"מאוד ילדותי. עצוב אפילו". עפר שכטר לא מוצא את האקזיט
יש לו בית יפה, חשבון בנק מטופח והצלחה מקצועית מרשימה (כולל תפקיד בסרט החדש "איים אבודים"). אבל ברמה האישית, עפר שכטר תקוע בעידן החצ'קונים. הוא לא מסוגל להתאהב, נסחף שוב ושוב לסטוצים רוויי אלכוהול ועדיין גורר את תסביכי הילד הממורמר. ובכל זאת, מסתמן הפי אנד. לפחות לכתבה
הקלות שבה הוא חושף את עצמו היא זו שמפילה אנשים. שכטר יכול לספר בלי לחשוב פעמיים על הרגלי ההיגיינה שלו אחרי המקלחת, הכוללת ספיגת המים מהפנים באמצעות נייר טואלט ("הרגל שפיתחתי בשנים שהייתי מחוצ'קן ברמות קשות"), או להודות שהבית שלו נותר נקי הודות למנקה הנאמנה שלו, להוציא ארון אוכל שהוא נמנע מלפתוח במשך חודשים בשל תרבית עש שגדלה בתוכו.
הוא גם יוסיף מרצונו שלפעמים, בימים שבהם הוא פחות מקפיד על סדר וניקיון, אפשר למצוא את שאריות ארוחת הצהריים שלו בשולי האסלה ושזה יכול להבריח בחורות פוטנציאליות. על אף שמאחוריו קילומטרז' לא מבוטל של חשיפה תקשורתית והיכרות עם המושגים "זה לא לפרסום" ו"אין תגובה", הוא מתקשה שלא לענות תשובה כנה על כל שאלה שהוא נשאל. להלן דוגמה מייצגת.
אחיך הצעיר, יאיר, התחיל להנחות את "רעש" בערוץ המוזיקה. איך אתה מרגיש בנוגע לזה?
"בנתונים הבסיסיים הוא מתאים יותר ממני, כי הוא תמיד היה הפרפורמר והמצחיק במשפחה. נתתי לו פוש בזה שסידרתי לו את האודישן ואני שמח בשבילו שהוא הצליח. האמת שבהתחלה זה קצת הלחיץ אותי, כי הרגשתי פתאום שאני צריך להיות אחראי עליו. כאילו לקחתי אותו איתי למסיבה ועכשיו אני צריך לדאוג שיהיה לו נעים ונחמד".
אתם מרבים להתייעץ זה בזה?
"לא ממש. אנחנו אמנם גרים עכשיו מטר אחד מהשני, אבל עברנו אירוע שקירר את היחסים שלנו". פתאום הוא עוצר את שטף הדיבור המהיר שלו ומשחרר קריאת "שיט" לחלל האוויר. "שיט! שיט! למה אני מספר לך את זה? למה כל דבר אני חייב לספר? למה אני לא יכול ללכת מהצד? למה אני צריך לנדב מידע? הרי לא שאלת אותי על טיב היחסים שלנו, אלא מה דעתי על זה שהוא בטלוויזיה".
אז למה באמת חשפת את זה?
"זה בא מחוסר יכולת שלי לשקר. אתה מבין את השריטה? אני מדבר על אחי טובות, אבל חשוב לי לציין על הדרך שאנחנו בתקופה פחות טובה. למה? לא יודע. כזה אני. אני פשוט חושב שאין טעם להיות מישהו אחר ולהחזיק שקר כי בסוף האמת תמיד מתגלה".
מה הטיפ הכי חשוב שנתת לו כשהוא נכנס לשואוביזנס?
"לא לדבר על אח שלו בעיתון".
גם היכולת שלו להתנצל, לקחת אחריות על מעשיו (כמו בתקרית הישבן החשוף בימי "אקזיט" ז"ל) ולנתח את התמונה בצורה בוגרת, שלא לדבר על חזות הביץ' בוי, גורמים לאנשים להתאהב בו. בעיקר נשים. הוא, מצדו, מתקשה להתאהב בחזרה.
לראיה, בגיל 27 אוחז שכטר ברזומה מקצועי שכולל טלנובלות, פסטיגלים, מחזות זמר, סדרות דרמה איכותיות (בקרוב יעלו לשידור הסדרות "לאהוב את אנה" בערוץ 10, "עד החתונה" ו"תיבת נח" ברשת, שם הוא גם חתום על חוזה טאלנט) וסרטי קולנוע.
יש לו חשבון בנק נאה, דירה מדוגמת במרכז תל אביב ואפס חברות רציניות לספר עליהן לחבר'ה. חמישה חודשים של זוגיות, במקרה הטוב, והבסטה נסגרת. הוא מנסה, אבל זה לא יוצא. את דילמת מערכות היחסים, המרדף אחרי מין והחיפוש אחרי חום ואהבה, יצק בחודשים האחרונים שכטר לדמותו של "סבתא", שאותו הוא מגלם בסרט החדש "איים אבודים" (תסריט ובימוי רשף לוי) ושיוצא אל מסכי הקולנוע ב-3 ביולי.
עלילת
"מאוד התחברתי לאובססיה של 'סבתא' זה קצת מה שעברתי בעצמי. היו לי כל מיני אופציות לסקס כשהייתי ממש צעיר, אבל זה לא קרה. בגיל 15 הייתי כבר בסיטואציה, אבל עקב בעיה טכנית מצדי, אם אתה מבין למה אני מתכוון, זה לא יצא.
"בסופו של דבר, רק בגיל 18 וחצי עשיתי את זה. שתבין, לא הייתי סופר אטרקטיבי באותן שנים", הוא שב ומסגיר פרט לא מתוכנן. "נו, מה יהיה איתי? למה אמרתי את זה? אתה יודע מה, תעביר לפחות מסר לנוער שאין מה למהר, אפשר בכיף לעשות את זה בגיל 20. זה לא שבאמת הבנתי מה אני עושה בשנים הראשונות. זאת תקופה כזאת שלא מגיע בכלל חמצן למוח ואתה לא מבין כלום".
קצת מפתיע לשמוע שהיית סוג של בתול במצוקה.
"מפתיע? לא את מי שהכיר אותי אז. הייתי נמוך ומחוצ'קן ברמות קשות. הרגשתי חוסר ביטחון מטורף וממש לא הרגשתי מציאה. בכלל, עד לפני שבע שנים הייתי די ממורמר. הכול עצבן אותי. החברים, המשפחה, הבית ספר. לא נהניתי מהחיים. קיטרתי כל הזמן. הייתי באנטי כללי להכול וכעסתי על כל העולם. הגבתי בחוסר פרופורציה לסביבה.
"אני זוכר שפעם ישנתי בסלון ואמא שלי ואחותי חזרו הביתה ופתחו את החלונות. התעצבנתי מזה שהן העירו אותי. רבתי על זה עם אחותי ובשלב מסוים לקחתי את השלט של הטלוויזיה ופוצצתי אותו על הקיר. לא היה קשר בין חומרת המעשה לתגובה שלי. באותה תקופה, לא הייתי ממש אטרקטיבי לבריות. הייתי רודן לא קטן. אגב, אם תשים לב להיסטוריה, רוב הרודנים היו אנשים נמוכים וממורמרים".
שילמת מחיר על ההתנהגות שלך?
"ברור. נשארתי לבד. רבתי עם כל החברים שלי. הם היו יוצאים לבלות ולא רצו שאבוא איתם כי הייתי מעכיר את האווירה. כל הזמן קיטרתי והתלוננתי. הייתה גם תקופה שהייתי קמצן. לא הייתי מוכן לשלם על מסיבות, ואם שילמתי הייתי מקטר על זה שהוצאתי כסף. היום אני כבר הרבה יותר לארג' עם עצמי והסביבה, למרות שבחיים לא הייתי במינוס. אני לא חי מעבר ליכולות שלי. יכול להיות שזה נובע מכך שההורים שלי תמיד חיו מעבר למה שיכולנו. עשר שנים חיינו בתוך בית משתפץ, כי הכסף הלך להנאות החיים. הבית נראה כמו אתר בנייה וזה עצבן אותי".
שילמת גם מחיר בגזרה המשפחתית בגלל הגישה הזאת?
"בוודאי. היו לי יחסים מורכבים עם האחים ובעיקר עם אמא שלי. בדיעבד, ההתנהגות שלי הייתה טעות גדולה כי הפסדתי את השנתיים האחרונות של אמא שלי. זה ללא ספק ההפסד הכי גדול שלי בחיים".
ומתי חל השינוי והפכת לעפר החברותי?
"כשאמא שלי נפטרה מהסרטן זה העיר אותי. כאילו מישהו אמר לי 'קח את עצמך בידיים, תפסיק לכעוס על העולם ותיהנה'. הבנתי שהחיים קצרים ושאני רק מפסיד מההתנהגות שלי. היה גם רגע שהחברים שלי התעמתו איתי ופשוט אמרו לי יום אחד בפנים שאני שתלטן וכעסן, שאי אפשר לדבר איתי ושאני חייב לעבוד על זה.
"עבדתי על עצמי בהרבה גזרות. לא תמיד הייתי כן עם כולם. ההיסטוריה שלי לא חפה משקרים עם אנשים שהקיפו אותי, אבל גם מזה למדתי. אני לא טלית שכולה תכלת אבל שואף להיות ישר עם כולם.
הבנתי שאם אהיה נחמד וחביב לבריות אני רק ארוויח מזה. לאט לאט התחלתי לשחרר קצת מעצמי ולהיות נחמד, עד שהתחלתי לקבל בחזרה מהסביבה.
"זה היה תהליך שבנה את עצמו. אחד הדברים המשמעותיים שזכורים לי היה שהחלטתי להסתפר אחרי שנים שהיה לי שיער ארוך אסוף בקוקו. זה אולי נשמע דבילי, אבל היה לי קשה להסתפר. הרגשתי כאילו שאני מוותר על הדבר היפה היחיד שיש לי".
ועד כמה עניין הגובה הטריד אותך?
"הטריד מאוד. בגיל ההתבגרות זה היה תסביך רציני מאוד. כשהייתי יוצא למועדונים לא היו נותנים לי להיכנס, אז הייתי הולך עם נעלי צבא ושם בפנים גרביים מגולגלים שהייתי דורך עליהם. כשכבר נתנו לי להיכנס נראיתי כמו ברווז שמנסה לרקוד. אתה יודע איזה סיוט זה לרקוד על גרביים? עדיין יש לי תסביך קל עם הגובה שלי.
"אני מרגיש את זה בעיקר כשאני נוסע לחו"ל, ששם אין לי את מקדם ההכרה ואני לא 'עפר שכטר'. שם אני מרגיש קטן במיוחד. אני מניח שזה מה שדחף אותי להיות מי שאני היום. אמרתי לעצמי בגיל צעיר שאם אני לא אבלוט פיזית אני אבלוט בדרך אחרת".
את ניצני אותה אמביציה ניתן לראות בסרט משפחתי ישן שצילם אביו. בהקלטה הישנה רואים את שכטר הצעיר בכיתה ד', כשאביו שואל אותו "יש לך חברה?". "לא", משיב שכטר. "למה?", מתעניין האב. "לא יודע", הוא משיב, ומוסיף "שנת 1990, עופר שכטר לבד. שנת 2005, הרבה בנות רודפות אחריו".
נבואה שהגשימה את עצמה?
"לא ידעתי מה יהיה איתי כשהייתי ילד, אבל קיוויתי להרבה דברים. פנטזתי. לא מזמן מצאתי בבית יומן ישן שכתבתי והיה כתוב שם 'כשאהיה גדול אני אהיה: 1. מאפיונר 2. מהמר מקצועי 3. שחקן בהוליווד'.
"מכיוון שאני אוהב לשחק עם כסף ולהמר נשאר לי רק להיות מאפיונר. כשהייתי צעיר הייתי מושפע מאוד מסרטי מאפיונרים. הייתי מתפלח לבריכה, גונב לחם מהמאפייה או מתקלח עם חברים במגדל המים של המושב שלנו. אבל זה שטויות של ילדים. במקור אני מה-זה ילד טוב. חנון. אני לא מאלה שמתווכחים ועושים צרות".
הצצה לסדר היום של שכטר מאששת את העובדה שמאחורי התדמית הקופצנית והנשכנית שהתגלתה ב"מועדון לילה" והובילה אותו סופית אל ליגת הגדולים, מסתתר ילד טוב. כמו בחייו האישיים, גם בחייו המקצועיים הפנים די מהר שהרבה יותר נכון להיות "הילד הטוב" מאשר "הילד הרע" של התעשייה.
כל מי שעבד איתו (כולל כותב שורות אלה) יעיד לטובתו על מקצועיות, עמידה בזמנים ויחסי עבודה נעימים. תשכחו משכטר הבועט. תנו לו ערב ביתי ובישולים במטבח ועשיתם אותו אדם מאושר. האובססיה הנוכחית שלו היא משחקי פוקר עם חברים ובאינטרנט וכשהוא לא על המחשב הוא משלים צפייה בסדרות טלוויזיה כמו "ניצבים" ו"הסופרנוס" שפספס בגלל עומס.
אם הוא לא יוצא לעוד דייט כושל הוא מעדיף להיכנס למיטה בעשר בלילה. "יש מקומות שאני מאוד 'סבתא' בהם. אני אוהב ללכת לישון מוקדם, אבל זה לא שאני איזה סגפן. אצלי הכול תקופתי. אני יכול להיות בתקופה של בית ולא לפגוש אנשים שבועות ואחר כך לעבור לתקופה שבה אני יוצא, יוצא יוצא, ושותה שותה שותה.
"זה כמו שאני מחליט שאני עושה ספורט וכל היום אני בשחייה, ריצה וחדר כושר, עד שאני אומר די ומתחיל לעשן לעשן לעשן. אצלי הכול באפיזודות אובססיביות. אני בן אדם של טרנדים. אני תופס משהו ומוצץ את החוויה עד הסוף. זה כמו בתקופה שגיליתי את הצניחה והייתי הולך כל היום וצונח ארבע פעמים ביום. ככה זה אצלי גם בזוגיות. אני נכנס לשם באינטנסיביות עד שנגמר לי מזה. אחד הדברים שאני יותר אוהב בזוגיות זה להתחבק בשינה. האמת, אני מתגעגע לזה".
ויש כרגע מישהי?
"כלום. יובש. אני פשוט אידיוט שלא מצליח להחזיק מערכות יחסים. ותבין, זה לא שרע לי להיות רווק. אחרי הכול אני לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחת, לא צריך לחשוש אם אני מתנהג בסדר או לא ואם אני במקרה פוגע במישהי. מצד שני, החיסרון הוא שאין לי מישהי לחלוק איתה את הדברים העמוקים באמת. זה אומר שאני בעצם לא נותן לאף אחד להתקרב אליי עד הסוף. יש לי פשוט רעב תמידי לעוד התנסויות. אני לא יכול להסתפק ב'עכשיו יש לי חברה' וזהו".
קצת ילדותי.
"מאוד ילדותי. עצוב אפילו. אבל זאת האמת ואני מקווה שהיא תשתנה".
אתה מרבה לצאת לדייטים?
"לא ממש, ואם כן אז זה תמיד סטנדרטי ומשעמם. יוצאים, משתכרים ועושים שטויות".
אז אולי הגיע הזמן לשנות את פורמט הדייטים שלך?
"כלומר?".
לא לעשות סקס בערב הראשון.
"למה?".
כי זה יוצר אינטימיות מדומה ואתה קם בבוקר ושואל את עצמך מה אני עושה פה.
"אני לגמרי קם ככה בבוקר שאחרי. אני מתעורר עם תחושת ריקנות מאוד קשה. יכול להיות שאתה צודק. יכול להיות שאני באמת לא נותן לדייטים סיכוי מעבר לסטוץ. העניין הוא שתמיד אנחנו יוצאים, משתכרים ומתגלגלים ישר למיטה".
אז תעבור לקולה זירו.
"אני לא שותה שטויות כאלו", הוא מרצין ואומר ספק בהומור ספק ברצינות, "יופי. דפקת לי את חיי המין הדלים גם ככה. עכשיו אף אחד לא תרצה לשכב איתי בדייט הראשון, כי היא תבין שהיא נכנסת למלכודת. מצד שני, אולי באמת זה יעזור. הרי ברור לך ולי שמין בתוך זוגיות זה דבר הרבה יותר חזק ומשמעותי מסתם משהו אקראי.
"אני פשוט פחדן. אני נלחץ בטירוף כשאני בזוגיות. אני חושב שזה נובע מזה שאבא שלי תמיד דחף אותי למצוינות. תמיד כשהבאתי 90 במבח?נים הוא אמר לי 'למה לא 95?', וכשהבאתי 95 שאל 'למה לא100?'. אני חושב שזה השפיע עליי. אני יוצא עם מישהי וישר אומר לעצמי 'אולי זאת לא הבחורה הנכונה? אולי יש בחורה שהיא 95 ו-100?'. זה מין טמטום כזה שמונע ממני לשמוח בחלקי".
ארבעה ימים אחרי שנפגשנו מתקשר שכטר ומכריז בשמחה: "אחי, השיחה שלך עשתה לי משהו. החלטתי להתמודד עם עצמי ולא להיות יותר פחדן. יש מישהי שהייתי איתה בעבר כמה חודשים ולמרות שאנחנו כבר לא ביחד היא תפסה לי את הלב. החלטנו לחזור. לתת לזה צ'אנס נוסף. לבדוק".
למה אתה מספר לי את זה?
"אמרתי לך, אמת זה דבר שמאוד חשוב לי. כזה אני. לא יכול להחזיק שום דבר בבטן".
נא להמתין לטעינת התגובות
