המדריך המלא לנואף המתחיל
פמלה דרוקרמן היא עיתונאית שיצאה למסע עולמי בניסיון להבין מה עומד מאחורי בגידות בבני זוג. בין הצביעות האמריקנית לפתיחות הרוסית והשיטה האינדונזית, גם יצא לה מזה ספר
בחודש שעבר יצא לאור בארצות הברית ספר העוסק בתרבות הבגידה העולמית. הספר, From Tokyo to Tennessi Lust in Translation: Therules of Infidelity (הוצאת Press Penguin), שכתבה פמלה דרוקרמן, 35, עיתונאית יהודייה, לשעבר חברה בצוות כתבי ה"וול סטריט ג'ורנל", בודק בין היתר את הסיבות לבגידה בתרבויות שונות בעולם ומעלה שאלות כמו: האם גברים בוגדים יותר מנשים ומיהם הבוגדים הגדולים בתבל (תתפלאו, אבל לא מדובר בצרפתים).
מעט מאוד מחקרים בנושא בגידות נערכו בעולם, כך שהדרך היחידה של דרוקרמן להשיג מידע היתה לשוטט ברחבי הגלובוס וללקט אותו בעצמה. במשך שלוש שנים היא אספה נתונים, שמעה עדויות של בוגדים ובוגדות, קראה טורי עצות בעיתונים שונים, ראיינה היסטוריונים, פסיכולוגים וסקסולוגים והכירה את לקסיקון הניאוף ב-24 ערים בעשר מדינות שונות בעולם.
דרוקרמן ראיינה בוגדים במוסקבה, קזחסטן, לונדון, ניו יורק, פריז, אינדונזיה, דרום אמריקה ועוד. כך היא גילתה, למשל, שעבור היפנים סקס בתשלום לא נחשב כבגידה; ש-40 אחוז מהנסקרים הרוסים לא חושבים שלבגוד זה דבר נורא; ושמוסקבאים מהמעמד העליון חושבים שרומנים המתנהלים במלונות נופש לא רק שאינם מפרים את שבועת הנישואים, אלא עושים רק טוב לחיי הנישואים.
אפילו נשים אינדונזיות, הנשואות בנישואים מוסלמיים מסורתיים, בוגדות, לפי הממצאים של דרוקרמן. למה הן עושות זאת? מאותה סיבה שגרמה לבחורה מניו יורק לבגוד: "בעלי לא מקשיב לי, אני זקוקה למישהו שיגרום לי להרגיש יפה ונחשקת שוב. בעלי לא עושה את זה, אבל המאהב כן".
הספר, שכתוב בשנינות ובהומור, מספר את סיפור מסעותיה של דרוקרמן בעולם. פרק אחד בלבד מוקדש למספרים היבשים וכל השאר מספרים על הטקטיקות בהן השתמשה כדי למצוא בוגדים שיסכימו לדבר, את הסיפורים העסיסיים שלהם ואת המסקנות האישיות שלה מהביקורים במדינות השונות.
הרעיון לספר החל להתעורר
"התחלתי לחשוב על בגידות במונחים בינלאומיים כשעבדתי ככתבת כלכלית בדרום אמריקה", היא מספרת בריאיון טלפוני מביתה שבפריז. "גברים נשואים ניסו כל הזמן להתחיל איתי והייתי המומה מזה. זה לא שפתאום הפכתי למושכת יותר, זה קרה גם לנשים אחרות שעבדו איתי. אבל במקומות אחרים בעולם זה לא קרה, או ששם זה היה רק מרומז.
"לא קיבלתי הצעות בוטות כל כך, כמו שקיבלתי בדרום אמריקה. כשהחברים שלי התחילו להתחתן, כולם שאלו את עצמם את אותה השאלה: האם אני באמת יכול לשכב עם אותו אדם עד סוף ימי חיי? אז החלטתי שזה נושא שכדאי לבדוק אותו. הספר לא שואל אם אנחנו מתוכנתים לבגידה בצורה גנטית, אלא יוצא מנקודת הנחה שבכל מקום בעולם יש לאנשים דחפים ביולוגיים שונים, ואני רציתי לבדוק איך הם מתועלים".
איך הגדרת בגידה?
"בוגד הוא מישהו שאמור להיות במערכת יחסים מונוגמית, אבל הוא מקיים סקס סודי עם מישהו אחר. גם מין אוראלי נחשב. למעשה, כל דבר שלא רוצים שבן הזוג יידע עליו נחשב לבגידה. הבוגד לא חייב להיות נשוי. במיוחד באירופה, שם הנישואים לא פופולריים, אבל אנשים חיים יחד, מביאים ילדים לעולם ומתכננים להיות נאמנים".
איך מצאת בוגדים שהסכימו לדבר איתך?
"קודם כול, הבטחתי אנונימיות. מעבר לזה, כל אחד הסכים לדבר איתי מסיבותיו הוא: הבריטים רצו כסף עבור הריאיון, המוסקבאים רצו ארוחת צהריים ומשכו את הריאיון עוד ועוד כדי שאמלא להם את הצלחות, הסיני חשב שאני לוקחת אותו לדייט והצרפתים פשוט רצו לתרגל את האנגלית שלהם.
"רק האמריקנים אמרו שהם מקווים שחשיפת הסיפור שלהם תעזור לאנשים אחרים, אבל זו תכונה מאוד ידועה של אמריקנים-לחשוף את עצמם במחשבה שזה יכול לעזור לאחרים", היא מגחכת.
זו לא הביקורת היחידה שהיא מפנה כלפי האמריקנים, כפי שתגלו בהמשך. דרוקרמן גרמה לבריטי אחד, שהיה נשוי במשך עשור והשתעמם מהמונוגמיה, לחשוף בפניה את רשימת המטלות שהציב לעצמו: לשכב עם שתי נשים שחורות, עם הודית, עם שלישייה ולעשות מין אנאלי.
"הוא היה בשליש הדרך כשראיינתי אותו", היא אומרת, "והוא ציין בגאווה שמהרגע שהפעיל את'רדאר הבגידה' הוא מקבל אינסוף רמזים מנשים של חברים שלו. מצד שני, ראיינתי גם יפנית, אם לשניים שניהלה רומן אחרי 12 שנות נישואים נטולות סקס. היא אמרה שהיא תרגיש אשמה אם בעלה יגלה - לא בגלל הרומן, אלא בגלל שזה יצביע על כך שלא שמרה על הדבר החשוב מכול - הדיסקרטיות".
כבר בפתיחת הספר מזהירה דרוקרמן כי מדובר בספר העוסק בניאוף ומוסיפה כי אם המחזיק בספר הוא אמריקני, היא תבין מדוע הוא יפסיק את הקריאה באותו הרגע. דרוקרמן מסבירה כי מאז שנות ה-70 האמריקנים מגלים פתיחות רבה מאוד, במיוחד בתחום המיני, אבל לא בכל הנוגע לבגידות.
"אנחנו מקבלים הומוסקסואלים או אנשים שחיים יחד ללא נישואים, אנחנו סובלניים כלפי גירושים ואפילו כלפי הבאת ילדים לעולם ללא נישואים, אבל בגידה היא דבר בלתי נסבל". לדבריה, בשנת 1973, 70 אחוז מהאמריקנים אמרו שבגידות הן דבר אסור, בשנת 2001 זה כבר נאמר על ידי 80 אחוז מהנשאלים, ובסקר של מכון "גאלופ" משנת 2006, האמריקנים אמרו כי מבחינה מוסרית הם מרגישים נוח יותר עם פוליגמיה ועם שיבוט בני אדם, מאשר עם בגידות. מה הפלא, אם כן, שספרה של דרוקרמן עורר סערה בארצות הברית ושבעקבותיו היא הפכה למרואיינת מבוקשת במדיה האמריקנית.
איך את מסבירה את הסלידה הקיצונית מבגידות בחברה האמריקנית, המתיימרת להיות ליברלית?
"למונוגמיה היתה חשיבות קריטית בהתגבשות האומה האמריקנית. הבגידה נקשרה אפילו לרמה הפוליטית, כלומר, הצורה שבה אתה מתנהג בחייך האישיים מנבאת למי תצביע ובגידה בחיי הנישואים מקושרת לשחיתות. גם כל הסערה סביב פרשיית קלינטון ולווינסקי היתה בגלל שקלינטון בגד באשתו.
"זה רמז באופן אוטומטי שהוא מסוגל לכל מעשה שחיתות, עובדה שלא הולמת נשיא. באמריקה בוגדים הם לא אנשים רגילים שעשו טעות, אלא חוטאים שיש להרחיק מהחברה. בשנות ה-60 הגישה כלפי בגידות היתה יותר ליברלית, אבל זה השתנה כשאנשים הפכו את חיי הנישואים לאידיליה מושלמת. לכן אני יכולה להבין את הכעס המופנה כלפיי, על שהטלתי ספק באמון המוחלט במערכת היחסים בין בני זוג. זה לא נעים לראות את האמת מול העיניים.
"ברוסיה, לעומת זאת, היה רגע שאפילו חשבתי שאנשים משקרים כשהם אומרים שבגדו, כי מבחינתם אם הם היו אומרים אחרת - משהו לא בסדר איתם. תופעת הבגידות שם כל כך רחבה, שבמהדורה הרוסית של המגזין קוסמופוליטן אפילו נתנו טיפ לנשים בוגדות - נסי לא להיראות מאושרת מדי, אם מעולם לא שרת במקלחת - אל תתחילי עכשיו".
ועדיין , יש מדינות גרועות יותר מרוסיה בתחום הבגידות. האפריקאיות - טוגו, קמרון וחוף השנהב, למשל, כובשות את המקומות הראשונים בטבלת הניאוף הבינלאומית וגורמות אפילו לרוסיה להחוויר לידן. למעשה, אחוזי הניאוף במדינות עניות או במדינות מוסלמיות גבוהים בהרבה מאלה בארצות המערב.
"מעבר לזה, ניתן גם לראות הבדל משמעותי באחוזים בין גברים ונשים", אומרת דרוקרמן. "במדינות עשירות, אחוזי הניאוף בקרב נשים כמעט זהים לאלו של הגברים, בעוד שבמדינות עניות האחוזים הם לטובת הגברים, כך שבמדינה כמו נפאל, למשל, רק הגברים בוגדים. ההסבר לכך נעוץ בשוויון היחסי שמתקיים בין גברים לנשים במדינות המערב.
"בעוד שבמדינות העניות או המוסלמיות נשים נשארות בבית או עובדות במסגרת המשפחתית, בעולם המערבי נשים יוצאות לעבוד מחוץ לבית ויש להן הרבה יותר הזדמנויות להכיר אנשים. סיבה נוספת יכולה להיות העובדה שגברים נוטים להפריז בדיווח על כמות הכיבושים שלהם ואילו נשים מצניעות אותם, אז יכול להיות שחלקן שיקרו. אבל הסיבה לבגידה אצל נשים זהה בכל העולם - אף אחת לא אמרה שהיא צריכה יותר סקס, אלא כולן אמרו שהבעל לא משקיע בהן".
למרות יחסה החם לישראל, והעובדה שהתגוררה פה גם לצורך לימודים וגם במסגרת סטאז' שעשתה לסוכנות "רויטרס", דרוקרמן לא קפצה לביקור במסגרת התחקיר העולמי. עם זאת, היא לא פסחה על יהודי ארצות הברית. אישה יהודייה מפלורידה, למשל, סיפרה לה שבגדה בבעלה, ושכאשר התלבטה האם לעזוב אותו לטובת המאהב, היא פנתה לרבי. כששיתפה את הרב בהתלבטות הקשה ובטענה שנטישת בעלה תהרוס את חייהם של קרוביה, הוא השיב שחייהם של הקרובים ייפגעו יותר אם היא תישאר במערכת יחסים לא מספקת ושדווקא הפרידה מבעלה תציל את החיים של כולם. הרבי, דרך אגב, היה גרוש בעצמו.
דרוקרמן גם הצליחה להיכנס למועדון של חסידות סאטמר בברוקלין ולבדוק מהם חוקי הניאוף הקיימים שם, אם בכלל. "אין לחסידים דרך לבגוד", היא קובעת. "הם סגורים בקהילות שלהם ומחוצה להן הם נראים כמו חייזרים. בקהילות האלה לא מזהירים את המאמינים מפני בגידה, למרות חוקי המקרא והתלמוד הנוקשים, אלא סוגרים עבורם את האופציות לבגידה.
"יש למשל זרמים בהם נשים וגברים לא נשואים אינם יכולים להוציא רשיון נהיגה, כדי שלא יגיעו למקומות בהם הם יכולים להתפתות. ובכל זאת, כמו בכל מקום, גם שם ניתן למצוא גברים שבגדו בנשים שלהן, בעיקר בשביל לקבל מין אוראלי, אותו הם לא מעיזים לבקש מהנשים החוקיות, ולכן נאלצים ללכת לזונות ולשלם עבורו".
מהם הממצאים שהכי הפתיעו אותך?
"הופתעתי מכך שהצרפתים בוגדים פחות מהאמריקנים, כי לצרפתים יש דימוי של הבוגדים הכי גדולים. מתברר שאפילו באירופה האנגלים בוגדים יותר מהם. עם זאת, בניגוד לאמריקנים וגם לאנגלים, לצרפתים הרבה יותר נוח עם הבגידה ועם העובדה ש'האישה האחרת' היא בת זוג לבגידה בלבד. בתקופה שבה צרפת היתה מדינה ענייה ואנשים בה לא עבדו, להיות מאהבת נחשב אפילו למקור פרנסה.
"בארצות הברית, כיוון שלאנשים כל כך לא נוח עם העובדה שהם בוגדים, הם מתחילים לחשוב על נישואים לפילגש. למרות שיש דברים טובים בחיי הנישואים שלהם ולמרות שהפילגש היא לא מישהי שאיתה הם היו רוצים להתחתן אילו היו רווקים, הם לא מסוגלים להגיד:'אני בעצם אוהב את אשתי'.
אצל האמריקנים ואצל הבריטים אפילו בגידה שמסתכמת בסטוץ ללילה אחד, מסיימת נישואים.
"דיברתי עם נשים שגילו שהבעלים שלהן בוגדים ומיד אספו את חפציהן ועזבו את הבית, כי' כך צריך לעשות', לדבריהן . הן הניחו שזה החוק ואפילו לא חשבו על אופציות אחרות. כמובן שיש גם את אלה שחיים בסרט ואומרים 'זה לא הבגידה אלא השקר', כאילו הם מקריאים מתסריט. אבל אני מרגישה שזה משתנה, כי עכשיו רואים ששיעורי הגירושים יורדים בארצות הברית אפילו שאחוז הבגידות לא השתנה. לדעתי אנשים מנמיכים ציפיות לגבי הנישואים כפנטזיה, ומלבד זאת יש הרבה ילדים להורים גרושים, שהתחתנו והחליטו לחסוך מילדיהם את גירושי ההורים שהם עברו".
איזו גישה נכונה יותר לדעתך?
"אני באופן אישי מעדיפה את הגישה של הצרפתים, אצלם הבגידות הן חלק מחיי הנישואים ולא כפי שנהוג לחשוב, הורסות אותם. הם אומנם לא התמקצעו בבגידות, אבל אני חושבת שהגישה שלהם נכונה יותר. אם נכיר באפשרות לקיומה של בגידה, נהיה יותר מוכנים להתמודד איתה ולתקן את מערכת היחסים אחר כך. כיוון שבסופו של דבר אנחנו מחלימים מזה, אז גם אם המשבר מתחיל בטריקת דלת, הוא יכול להסתיים בכך שנחזור להיות יחד.
"הגישה הצרפתית גם מעודדת את הבוגדים ליהנות קצת מהבגידה. אם אתם בכל מקרה הולכים לעשות את זה, אז לפחות תיהנו מהסקס. יש סצנה בסרט'ילדים קטנים' עם קייט ווינסלט, שבזמן שהיא עושה סקס עם השכן, הוא צועק'מה אני עושה, מה אני עושה'. זה הורס הכול".
במהלך כתיבת הספר גם דרוקרמן הפכה לחלק ממוסד הנישואים - היא התחתנה עם בן זוגה לחיים והיום היא אם לתינוקת. "תמרנתי בין מעצבי פרחים לשיחות עם בוגדים", היא צוחקת.
העבודה על הספר לא גרמה לך להירתע מנישואים?
"הספר לא מנע ממני לרצות להתחתן, אבל הוא בהחלט שינה את הדרך שבה נכנסתי למוסד הנישואים. הרבה אמריקנים שאני מכירה מניחים שהם ובני זוגם יהיו נאמנים זה לזה לנצח, וזה הופך הכול להרסני יותר כשזה קורה. חלק מהטראומה נובע מהמחשבה ש'לי זה לא יקרה', ואז כשזה קורה כל מה שהנחת על העולם מתמוטט. אני מקווה שאני ובעלי נהיה נאמנים אחד לשני, אבל אם אחד מאיתנו יבגוד זה יהיה פחות הלם עבורי, למרות שזה לא יהיה פחות הרסני. אני מקווה שהמגורים שלי בצרפת לא הפכו אותי להיות צרפתייה במחשבה".
איך בכל זאת השפיעה העבודה על הספר עלייך כאישה נשואה?
"האמת, זה קצת גרם לי לפרנויה. בעלי נוסע הרבה במסגרת העבודה שלו, ולפעמים הוא משאיר רק מספר טלפון סלולרי ואני לא יודעת באיזה מלון הוא נמצא. אז תמיד יש את החשש שבמקום לעבוד באטלנטה, הוא משתולל עם חשפנית בלאס וגאס".
היה משהו שאיחד את כל התרבויות בהן ביקרת?
"הדבר שמאחד את כל התרבויות, ללא קשר ליחס שלהן כלפי בגידה, זה שברון הלב. כשהבגידה נחשפת זה תמיד כואב. אנשים יכולים לצפות לזה, לא להיות מופתעים, לא להתגרש וכו', אבל זה תמיד יכאב".
יש לדעתך דרך למנוע בגידה במערכת יחסים?
"אחד הדברים שניתן לעשות זה לא להתרועע בחברת בוגדים, כי אני מאמינה שזה יגרום בדרך כלל להרחבת מעגל הבגידה. הוכיחו שהשמנת יתר היא מידבקת, ואם תבלי בחברה של מעשנים, בסוף גם את תגנבי סיגריה. אני מאמינה שכך גם בתחום הבגידות".
