פשוט סלב
לרגל עלייתה של "השיר שלנו 4", מספק כוכבה, אושרי כהן, הצצה אל עולמו. חיי הזוהר, כל מה שחשבתם פלוס תוספות
"הפחד שלי הוא לחיות את התדמית שהצמידו לי. זה מפחיד כי אם למשל מציגים אותך כחזק נורא בזמן שאתה לא כזה, זה הופך אותך לעוד יותר חלש. לא אכפת לי שהתדמית שלי תהיה שונה ממה שאני באמת כי אני שחקן וכל תפקיד שאני עושה יוצר לי תדמית אחרת שהיא
"גם מלחמות מפחידות אותי. כילד, הסיוטים הגדולים שלי לא היו מכשפות או חייזרים, אלא מלחמות מאוד ריאליות. נגיד, הייתי חולם שמלא ספינות עם דגלים של איראן או עיראק מתקדמות לעבר תל אביב".
"יש לי דופלקס עם נוף לים ואני משתדל לא להפסיק להתרגש מהעיר, מהבילויים עד הבוקר ומהקלות הבלתי נסבלת של כל מיני חוויות מוטרפות שיכולות לקרות רק כאן. אתה יוצא מהבית ואף פעם לא יודע איך זה ייגמר. למשל, לא מזמן הלכתי ברחוב ושרקתי על עלה. מולי עברה מישהי מאוד מאוד יפה וזה נורא הצחיק אותה. אז לימדתי אותה לשרוק ככה, על עלה. היא הציעה לי לעלות אליה הביתה, עליתי, ומצאתי את עצמי איתה בלי שאני יודע איך קוראים לה. אחר כך אמרתי לה שלום, נתתי לה נשיקה וחזרתי הביתה. אני חושב שזה משהו שיכול לקרות רק בתל אביב".
"הפעם הראשונה שלי היתה בגיל 17, עם החברה הרצינית הראשונה. מאז כבר מצאתי את עצמי בסיטואציות הזויות, כמו למשל עושה את זה ברחוב מאחורי בניין נטוש. היתה לי תקופה שהיה לי קיק לנשים בנות 35. הכי מבוגרת שהייתי איתה היתה בת 60. זאת הסקרנות, מה אני אעשה? נראה לי שאני אוהב שמביימים אותי, ואם מישהי אומרת לך מה לעשות, למה וכמה ומתי, זה כיף. גם היום אני יכול להיות עם מבוגרות, תלוי במצב הרוח. בחורות צעירות, באופן כללי, משעממות אותי".
"אני בעד מערכות יחסים, אבל עם השנים נהיה לי יותר קשה עם זוגיות. בסטוצים יש משהו מרגש שלפעמים ממלא ולפעמים מרוקן. כשאתה נכנס למועדון, מזיין ומפלס החרמנות יורד, מה נשאר לך? כלום. מצד שני, כשאתה רוצה את זה עכשיו ומקבל את המשהו הנשגב הזה, המטורף, המדהים - זה נחמד".
"קרה שבגדתי - זו היתה טעות נוראית, זה לא היה שווה את זה והצטערתי מאוד. נראה לי שגם בגדו בי, אם כי אני לא יודע בוודאות. אבל זה לא משנה באיזה צד אתה, זה אותו חרא. אין מה לעשות, אתן שמות את הציצים שלכן בכל כתבה בעיתון, בכל קליפ אתן מזיזות את הטוסיק מצד שמאל לצד ימין של הפריים, בלונדיניות מתולתלות כאלה שרוצות ורוצות, אז מה לעשות? הגברים שלכן רואים את זה, תאכלו את החרא שאתן מבשלות".
"מבחינה פיזית קשה לעשות כזו סדרה, כי מדובר בצילומים כמעט כל יום מחמש בבוקר עד שש בערב ובמקביל אני משחק בהצגה ב"בית ליסין" ("החולה ההודי", רחב"ה). אבל כשחקן זו עבודה די קלה: טקסטים קלים, סצינות קצרות שמעבירות יותר הוויה מאשר עיסוק בקונפליקטים קשים. אני משחק את יונתן ברק, הבחור הבעייתי בלהקה הצבאית שבעונה הקודמת היו לו בעיות עם סמים ובגידות, והעונה הוא עובר איזה טוויסט והופך להיות רומנטיקן. די כיף על הסט וגם החבר'ה כיפיים: רן דנקר, נינט וליאור אשכנזי הם חברים שלי. אבל אני לא חושב שאני אשחק אחרי "השיר שלנו" בעוד טלנובלה. זאת עבודה כל כך שגרתית, שאני מאלתר כדי שלא ישעמם לי".
"בגיל צעיר התחלתי לשחק בתיאטרון, מה שביגר אותי די מהר: נאלצתי לפרק דמויות, לדבר על הרגשות שלי ולפתח מודעות גדולה למה שאני ולמי שאני אמור להיות. לכן אני מנסה להיות מחובר לילד שבי, לראות בלון אדום ולהתרגש ממנו. מצד שני, אני בן 23 כיום, גיל שבו אני יכול להרשות לעצמי לבקר בשלושה ברים בלילה עם עצירה בשתי דירות שונות".
"רומנטיקה מבחינתי זה לא מחוות גדולות מהחיים, זו כנות. אם אני מספר לאהובה שלי על חיי, זה הכי רומנטי. ארוחה לאור נרות זה לא רומנטי כי יש בזה הרבה מסכות. בתכלס, מה שאתה באמת רוצה זה הרי לשכב איתה, אז למה לשים שולחן באמצע?".
"אני משתדל לעשות רק דברים שלא ישאירו אפקטים חזקים מדי למחרת, מה שמוריד את עניין הסמים הקשים. אני אוהב אלכוהול, במיוחד "ג'יימסון 12" - זה דרינק שנותן לי אנרגיות, ממריץ אותי ומאפשר לי להסיר קצת את הקליפות. מלא פעמים קמתי עם הנג אובר והשתלטתי על זה יפה".
"גדלתי שם עד גיל 15. היתה לי ילדות מאושרת, צבעונית, שכונה כיפית שהעניקה לי חוכמת חיים. הבית שלי זה המשפחה שלי, שהיא מאוד תומכת ומחזקת. אנחנו ארבעה אחים מאוד קרובים, ואני מוריד את הכובע בפני ההורים שלי שנתנו לנו את כל החיים שלהם. הייתי נער קצת בעייתי, לא רציתי ללמוד והסתובבתי עם אנשים מפוקפקים ואני חושב שהרבה ממה שאני עושה היום זה כדי לפצות את ההורים שלי, לפרוע את הצ'ק. נורא חשוב לי לעשות אותם גאים. אני לא רוצה לאכזב, זה המנוע שלי להצלחה".
"יש לי אתר רשמי, פורום ומפגשים עם מאתיים מעריצות חמודות וצורחות. אני מקבל מהן המון מכתבים על כמה הן אוהבות אותי וכמה אני הדבר היחיד בחיים שלהן. אני מבין את הצורך של ילדה בת 16 במישהו הזה שבאמצעותו היא תגלה את המיניות שלה ואת האהבה שלה. גם אני הערצתי את מייקל ג'קסון, שלחתי לו מכתבים וחלמתי שהוא יענה לי. לפני חודשיים קרה לי מקרה ממש מבאס: ישנתי ופתאום שמעתי דפיקות בדלת. הדלת היתה פתוחה וילדים פשוט נכנסו פנימה. רצתי אחריהם למטה, ונתתי לכל אחד מהם סטירה לפנים ליד כל החברים שלהם".
"אדם שלא שם את עצמו במקום הראשון, הוא לא בריא. רק כשתהיה אגו מניאק מושלם, תוכל לתת מעצמך לאחרים. רק אם אתה מספיק מרוכז בעצמך, אתה מסוגל לעשות החלטה לא ריאלית, מטורפת, וזה בסדר כי אחרת דברים לא קורים".
"בקיץ החבר'ה של הפפראצי בנו בוטקה על החוף וחיכו לי כל יום כל הזמן, בלי להתחבא אפילו. אני אוהב את הים, והייתי קופץ לשם כשהיתה לי חצי שעה פנויה בין הצילומים, וכל פעם היו שמים בעיתון תמונה שלי מהים כאילו אני לא עובד. הרבה פעמים צלמי הפפראצי חושבים שהם עלו על משהו. נאמר, התמונות שהם תפסו אותי עם אפרת בוימולד או רונה לי. לא היו דברים מעולם. שרונה לי לא תיעלב או משהו, אבל אני אומר את זה כי אין לי שום רצון לדבר על חיי האהבה שלי".
"הבעיה היא ש'פנאי פלוס' ו'רייטינג' בראו כל מיני אנשים שקיימים אך ורק בגבולות מדורי הרכילות. אני לא אגיד שמות כי אני לא רוצה להעליב, אבל הטיפוסים האלה משעממים אותי. אני לא הולך למסיבות יחצניות, אלא אם כן זה מישהו מאוד קרוב שאני צריך לפרגן לו. אירועי השקה מביכים אותי. כל תזוזה שלך זה פלאש בפנים, אתה לא יכול לעשות מה שבא לך, לא יכול לשתות. אתה טרף קל בכל המסיבות האלה, כי מכל דבר יכולים לעשות סיפור".
"בתל אביב, כל אחד נמצא בבועה, באי שלו. אז לפעמים אני כן מצרף אנשים לאי שלי ונוצרות חברויות, אבל הן לרוב זמניות ולא אמיתיות, אבל זה סבבה ולגיטימי. עכשיו אני בתקופה של התבודדות. אני מרגיש שאני צריך את זה. כשאתה יוצא החוצה אתה רואה את החיים דרך עיניים של אחרים וכשאתה מתבודד אתה חוזר לראייה שלך, מגדיר לעצמך את עצמך מחדש".
"בת הזוג האחרונה הרצינית שלי היתה נועה (הופשטטר, רחב"ה) ועוד שנה וחצי אחרי שנפרדנו הייתי שבור לב. זו היתה הפרידה הכי קשה שהיתה לי בחיים. קשה לי גם להיפרד מהפקות ומאנשים שאני עובד איתם - אני לא אומר שלום, אלא נעלם, בורח, כאילו לא הייתי. זה גורם לאנשים לפעמים להיפגע, אבל זה פשוט כי אני לא יכול להתמודד עם המעמסה הנפשית הזאת. במקום לבכות, אני ממשיך הלאה".
"האמת היא שאף פעם לא היתה עליי ביקורת רעה. כתבו על דברים שאני לוקח בהם חלק כמו 'השיר שלנו', אבל זה לא באמת כואב לי כי לא מדובר בביקורת על המשחק שלי אלא על ז'אנר שאני מודע לבעיות שלו. אני הכי זוכר את הביקורת הראשונה. השתתפתי בהצגת ילדים, וסמדר שיר כתבה עליי - "פצצת כישרון". מאז זה יושב לי בראש."
נא להמתין לטעינת התגובות
