אל תנסו זאת בבית
תפסיקו להיות לוזרים ולהתפשר על דברים שחשובים לכם באמת. אהבה, למשל. יועצת הדייטינג שלנו במניפסט נוקב
לא עזרו לי כל הפעמים שדיברתי על חוסר משיכה ועל חוסר התאמה מנטלית. מבחינתה, הבחור ההוא היה נזם זהב באף חזיר. אני צעירה מדי, יש לי פרפרים בראש, ואני ממש לא במצב הנכון כדי לזהות את חתיכת המציאה ההיסטרית שאלוהים בכבודו ובעצמו הוריד עליי ועל כל משפחתי.
כשהיא הבינה שזה לא הולך לעזור לה, ושאני נפרדת ממנו לא משנה מה היא אומרת, היא הגתה תכנית גאונית. היא תשמור איתו על קשר, וכשאתבגר מעט ואחזור לחושיי, הוא יהיה שם בשבילי, מבריק ומוכן.
לזוועתי הרבה, הוא שיתף פעולה. לא פעם הייתי מתעוררת אחרי הצהריים, טרוטת עיניים אחרי ליל הוללות, רק בשביל לגלות לזוועתי שהקולות שנשמעים בסלון הם שיחת התה העליזה של אימא שלי והבחור.
כמו שאתם מתארים לעצמכם, מעולם לא חזרתי לזרועותיו הפתוחות של הבחור. ושלא תבינו לא נכון, מדובר בבחור נהדר, באמת. פשוט לא בשבילי. אימא שלי לא הבינה איך בחורה פרקטית שכמותי זורקת הצידה הזדמנות פז שכזאת.
היא טענה שגבר צריך להיות קצת פחות מכוער מקוף, והעיקר שלא ישתה, לא יהמר ויביא משכורת נאה הביתה. אגב, אלוהים יודע איך עם הסטנדרטים האלה היא נפלה על עילוי כמו אבא שלי.
כאמור, אימא שלי הציעה לי להתפשר. כמובן שלא היו לי תוכניות כאלה. אמנם הייתי רכה בשנים, אבל עיקרון אחד כבר תפסתי: יש הרבה דגים בים, וכל עוד אדאג לבדוק כל אחד מהם באופן אישי (או כמעט כל אחד), אני אגיע לדגים שהכי עושים לי את זה.
וכאן, חברים, יש לי כמה בשורות בנושא הפשרה. מגיעים אליי לקוחות רבים, שנמצאים בדרכם הבטוחה אל הבדידות המזהרת. "כן", אומרת לי אחת, "אני מרגישה מגניב איתו, אבל אני לא נמשכת אליו". "האם הוא דוחה אותך?", אני שואלת, "לא", היא עונה במהורהר, "אלא שהוא נמוך". הבנתם? במקום להתמקד בשאלה מאוד פשוטה, מושך או דוחה, היא מתעסקת בשאלה תלוית תרבות: האם הוא מספיק רפרזנטטיבי?
אני קוראת לזה "שאלת סוקולוב". מתאמנות רבות שלי (מה לעשות, מאזור רמת השרון) מדברות על הגבר בו הן מעוניינות, בלי שהן שמות לב לכך שהן מתייחסות אליו רק לפי שאלה אחת: האם אוכל להסתובב איתו בסוקולוב ביום שישי או לא? וזאת, כמובן, טעות מצערת. גם יצא לי להכיר זוגות
מתאמן אחר אמר לי על מישהי שטוב לו איתה, יש להם שיחות מעולות, היא יודעת המון דברים, אבל הוא בא ממשפחה מאוד אקדמאית ומפריע לו שהיא בת 32 ואין לה תואר ראשון. "אז מה?", שאלתי, "כיף לך איתה? יש מתח אינטקטואלי ומנטלי? משיכה?". אחרי הכל, בגילאים מבוגרים יותר אמורים כבר להבין שתארים אקדמיים חשובים רק לסטטיסטיקות.
נכון, רוב הסיכויים הם שאקדמאי יחוש בנוח לצד אנשים כמוהו, אבל כולנו כבר הכרנו דוקטורים שלא יכלו להעשיר אותנו בדבר חוץ ממושא המחקר הנוכחי שלהם. באותו אופן, מה אם מישהו הוא כל הדברים שתואר אקדמי אמור לייצג – אינטליגנציה, חדות, רב תחומיות, אבל הוא אוטודידקט?
אם כבר הייתם מספיק זמן לבד, ואתם מאוד רוצים להיות בזוגיות, תתנערו מאימא שלכם. ולא רק ממנה. תתנערו מכל מי שבראש שלכם אתם חושבים להרשים - דודות, דודים, חברים לכיתה א', אנשים מהאוניברסיטה, האנשים בסוקולוב.
כל עוד הם יושבים לכם בראש ואתם דופקים להם חשבון, אתם כמעט מכריחים את עצמכם להתפשר, למרות הכרזותיכם. כל אחד צריך לשאול את עצמו מה הכי חשוב לו, כי פשרות שכאלה יגרמו לכם לוותר על הדברים הכי חשובים לכם. רק מה? כל עוד לא עברתם תהליך ארוך של הפשטת הטפל, תישארו במקום שלא יודע מה הכי חשוב לו, או שחושב שהכי חשוב הם דברים שייראו לכם טריוויאליים להחריד בעוד כמה שנים.
לא נעים, אבל התרגיל שאני מציעה הוא טיפה אכזרי. תחשבו מהם הדברים שהכי חשובים לכם במישהו, ואז תדמיינו שבגזרת גורל נוראית הוא לפתע מאבד את זה (ואני לא מדברת על נכויות כתוצאה מתאונות דרכים). למשל, אם אתם נמצאים עם מישהו בגלל הכסף שלו ולפתע הוא מאבד הכל, עם מה נשארתם?
אם אתם שואלים אותי, ישנן רק שתי שאלות חשובות שאתם צריכים להציב לעצמכם כדי לדעת שאתם לא מתפשרים: האם יש ביניכם משיכה מינית? האם אתם חשים משיכה אינטלקטואלית?
אם שני הדברים האלה קיימים (ושימו לב, אני לא אומרת שזה משהו שצץ בדייט ראשון. זה בהחלט יכול לצוץ גם בדייט שני או שלישי. תנו צ'אנס), הסיכוי שהכנסתם משתנים טפלים למשוואה הוא קטן. ככה שהסיכוי שזה יצליח, הוא כבר הרבה יותר גדול.
אסתה ברודצקי קאופמן, אימון אישי לדייטינג ולזוגיות. לשאלות: esta@estacoaching.com
נא להמתין לטעינת התגובות
