חיה בסרט
היא מתערבבת עם כל ההוז אנד שמוז ומכירה כל פינה בהוליווד. לטי גרובמן, המפיקה שעושה לנו שם כבוד ואחת עם אסף אמדורסקי ברקורד, מפרגנת לנו הצצה לחייה בעיר האשליות
נולדתי במוסקבה בראשית שנות השבעים. אבי הוא הצייר המפורסם מיכאיל גרובמן. אימי, אירנה, היא עורכת עיתון האומנות הרוסי זרקלו ואחי יאשה הוא דוקטור ארכיטקט שנשוי לאביגיל המקסימה. וממש בקיצור שאר ההיסטוריה היא מעבר לתל אביב בגיל 12, הופעות בתאטרון ילדים, הבימה, צעירי תל אביב וגיוס לצבא. ותרשו לי לדלג על תקופת החברות עם אסף אמדורסקי ועל זה שהוא כתב את "יקירתי" עלי.
ניו יורק הייתה התחנה הבאה אחרי הצבא, פלוס גיחה חזרה לארץ (כן, לאסף) וחברתי הטובה דאז, אורלי ויינרמן, באה ביציאה שמאוד מתאימה לה: בואי ניסע ללוס אנגלס. אוקיי, בגיל עשרים שום דבר לא נראה מאוד משוגע. וככה, בגיל עשרים וקצת מצאתי את עצמי בעיר זרה במרחק שנות אור ממשפחתי וחברי, והאמת היא שבניגוד לניו יורק, מיד הרגשתי בבית. כאילו היה זה נועד לקרות.
נרשמתי לבית ספר למשחק לי שטרסברג כי משחק היה הדבר היחיד שחשבתי שאני יודעת בחיים. ושם ביליתי שלוש שנים של בטלה. בניגוד לכל סוגדיו של הבית ספר היוקרתי הזה, שכל אחד מתקבל אליו אם הוא משלם הרבה כסף, אני חשבתי שזה הכל בולשיט וביליתי את רוב השעות מחוץ לכיתה מדברת על פוליטיקה והיסטוריה, שני הנושאים היותר אהובים עלי. משום מה אנה שטרסברג, אלמנתו של שטרסברג המנוח, החליטה לתת לי מילגה ולכן המשכתי לעוד כמה שנים ללא מעש.
כשיצאתי לעולם הגדול, הבנתי שאף אחד לא מחכה ואני עוד שרמוטה שמנסה לשכנע מלהקות ובמאים שאני יותר מיוחדת מכל המאה מליון בנות שנראות בול כמוני. אז נרשמתי לקולג, ונדבקתי בחיידק שעד היום לא הצלחתי להפטר ממנו. הקולנוע.
אומנם זו היתה פעם ראשונה בחיי שקיבלתי 100 בכל מבחן אבל מכיוון שאני קופי מדויק של אבי, לטוב ולרע, באוטודיקטטיות שלו, אחרי שנה החלטתי שאם אני עושה סרטים אז אני עושה כמו שהגדולים עושים והתחלתי לעבוד על סטים של סרטים. זו היתה תקופה קשה אבל למדתי עשיית קולנוע שאף קולג' בעולם לא מסוגל ללמד.
באותה תקופה הכרתי את מי שהפך למנטור ולחבר הכי קרוב שלי בעולם, אבי לרנר (מבעלי חברת "נו אימג'" ו"מלניום" שהפיק בין השאר את "הדליה השחורה" עם סקרלט ג'והנסון ו"שש עשרה רחובות" עם ברוס וויליס). איזה בחור ישראלי שאת שמו לא אזכיר אמר
ממרחק ראיתי את אבי. ניגשתי אליו וברוב חוצפתי אמרתי: "אעשה הכל בשביל להצליח". עד היום אנחנו זוכרים את המשפט הזה וצוחקים. אחרי כמה שנים של עבודות על סטים של סרטים ועריכות טריילרים ואפילו עריכת סרט אירוטי אחד, התחלתי לקשר בין אנשים, לקשר בין פרויקטים לכסף וזו היתה ההתחלה שלי כמפיקה.
קרש הקפיצה שלי היה החיבור בין מירמקס שהיה אז בבעלות הרווי ווינשטיין לחברה של אבי, "נו אימג'". ב-2001 נולד הסרט הראשון כתוצאה מחיבור זה וקיבלתי את הטייטל הראשון שלי בתור "מפיקת יח"צ", המשכתי במכירת "אלוף ללא עוררין 1" בשביל סכום שהיה די מכובד בשבילי בזמנו והמשכתי בחיבורים בין תסריטים, במאים וכסף. אבל מה שמעניין זה בתכל'ס השחקנים.
בימים אלו יוצא בארץ "שאיפה בלונדינית" עם ג'סיקה סימפסון, לוק ווילסון (אח של אוון), אנדי דיק ועוד. צילמנו את הסרט בשריבפורט לואיזיאנה שזה מין חור בקצה הצפוני של המדינה. שעתיים וחצי נסיעה מדאלאס, שדרך אגב זהו מקום הוולדה של גברת סימפסון.
לפני שפגשתי את הגברת חשבתי בדיוק כמוכם: ג'סיקה סימפסון הבלונדית המטומטמת שחושבת שטונה זה עוף שצמח בים. להפתעתי פגשתי בחורה חמודה שאמנם היא לא מנתחת מוח אבל בעצם גם אני לא. ג'סיקה היא לא מה שאתם רואים בטלויזיה. היא טובה, היא מצחיקה וגם מוכשרת. כן היא איחרה המון וכן היא שכחה הרבה שורות אבל אני מוכרחה לקחת חלק מהאשמה,זה לא עזר שיצאנו עד השעות הקטנות של הלילה.
היו ימים שהמפיקים השותפים שלי רצו לרצוח אותי שלא דאגתי שהיא תלך לישון מוקדם אבל אני טענתי שאני המפיקה שלה, לא אמא שלה. גם זה שהעלמתי עין מזה שאנדי דיק החזיק כוס של סטארבקס שבעצם הייתה מלאה בוודקה לא שימח את השותפים שלי אבל ששש... אל תגלו לאף אחד, כל עוד לא עברנו את התקציב זה בסדר.
ישנו משפט פה, בתעשיית הקולנוע, שאומר: "למה לצאת לחופשה אם אפשר לצאת לאתר הצילומים". וזה מאוד נכון. ושלא תבינו אותי לא נכון, אנחנו עובדים כמו חמורים שש-עשרה שעות ביום לפחות וזה מתיש, אולי בגלל זה הרצון לפרוק את מתח העבודה בכזו רדיקליות. נשואים הופכים לרווקים, פריג'ידיות הופכות לנימפומניות. לא שאני מדברת על עצמי. ועם כל הסדום ועמורה הזה, אורבים לנו פפרצים ולא נותנים לנו להתנסות בדקדנטיות הזמנית שניתנה לנו. מה שכופה על רוב המסיבות להתקיים בחדרי חדרים בתקווה ששום דבר לא יזלוג החוצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
