כן מדברים על אריק
הוא לא כועס, הוא לא שוביניסט, הוא לא מאיר אריאל והוא לא שלומי שבן. אבל הוא כן פגוע, הוא כן סוחב משקעים מהעבר והוא כן יופיע השבוע בכפר המוזיקה. אריק ברמן, הילד הרע שצמח מבית הספר "רימון", רגוע יותר ממה שחשבתם. ראיון מיוחד למעריב לנוער
לא נורא, זה לא שיש סיבה לדאוג לאריק. התל אביבי המצוי, שמגדיר את עצמו כגבר החדש והרגיש, חזר בשנים האחרונות לשורשים, הפך לשוביניסט כמעט מוצהר, והנה, הבחורות עומדות אצלו בתור תחת לבית. "סליחה, מה זה שוביניסט?", הוא מפתיע בשאלה. "ובכן", אני עונה, "מהבחינה הזאת שאתה במרכז והאישה בשוליים, משרתת אותך. הסיפור שסיפרת בהופעה שלך, למשל, על הבחורה שזרקת אותה אחרי שגילית שבינך לבין הסלולרי שלך יש יותר דברים משותפים. זה היה שוביניסטי".
"אני מבין את זה", הוא אומר לאחר מחשבה. "אבל לא סיפרתי את זה כדי לצחוק עליה. אני מספר חוויות אישיות, אם זה שזה עבר לי בראש הופך אותי לשוביניסט, אז כנראה שאני שוביניסט. אבל בהרבה מובנים, זה יכול היה לקרות לי עם חבר".
אבל זה לא היה קורה כי לא היית יוצא עם חבר, אלא עם נשים.
"זוגיות ואהבה זה נושא מורכב, באופן עקרוני, אז מן הסתם כשאני כבר מדבר או כותב משהו, זה קשור לנשים. בסך הכל אני כותב על עצמי. מה שסיפרתי בהופעה זה משהו שקרה לי".
אם היא היתה מגיעה להופעה, סביר להניח שהיא היתה נעלבת.
"בגלל זה הקדשתי לה את השיר. אין בי כעס כלפיה, היא היתה ממש מתוקה. אנחנו מסתובבים ברחוב ומחפשים כל היום משמעות ואהבה, ואז מדברים על זה. בדרך אתה נתקל בכל מיני סיטואציות. יש סיכון בלצאת עם אמנים. אני חושב שבחורות, גם אם הן לא אינטיליגנטיות יותר מדי, מבינות את זה. אם מישהי עכשיו יוצאת איתי, ורואה שאני מאוד פתוח ביצירה שלי, היא יודעת שיש סיכון מחושב. אם מישהי יוצאת איתי, יש מצב שאכתוב עליה, אלא אם היא תתנהג מאוד יפה. יש לה אינטרס להיות ממש טובה אליי".
צריך להיזהר בסביבתך.
"אין בי רוע או כעס, היום לפחות, כלפי נשים".
ופעם היה כעס?
"היה בי כי נפגעתי בעבר, אבל זה לא היה כלפי המין הנשי אלא כלפי אישה אחת ספציפית. נשים וגברים הם יצורים מאוד שונים, וזה רק מתבקש שיהיו קצרים בתקשורת. גם הפוך, אגב. אם אתה יושב עם ידידה שלה שאומרת שהיא שונאת גברים, זה לא הופך אותה לפמיניסטית. זה טבעי. יש לנשים מכניזם מסוים, שזה שהוא שונה משלנו לא הופך אותו ללא נכון או מוטעה. כולנו נדפקנו בילדות".
ברמן ופלס. ג'אסט דואט. צילום: אורית פניני אורית פניני
אם באלבום נשמע ברמן קצת כמו אחיו האובד של שלומי שבן, הרי שבהופעות הוא כבר אימץ לעצמו באופן בולט במיוחד את סגנון השירה של מאיר אריאל. "כשכתבתי את האלבום
לא ממש הכרתי את מאיר אריאל", הוא מודה. "אבל כשאנשים התחילו להצביע על דמיון התחלתי להקשיב לו. מן הסתם כשאתה מקשיב למישהו, אתה מושפע ממנו".
אבל אתה שר בהופעה ממש כמוהו.
"ההתאמה שאתה מדבר עליה היא אפילו יותר אחורה. אני מרגיש שאני מושפע מבוב דילן, מה שאומר שמאיר אריאל וגם שלומי שבן הושפעו מדילן. אגב, עד הדיסק לא שמעתי דילן, וזה נכנס מאוד חזק. זה משהו שאני ממש חוקר".
תגיד, אהבה זה כבר פאסה?
"זה לא ממש אני. זה נבע מהכניסה שלי לחיי הלילה, כשהשתחררתי מהצבא והרגשתי שאני בעיר, עברתי לגור לבד והתפתחה התבוננות שונה. יצאתי עם הבחורה ההיא והייתי מאוד נחמד וג'נטלמן ורגיש, והיא זרקה אותי והלכה עם מישהו שלא שם עליה. ואז אתה רואה שזה ככה באופן די גורף ובחורות מעדיפות גברים כאלה".
זה חוזר הרבה באלבום, העניין הזה של הפגיעה.
"יש בתקליט הזה עזיבה ספציפית, ואני מנסה להתייחס אליה מכל ההיבטים שאני יכול ומכל הכיוונים. היתה מערכת יחסים אחת מאוד משמעותית, לפני חמש שנים. השאיר אותי פצוע והגליד".
ומאז לא היו מערכות רציניות?
"זה לוקח זמן. האמת היא שהניסוי שערכתי מחזיר אותי לשורשים, שהאדם הקדמון בא עם נבוט, מביא לאישה בראש וגורר אותה. אין מה לעשות, באיזשהו אופן אנחנו מאבדים את זה. כל העניין של הזהויות המיניות והפמיניזם, ושנשים רוצות שוויון זכויות ולא מטפחות את עצמן, זה לוקח את כל הקסם מהעולם בעיני".
אתה בכלל מחפש להתיישב?
"אני עוד לא שם. אני חושב שאהבה יכולה לעשות לי טוב, אבל משפחה וילדים ייקח עוד זמן".
הראיון המלא בגיליון מעריב לנוער של השבוע.
שבן ושרף. אל תדברי על אריק. צילום: אמיר מאירי אמיר מאירי
ברמן. זה כאב, כשדפקו לך נבוט בראש אחרי שנפלת מגן-עדן? צילום: יח"צ מתוך הדיסק
נא להמתין לטעינת התגובות
