהחיים. חוץ מזה, אני עוד לא סבתא אז למה אני צריכה לבחור תפקידים כאלו? אולי כשאהיה בת 50 ייתנו לי תפקידים של נשים מבוגרות שעסוקות בדברים אחרים".
רק שלפעמים זה נראה כאילו האסטרטגיה שלך היא השתלטות על נישת השחקנית שלא מהססת לחלוץ שד.
"ממש לא", נוזפת דוהן בטון מתיילד, "יש מאות שחקניות בהיסטוריה שחשפו את הגוף שלהן לפניי. פשוט אצלי יש איזה ניצוץ בעיניים ואני רואה את זה כברכה. אגב, אני לא חושבת שהקהל רואה אותי בצורה הזאת. ב'אסתי המכוערת' גילמתי את נטלי המטומטמת שלא התפשטה לרגע אחד והקהל אהב את הדמות בגלל שהיא היתה מצחיקה.
לא מזמן כתבו ב'ניו יורק פרס' שאני סקס סימבול ולא כתבו על זה בתור משהו רע. זאת היתה עובדה. ב'העשב של השכן', לדמות של אנדי, הפרטנר שלי, היו הרבה מערכות יחסים בסדרה, כולל אחת שנשכה אותו. מה לעשות שאותי זוכרים? אני אומרת לך, זה הניצוץ הזה.
גם על מדונה אומרים שהכל אצלה מיני למרות שהיא מזמן גדלה ולא עסוקה בפרובוקציות. יש לה פשוט ספארק כזה של מיניות. "מה שחשוב לי בבחירת תפקידים זה שהם לא יהיו תפלים. היה לי תפקיד ב'לא הבטחתי לך', שמבחינתי היה סתמי.
הסדרה מאוד חמודה אבל התפקיד שלי היה רגיל. לא הוכחתי בו שום יכולות מיוחדות. זה לא מעניין אותי לעשות דברים כאלה. אני מקבלת הצעות לעשות כל מיני דברים בארץ ואומרת 'לא'. אני לא מחפשת סתם עבודה. ברור לי שזה עניין של זמן עד שכמו ניקול קידמן, שהתכערה ב'השעות', או שרליז ת'רון ב' מונסטר' אני אעשה איזה תפקיד כזה שיגיד לאנשים 'תעזבו איך שאני נראית'.
עד ליום שבו תחליט דוהן לטפח כרס או לחלופין תעביר מכונת גילוח על הראש, היא ממשיכה להסתובב על הבמה, בלונדינית וחטובה, במחזה הבריטי השנוי במחלוקת "תפורים-סיפור אהבה מטורף". גיבורי המחזה הם אבי וסטו, בני זוג שנכנסים בטעות להריון ונקלעים למשבר מחריף. דוהן מגלמת את אבי ולצדה משחק ג'וני ונטימיליה, ידיד קרוב שלה שמוכר לצופי "הסופרנוס" מתפקיד ארטי בוקו, בעל המסעדה האיטלקית שטוני אוהב במיוחד.
"נחשפתי למחזה כשיונתן אסתרקין (במאי וכתב התאטרון של "מעריב"-י.א) נתן לי לקרוא אותו בתקווה שיעלה בארץ. קראתי אותו באנגלית וביקשתי מג'וני לעשות איתי קריאה בבית ופשוט התאהבנו במחזה. באחת הגיחות שלי לארץ עצרתי בלונדון, פגשתי את המחזאי אנתוני מנילסון שהעלה שם את ההצגה והוא נתן לי אישור להעלות את זה בניו יורק. מאוד התחברתי לתעוזה שלו וגם לפרובוקטיביות ובעיקר לעובדה שמאחורי כל זה יש אמירה. זה לא סתם בוטות לשם בוטות. זאת הצגה עם המון רבדים".
חלקו הראשון של המחזה מתמקד בשאלה אם להביא לעולם את הילד הלא מתוכנן. לאחר דין ודברים, מחליטה אבי ללדת את התינוק והטוויסט העלילתי מגיע כעבור מספר שנים, כאשר הילד נופל מחלון הבית בנסיבות מסתוריות ומת. מאותו רגע נורא מתערערת מערכת היחסים של השניים והופכת אלימה ("כל הגוף שלי עם סימנים כחולים בגלל ההצגה. אתמול פתחתי את השפה").
בשלב מסוים מתנסים בני הזוג במשחקי תפקידים ("אני כאילו הזונה שלו והוא משלם לי בשביל לדבר ולהיפגש איתו. משהו מאוד חולני"), ולאחר מכן מאבדת אבי את שפיותה. בשיאו הטראגי של המחזה היא תופרת את איבר מינה.
כבר חודשיים שהקהל האמריקני נפרד מ-45 דולר ונוהר לאולם הצנוע המכיל כמאה מקומות ישיבה. המבקרים משבחים את משחקה של דוהן, כולל הפניה על שער "וראייטי" הנחשב. גם אתר האינטרנט של "פלייבוי" לא נשאר אדיש וערך עם השחקנית הישראלית ראיון קצרצר.
"פה כתבה ב'פלייבוי' נחשבת למשהו טוב. אבל נו וויי שאצטלם כמו פורן סטאר", היא ממהרת לסמן גבולות. "התגובות החיוביות של הקהל והמבקרים הפתיעו אותי. חשבתי שזאת תהיה הצגה ש-50 אחוז ישנאו אותה ו-50 אחוז יאהבו. בזמנו, כשזה עלה בלונדון, אנשים יצאו באמצע והיו הפגנות ליד התאטרון. ההצגה הזאת מאוד ברוטלית והשפה שלה לא קלה. אני חושבת שמה שהצלחנו לעשות פה עם הבמאי היה לתת דגש לרגש. בסופו של דבר מדובר בזוג מאוהב שמאבד את הילד שלהם ואת האהבה שלהם".
האהבה מובילה את אבי לקיצוניות. הרגשת פעם שאת מאבדת את עצמך בתוך רומן?
"אני תמיד נסחפת כשאני מאוהבת. אני חוס שבת שהמקום שהכי איבדתי את עצמי בו היה כשהייתי בת 24. יצאתי באותה התקופה עם הבמאי בן בכר והתארסנו אחרי חודש. מהר מאוד קנינו אוטו משותף ועברנו לגור יחד.
זאת היתה אהבה עצומה ובאותה המידה היתה בה הרבה קנאה ואובססיביות. מצד שני, ככה אני חוס שבת שאהבה צריכה להיות. גדולה. רק בלי האובססיה", היא עוצרת את שטף הדיבור, כדי לקחת נשימה ארוכה. "כבר הרבה זמן שלא היה לי משהו רציני, שלא הייתי מאוהבת".
וזה מדאיג אותך?
"זאת בחירה. החופש שלי מאוד חשוב לי היום. בסוף החודש אני בת 31 וחשוב לי לעבוד על פרויקטים מקצועיים שלי, להגשים את עצמי ולתת לעצמי את הזמן. אני לא יכולה לחשוב כרגע על ליצור דיאלוג צפוף עם מישהו".
מזל שאיזה חולה נפש השאיר לך ויברטור ליד הדלת.
"שלא תבין לא נכון, זה לא שאין לי פה כלום. יש. אני יוצאת עם כל מיני גברברים אבל שום דבר לא מתפתח למשהו רציני. לקח לי זמן להבין את המנטליות של הגברים האמריקנים. כולם בניו יורק עסוקים כל הזמן. הכסף מניע אותם. אני יכולה לצאת עם מישהו ולמרות שהדייט היה מוצלח הוא יכול להתקשר אליי בפעם הראשונה אחרי שבוע ואפילו שבועיים.
פה, להיפגש פעם-פעמיים בשבוע במערכת יחסים רומנטית זה המון. זה היה משהו שהייתי צריכה להתרגל אליו. להבין אותו. הגברים האמריקנים נכנסים למערכת יחסים וצועדים בה בזהירות כאילו שהם מפחדים לדרוך על קקי. זה כאילו שהם בשדה מוקשים. הם מפחדים מאינטימיות. אתה מתקשר לאנשים ושומע הודעה במשיבון 'היי, אל תשאירו לי הודעה. תכתבו רק אס-אם-אס'. מה זה הדבר הזה? איפה החום? אני ממש לא מבינה את זה".
הגברים האמריקנים אולי עסוקים וקרירים, אבל גם לדוהן אין יותר מדי זמן בשבילם. סדר יום ממוצע שלה מורכב מריצת בוקר, ישיבות הפקה על פרויקטים עתידיים-כמו סדרת אינטרנט שהיא מפתחת-שיעור פילאטיס, שיעורי מבטא וכמובן אודישנים ("קצת חלש בגלל שהיתה שביתת תסריטאים ועכשיו מאיימים גם בשביתת שחקנים" ). מעת לעת היא מקפידה להגיח לישראל, עורכת פגישות עבודה ומצטלמת לתוכניות כמו "פעם בחיים", סדרת הריאליטי של יס. ל"רוקדים עם כוכבים", אגב , סירבה רק לאחרונה.
בשנה החולפת היא הצטלמה לשני סרטי קולנוע. הראשון, "L.L", נכתב ומבוים על ידי עמוס קולק. דוהן מגלמת בו פולנייה שמגיעה לניו יורק ומנסה להתחקות אחר זהות אביה. השני הוא סרט עצמאי בשם"Failing Better Now", בהשתתפות ג'ויס דווייט, הצלע השחרחורת מהסדרה "שלושה בדירה אחת".
העלילה עוקבת אחר בחורה שאיבדה את החתול שלה ובמהלך החיפוש אחריו נתקלת בכל מיני טיפוסים, בין השאר בדמותה של דוהן שמגלמת אקסית של בחור שבו מאוהבת הגיבורה. את הסרט כתבה וביימה קרן עצמון, שליהקה בעבר את דוהן לסרט הגמר שלה באוניברסיטת תל אביב.
כמעט כל שחקן ישראלי שמגיע לניו יורק או לוס אנג'לס מנסה לחבור ליוצרים ישראלים ויהודים. עד כמה את מרגישה את האחווה הזו?
"ברור שיהודים מפרגנים ליהודים ויש פה פינה חמה לישראל, אבל לא צריך להיסחף. הכל פה ביזנס טהור. יש לאמריקנים תדמית של מטומטמים ויש בזה משהו, כי הם מפוקסים רק על כסף. מצד שני, זה הופך אותם למאוד חדים. שואוביזנס זה ביזנס".
בארץ מתלהבים מאוד מגל הסדרות שיוצאו לארצות הברית, "בטיפול", " מסודרים", " האקס המיתולוגי". את מרגישה את השפעות הגל הזה?
"יותר מודעים היום לעובדה שיש בישראל תעשיית טלוויזיה וקולנוע. סרטים כמו "בופור", " ביקור התזמורת" ו"אור" זכו כאן לחשיפה יפה, אבל זה עדיין לא דיבור היסטרי".
יש רגעים שבהם את שואלת את עצמך אם בכלל היה חכם לעבור לארצות הברית?
"הרגשתי שעשיתי וי על הרבה מאוד דברים בארץ. אכלתי מהכל. עשיתי תאטרון במשך שנים. עשיתי קולנוע, טלוויזיה, הנחיה. היה מיצוי כזה ואז היתה לי אפשרות לנסוע ולעשות את ההצגה שלי 'מסיבת אמבטיה' באוף אוף ברודוויי. נסעתי כמו ששחקנים אחרים נוסעים לסדנת משחק. אני אמנם נשארתי, אבל הקפדתי להגיע לארץ להצטלם לפרויקטים. היה לי חשוב לנסוע בשביל ההתפתחות האישית שלי בתור בן אדם".
ישראלים אחרים, איילת זורר ומארק איווניר למשל, כבר לוהקו לתפקידים משמעותיים בהוליווד. מה זה מעורר אצלך?
"כלום. כל אחד והסיפור שלו. האמת היא שאני לא ממש בעניינים. זה כמו שהיה לי תפקיד קטן ב'סופרנוס', הגעתי לקריאה באל?איי ואני רואה גבר עם קרחת ואישה מבוגרת בלונדינית. החלטתי לשבת ליד הבחור הקירח שהיה נראה לי נחמד. הוא שאל אותי מה אני עושה? ואמרתי לו שאני משחקת תפקיד קטן. שאלתי אותו מה הוא עושה והוא לא ענה לי.
הבלונדינית קראה את הטקסט שלה וכולם נקרעו מצחוק ממנה. אמרתי לעצמי שהיא בטח שחקנית ותיקה בסדרה. אחר כך בחדר ההלבשה ראיתי רשימה שמית של המשתתפים וכתוב שם'סר בן קינגסלי' ו' לורן באקול'. אתה מבין כמה אני מנותקת? אני כל כך עסוקה בעניינים שלי שאין לי לזמן לבדוק מה אחרים עושים".
ועדיין , רק טבעי שתמקמי את עצמך ביחס לאחרים.
"תבין, ההצלחה בתעשייה האמריקנית נמדדת לגמרי אחרת מבארץ. פה הקהל הוא מסה עם הרבה כוח והוא זה שיוצר סמלי תרבות ומכריע בקשר לתעשייה. אני בהחלט מרגישה שיש לי פה קהל. עובדה שההצגה מתארכת ומתארכת בגלל שמגיע קהל, כותבים בעיתונים וג'וני, שהוא שחקן מוכר ומצוין, בחר לקחת בזה חלק. אתה שואל אותי אם'איי דיט איט?'.
זה ברור שאני לא אחת שמקבלת עשרה מיליון דולר לסרט, אבל אני מרגישה שאני עושה משהו ייחודי. אני מעדיפה לא להסתכל על אנשים ולהיות עסוקה בהשוואות. ההשתתפות ב'העשב של השכן' שמה אותי במקום אחר לגמרי. פעם, כשהייתי אומרת שאני שחקנית ויש לי קריירה רצינית בישראל אנשים היו מסתכלים עליי במין מבט של'על מה היא מדברת?'. היום אני כבר לא נובאדי פה".
חלק מהפרויקטים שאת משתתפת בהם נולדו מיוזמה שלך. יש סיכוי לראות אותך מעורבת בייבוא תכנים ישראליים, כמו נעה תשבי שהיתה שותפה להפקת הגרסה האמריקנית של "בטיפול" ?
"אני אוהבת להיות בצד של היצירה ופחות אוהבת להיות בצד של ההפקה. פחות מעניין אותי לגשר בין פרויקטים וליזום פרויקטים שלא ממש קשורים ביצירה שלי. אני עושה רק דברים שבוער לי להיות חלק מהם".
ברמה האישית, את מרגישה שניו יורק עשתה לך טוב?
"אני מרגישה שהתחזקתי ושאני באמצע תהליך נפשי שעוד מוקדם לי להגדיר אותו. אחד הדברים שקרו לי פה הוא שהפכתי להיות פטריוטית גדולה. פתאום אני מרגישה ומבינה כמה ישראל היא מדינה מיוחדת. אני גם רואה כמה אנשים לא באמת מבינים את המצב שלנו.
לא באמת מבינים שאנחנו מדינה קטנה שמוקפת במדינות מוסלמיות שמעדיפות שלא נהיה כאן. הפי-אר (יחסי הציבור) של הערבים הוא מצוין ביחס לשלנו. זה לא סתם שכל הקומיקאים הגדולים כמו סיינפלד, וודי אלן או סשה ברון כהן מתעסקים ביהדות שלהם. היהודים צריכים ייצוג ותמיכה כי יש הרבה אנטישמיות".
מה הלאה?
"האמת שאני כל הזמן חושבת על לחזור לארץ ונראה לי שאני אעשה את זה בקרוב. אני פשוט נסחפת בדבר אחרי דבר פה. אני נורא מתגעגעת לחיים בארץ. לתאטרון. לשמש. לאווירה החמה. עם כל החום והבלגן שיש במדינה פשוט אין על הבקרים בתל אביב, עם השמש והקפה השכונתי. פה, בניו יורק, יש מין אשליה שמפמפמים כל הזמן ש'הנה זה הולך לקרות לך' ו' אוי, כמה זה נהדר'. זה כל כך הרבה בולשיט. כולם חיים בתחושה שהנה עוד חצי שנה'זה' עומד לקרות להם ומחכים ומחכים ומחכים".
ולך נמאס לחכות?
"מעולם לא היו לי ציפיות להיות יוג' יוג' סטאר. היו לי ציפיות להרגיש בבית. להרגיש את הנועם של החיים ואני לא יודעת אם זה בכלל קיים פה. אני חושבת שזה האופי של המקום הזה. פגשתי פה לא מעט אנשים הרבה יותר מצליחים ומוצלחים ממני ובאותה מידה אנשים שהם פחות מצליחים, וכולם בלי יוצא מן הכלל כלואים פה בתוך איזה תשבץ שהם לא מצליחים לפתור. זה משהו שהוא בלתי פוסק. לא נותן לך לנוח בשקט. אני לא בטוחה שככה אני רוצה לחיות את החיים שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם