הפליט הכי רותח במערב
איליה פליט, מעצב ישראלי צעיר, הצליח להכניס לתחום אביזרי המין זוהר של אופנה עילית, בזכות עיצובים סקסיים של מחוכים ורתמות. אלה קנו את לבם של אנשי "קוקו דה מר", בוטיק הסקס היוקרתי בלונדון, ונכנסו גם לארון של סיינה מילר, קיילי מינוג וריהנה
קוראים לו איליה פליט, הוא בן 26, וממקום מושבו בלונדון הוא מעצב את ליין מוצרי העור הנחשקים של "קוקו דה מר" (COCO DE MAR), בוטיק הסקס היוקרתי והאקסקלוסיבי, הממוקם בלב קובנט גארדן. "קוקו דה מר" הוא אחד המותגים שאחראים לכך שמוצרי סקס נלבשים היום כאביזרי אופנה לכל דבר, בעיקר על ידי סלבריטאים, והם כבר אינם נחשבים לנחלתם הבלעדית של קינקים מוזרים.
הבוטיק, שנקרא על שם האגוז המזכיר במראהו את איברי המין האנושיים (הגדל באיי סיישל), נפתח ב -2001 על ידי סמנתה רודיק (בתה של אניטה רודיק, הבעלים של רשת מוצרי הטיפוח "דה בודי שופ"). רודיק שמה לה למטרה לפתוח מקום משוחרר מסליז, שיחגוג סקס בלי לנצל נשים, ואכן המותג ידוע באג'נדה הפוליטית הברורה שלו: הוא מקדם סחר הוגן, מקפיד לעבוד עם חומרים אורגניים בלבד, מעביר סדנאות ושיעורים בנושא סקס ומארגן בקביעות קמפיינים נגד סחר בנשים בשיתוף עם איגוד עובדי תעשיית המין.
אבל מה שבאמת מייחד את "קוקו דה מר", ומה שהופך אותו חביב ביותר על סלבריטאים, הוא קונספט העיצוב הייחודי שבו הוא דוגל. בכל הקשור לעיצוב אביזרי סקס, הוא נחשב לדובדבן שבקצפת. תוכלו למצוא שם הכל, החל מקרמים לפטמות, דרך מרקינים (כיסויים לאיברי המין) מעוטרים ביהלומי סוורובסקי, וכלה בוויברטורים מקריסטל ומחוכי עור של מעצב העור פול סוויל, הידוע בשיתופי הפעולה שלו עם ויויאן וסטווד ואלכסנדר מקווין.
האווירה המפוארת והמרגיעה של החנות, שמתפקדת בו זמנית כבוטיק חושני וכגלריה שבה מוצגים מוצרים מעוצבים, משנה לגמרי את חוויית הקנייה בחנות סקס כפי שחווינו אותה עד היום. הקירות, הצבועים בצבעי אדום כהה ושוקולד, והטפטים, שעוצבו בהזמנה אישית על ידי מעצב הפנים הצרפתי זובאר, משווים למקום אווירה ביתית וחמימה.
החלל מעוצב כחדר מיטות ויקטוריאני שמשדר פיתוי, אינטימיות ותשוקה. חוויית המדידה אינה פוסחת גם על בן הזוג, שמוזמן להציץ דרך חור הצצה בתא ההלבשה, דבר שהופך את הקנייה להרפתקה מפתה. בכל הנוגע לעיצוב המוצר, קוקו דה מר מקפידים על מלאכת יד ועל הגימור. האביזרים המוצעים למכירה מעוצבים במיוחד עבור המקום, ומוצגים בכבוד היאה למאמץ שהושקע בהם, בארונות עתיקים לצד ספרייה עמוסה בספרי אמנות וצילום.
לתפיסת העיצוב הזו מתחבר היטב פליט, שסבור שהדרך להילחם בפורנו רע היא באמצעות ייצור פורנו טוב. פליט רוצה לשנות את חוויית הקנייה של מוצרי סקס ממעשה שנחשב מלוכלך לעניין מתוחכם, שלא מתלווים אליו רגשות אשמה.
"אין דבר כזה ילדות טובות וילדות
ההתאהבות הייתה הדדית. בבוטיק הודיעו לו מיד שלא זו בלבד שישמחו למכור את הקולקציה שעיצב להם בשלמותה, אלא שהם גם מעוניינים לעבוד איתו בעתיד. בשנתיים שעברו מאז הפך פליט למעצב הראשי של הבוטיק.
עיצוביו של פליט מאופיינים בשימוש ניכר בעור חום ובפליז זהוב, זאת בניגוד לרוב אביזרי המין
המעוצבים בצבעי שחור וכסף. הוא רואה בפונקציונליות ערך עליון, ומשתדל שהעיצובים שלו ישקפו את השורשים של עולם הבונדג' (אביזרי קשירה, ק.ר.) ממנו צמחו, ואת הריסון הגופני שבבסיסם, זאת מבלי לבוא על חשבון נוחות. "המטרה היא ליצור משהו שעובד עם הגוף ולא נגדו", הוא אומר. "אני מעוניין ליצור דברים שבנוסף לפונקציונליות שלהם גם מחמיאים לגוף ומדגישים את המיניות הגולמית של האדם שלובש אותם".
לפני כחודש נערך ב"קוקו דה מר" אירוע ההשקה החגיגי לקולקציית הבונדג' של פליט לשנת 2008. לפתיחה הגיעו כל המי ומי של עולם האופנה בלונדון, שהתחככו בבחורות עירומות שדגמנו את אביזרי הליין - מסכות קרניים, מחוכים, קולרים לצוואר, רתמות, אזיקים לרגליים ולידיים, דילדואים ועוד. הקולקציה, שעוצבה בהשראת המהפכה הרוסית וחדרי ההלבשה מהמאה ה18-, היא הוכחה סופית להסרת הגבולות בין סקס לאופנת העילית.
אני פוגשת את פליט בבוקר שלמחרת מסיבת האפטר-שואו של המחזה הכי מבוקש כיום בלונדון - "מסכת המוות האדום" (המבוסס על סיפורו של אדגר אלן פו). פליט עיצב למחזה את התלבושות, והמסיבה של אמש, הוא מספר, הייתה "נשף מסכות הדוניסטי, כמו שצריך".
הוא יושב בכורסה ויקטוריאנית בסטודיו שלו באיסט לונדון ונראה יותר כמו נסיך רוסי מאשר מעצב. היכולת של פליט לגרום לאנשים להרגיש בנוח עם המיניות שלהם מרשימה ביותר. יש בו שילוב של מזרח אירופיות כובשת, תמימות ילדותית ומעל לכל, כמות לא מבוטלת של קסם אישי וגישה חיובית ובריאה לסקס, ששובה כל מי שבא איתו במגע.
דרך ארוכה עשה פליט משכונות העוני של ירושלים ועד לעולם האופנה הזוהר של לונדון. הוא נולד בלבוב, אוקראינה, לאם אמנית ולאב פסל, ששמו הלך לפניו בזכות אנדרטאות הענק שפיסל. המשפחה, שחיה חיי מותרות והייתה מעורה בחוגי התרבות והאמנות, עלתה ארצה בשנות ה-90, כשהיא מותירה מאחור את כל רכושה, והגיעה לארץ עם 500 דולר בלבד.
בארץ שוכנה המשפחה בשכונת קריית-יובל, בירושלים. אמו של פליט, סטלה, החלה ללמד אמנות בבית ספר תיכון בירושלים, והאב, פיטר, מצא עבודה במפעלי ברונזה. פליט זוכר את ההתאקלמות הקשה.
"ההורים שלי, שהיו ברוסיה אמנים מוכרים וחשובים והיו רגילים להסתובב עם השמנה והסולתה של החברה הרוסית, היו בהלם. מבחינה תרבותית, הייתה אז בשכונה שממה טוטאלית, והחלומות שלהם התנפצו לחלוטין.
אבא שלי מתאקלם עד היום. אבל הוא היה ציוני, האמין בערכים כמו אדמה וקהילה, ולא היה מוכן לשמוע על חזרה לרוסיה. כל החיים שלי השתנו בבום פתאומי. הרגשתי שונה, אבל לא בגלל שהייתי עולה חדש. לא הסתדרתי גם עם רוסים. אני חושב שהשוני נבע מכך שבאתי ממשפחה של אמנים, ומצאתי את עצמי במקום שהיה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי. הייתי ברדקיסט לא קטן והחלטתי לעזוב את בית הספר בגיל 15".
איך ההורים שלך הגיבו כשהודעת להם שאתה רוצה לעזוב את בית הספר בגיל כל כך צעיר?
"היה להם קשה עם זה, אבל הם הבינו אותי ולא ממש הופתעו. הרגשתי לא מובן וכבר רציתי להיות מבוגר ועצמאי. רציתי לנהוג באוטו ולדבר עם מבוגרים, שיהיה לי כסף משלי. אז התחלתי לעבוד במלצרות בשכונה חרדית, באולם חתונות. הרווחתי 11 שקל לשעה".
כשהיה בן 16 התחיל לעבוד כמלצר בבית קפה ברחוב הלל, בירושלים, ובמקביל גילה את תל-אביב ואת חיי הלילה. לצבא התגייס כשהיה חדור מוטיבציה, אבל מצא את עצמו בחוץ אחרי כמה חודשים ועבר לגור בהוסטל של תיירים ברחוב בן-יהודה בתל-אביב.
יד המקרה גרמה לכך שסמוך להוסטל הייתה ממוקמת חנות לעור, ופליט יכול היה להתקרב יותר ויותר לחומר שהוא אוהב. "אהבתי את העולם של חיי הלילה ואת החופש. רציתי להתנתק מהעבר, מירושלים, שהייתה כל כך מנוגדת לתל-אביב. האנשים מסביבי היו חיוביים, והייתה אווירה של הדוניזם. תל-אביב מאוד שינתה אותי ונתנה לי ביטחון, הרגשתי שמצאתי את המקום שלי".
ולמרות זאת, לאחר שנתיים, עזבת ונסעת ללונדון כדי לא לחזור.
"האמת היא שרציתי לנסוע ליפן, אבל הכרטיס היה יקר. אז שאלתי אם יש כרטיס יותר זול, והיה ללונדון. קניתי כרטיס הלוך ושוב, אבל בעצם ידעתי שאשאר שם. נחתתי אצל חברים בלי לדעת כלום ועם אנגלית גרועה. אבל אהבתי את לונדון, את ההזדמנויות שהיא מספקת ואת האנונימיות שבה.
אהבתי את השפע, את המכוניות, את סוהו, את אולד סטריט, את חיי הלילה. לא הרגשתי זר, כי בלונדון כולם זרים, ורציתי לפתוח דף חדש. ברגע שהגעתי ללונדון חזרתי לקרוא לעצמי שוב איליה, אחרי ששנים קראו לי אלי. אבל מעבר לכל גם הבנתי שאני רוצה ללמוד לעבוד עם עור".
מה אהבת בעור?
"תמיד חיפשתי פונקציונליות בדברים. אף פעם לא נמשכתי לחימר או לעץ. תמיד אהבתי עור. אהבתי את הגמישות שיש בעור, את הלוק ואת הריח. הייתי טוב בלסובב אותו, זה חומר שלא התנגד לי. את חתיכת העור הראשונה שלי מצאתי במפעל לעור שהיה ממוקם סמוך לבית קפה שבו עבדתי בירושלים.
אז התחלתי לשחק עם חתיכות שהייתי מוצא אצלם. הדבר הראשון שעשיתי היה צמיד שמחזיק סיגריות ומצית, וככה התחלתי ללכת למסיבות. ידעתי שזה מה שמעניין אותי ללמוד. בחיים לא למדתי כלום לפני זה, אבל לונדון גרמה לי להרגיש הרבה יותר חיובי לגבי השכלה.
מישהי שהכרתי המליצה לי על מורה לעור בשם רובין קולן, שגר בצפון אנגליה ומתמחה בייצור אוכפים ומוצרי רכיבה. במשך שנה וחצי נסעתי אליו פעמיים בשבוע עד שלמדתי את כל הסודות שלו. בזמן הזה התחלתי להתנסות בעבודה עם עור. עיצבתי דברים מוזרים ולא פונקציונליים. במקביל גם נחשפתי לחנויות סקס בסוהו. אהבתי את הגישה לסקס בלונדון, שהייתה מכובדת ורצינית בכל מקום שאליו הגעתי. באחת החנויות האלה פגשתי זוג מבוגר שהיו בעלי המקום, והם התחילו להזמין ממני מוצרים.
הכנתי להם אזיקים, רתמות ושוטים וכל מיני דברים מוזרים שהם לא תמיד אהבו. התחלתי לייצר מוצרים מעור חום וזהב, בעוד שרוב מוצרי הסקס הסטנדרטיים הם בדרך כלל בשחור או כסף. הם עיקמו את האף אבל המשיכו לתמוך בי ולקנות את הדברים".
מה משך אותך בעולם הזה?
"גדלתי בבית שהיה מאוד פתוח מבחינה מינית. אבא שלי התעסק הרבה עם ארוטיות ועירום באמנות שלו, ותמיד הסתובבו אצלנו בסלון דוגמניות עירום. אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא שאני בן ארבע או חמש ומגיש תפוח לאשה עירומה. עירום היה עבורי תמיד דבר טבעי ויפה.
עיצוב מוצרי סקס תמיד כרוך בטאבו שגורם למעצבים לא לפנות לכיוון הזה, ואם הם כן מתעסקים עם סקס, זה תמיד בסתר או בצנעה. אבל אני אהבתי את העובדה שזה עולם בלי כללים. התחלתי לייצר מוצרים יותר יפים, יותר צבעוניים ופחות שגרתיים, שגם מייפים את הגוף בניגוד לרוב האביזרים הקיימים שמגבילים את התנועה ומושכים את הגב כלפי מטה. הייתי מנסה את הדברים על עצמי, הולך איתם למסיבות ובודק אם הם נוחים".
הרגשת שהחיים בלונדון הצליחו לפתוח אצלך דברים שלא היו נפתחים בארץ?
"בארץ קשה לערוך ניסויים. אתה מוקף במשפחה, ולכולם יש ביקורת על מה שאתה עושה. בלונדון לא היה אף אחד שישפוט אותי, הייתי אנונימי, אתה יכול לבוא למקום ולא לחזור אליו אף פעם. הסקס כתוצאה מזה גם יותר פתוח. צריך לזכור שישראל, בסופו של דבר, היא מדינה דתית, אם אנחנו רוצים או לא רוצים. רוב הגברים שפגשתי בארץ היו מאוד מאצ'ואיסטים ומאוד חסרי ביטחון בקשר לצדדים הנשיים שלהם".
גם אתה היית כזה?
"תמיד נראיתי כמו ילדה ובגלל זה הייתי צריך להגן על עצמי וללכת מכות כל הזמן. אבל בכל מה שקשור לנשים ולאינטימיות, הרשיתי לעצמי להיות מי שאני ולהפגין עדינות ומודעות לעצמי. הרגשתי נוח עם נשים שנתנו לי את האפשרות להתנסות. תמיד הייתי סקרן בקשר לסקס, וכשהגעתי ללונדון הרשיתי לעצמי להתנסות בכל".
את ההצלחה של פליט ניתן להסביר בכך שהוא היה אחד החלוצים שטשטשו את הגבולות בין עולם הסקס לעולם האופנה. הרתמות שהוא מעצב מתפקדות כבונדג'ים, אבל גם כאביזרי אופנה סקסיים שסלבריטאים מוכנים ללבוש באירועים פומביים.
פריטים מהקולקציה האחרונה שלו נרכשו בין היתר על ידי קיילי מינוג, סיינה מילר (שתמונות שלה לובשת את הרתמות של פליט התנוססו על שערי הצהובונים הבריטיים), השחקן ג'ארד ליטו ("רקוויאם לחלום"), והזמרת ריהאנה, שלבשה אותם בהופעתה בטקס פרסי הקולנוע של ה-MTV, 2007.
"סלבריטאים אוהבים את הדברים שלי כי הם אקסקלוסיביים", אומר פליט. "בונדג' ואופנה עובדים טוב ביחד, ובהחלט יש תחושה שזה טרנד חדש שמביא איתו וייבס חדשים ומרעננים. טאבואים נשברים יותר מתמיד, ואנשים מרגישים שהם יכולים לעשות הכל ולהשתחרר".
במקביל לעיצוב אביזרי סקס התחיל פליט לעצב גם חגורות, תיקים ואביזרי אופנה, כגון עניבות ומסיכות, שאותם מכר לצד המחוכים והרתמות בבוטיקים לאופנה כמו "קונקריט", אחד מחללי התצוגה הכי אופנתיים בלונדון.
"אני חושב שהם אהבו את האקספרימנטליות של הליין ואת הפונקציונליות של הדברים שעיצבתי. הייתי הראשון ששילב בין בונדג' לאופנה ועיצבתי דברים שגם נראו טוב על הגוף. גם התיקים שאני מעצב הם פונקציונליים - הם מתקפלים וניתן לפתוח אותם במידת הצורך, כדי שיכילו יותר דברים.
החומרים שאני משתמש בהם הם אורגנים וחמים ומעניקים ביטחון. חשוב לי שאנשים שלובשים את הדברים ירגישו בנוח וירגישו שהם גם יפים, לא קינקים. אני משתמש רק בעור איטלקי משובח ובבדים אורגניים ומקפיד לייצר כל פריט ופריט בעבודת יד תוך כדי תשומת לב מרבית לפרטים הכי קטנים בסטודיו שלנו בלונדון, בניגוד לרוב המעצבים שעובדים עם חברות בסין".
העבודה עם "קונקריט" פתחה לפליט את הדלתות לשבוע האופנה בפריז, לונדון וברלין ולעבודה עם בוטיקים ברחבי העולם. עיצוביו נמכרים כיום בלונדון (בבוטיקים כגון "סטארט", ן"נו-וואן"), ביפן (בחנות הכלבו "דיזיין וורקס", ב"אמריקן ראג" וב"רסטיר") באמסטרדם ("סופרמרקט") ובלוס אנג'לס.
גם שיתוף הפעולה של פליט עם "קוקו דה מר" הוגדר כהצלחה מסחררת עד כדי כך שרודיק, הבעלים, הזמינה אותו לעצב גם את ביתה הגדול בשכונת היוקרה המפסטד. פליט עיצב עבורה "סילינג רוזס" (פרחים דמויי וגינות שמעטרים את התקרה), ידיות ברונזה לדלתות, כיסא נדנדה מעור התלוי מהתקרה, וגולת הכותרת - רהיט ענק באורך חמישה מטר, דמוי מכונת סקס, שבתוכו חדרים סודיים ומגירות נסתרות.
מלאכת העיצוב לביתה של רודיק הניבה גם לראשונה שיתוף פעולה עם הוריו. "הורי היו שותפים לפרויקט מההתחלה, ועזרו לי לעצב חלק מהאובייקטים ולצקת אותם. זו הייתה מבחינתי סגירת מעגל. כל כך נהנינו לעבוד ביחד שהמשכנו לעבוד על עיצובים ופסלים חדשים מברונזה, כסף וזהב".
משפחת פליט עומדת להיות עסוקה מאוד בעתיד הקרוב. הוריו עתידים לפתוח בית ספר פרטי לציור ופיסול בפלורנטין בשם "פיטר פליט". אחותו אניה, מעצבת אופנה בוגרת שנקר, תפתח בקרוב סטודיו ובוטיק ברחוב החשמל, ופליט כבר עובד על קולקציית הלבשה תחתונה בעיצובו, שתימכר שם.
את כל זה הוא מתכנן להספיק תוך כדי הכנות לשבוע האופנה בלונדון, שבו יוצגו עיצוביו בבוטיק הבית
שלו "קוקו דה מר" ובשואו רום W10 בלאדברוק גרוב. במקביל הוא מרחיב את קולקציית האקססוריז שלו, שכוללת שימוש בעור פרה מבריק, ועובד על ליין חדש של תיקי צד גדולים מעור משולב בבדי קנבס כבדים. ייחודם של התיקים הוא באפשרות לשנות את גודלם וצורתם בהתאם לנסיבות, מתיקי ערב זעירים ואלגנטים לתיקים גדולים ושימושיים.
"רוב המוצרים שבשוק עשויים בצורה גרועה ומשדרים יותר ייאוש מאשר תשוקה", הוא אומר. "אני מקווה לשנות את זה. אנשים צריכים להבין שארוטיות לא חייבת להיות מפורשת. ארוטיות אמיתית אינה נוצרת דרך התעמתות אלא מתוך השראה ודמיון מיני".
נא להמתין לטעינת התגובות
