סדום ואמור
חצי מיליון גברים ונשים פוקדים מדי שבוע את מאות מועדוני חילופי הזוגות הפזורים בצרפת. אנשי משפחה סולידיים, דוגמניות, כוכבי טלוויזיה ופוליטיקאים, כולם נפרדים מכמה עשרות יורו תמורת משקה חינם ואפשרות להגשים פנטזיות. אור הלר הביא מיפוי מלא של התופעה וחזר כדי לספר
לא הרחק מפאבריס עמדה סטפני, ועקבה אחרי ביצועיו של בן זוגה בקריאות עידוד רמות. "סה ווה פאבריס? סה ווה? ", היא צעקה לעבר המהומה הגונחת שבמרכזה החבר שלה. "תקרע אותה פאבריס! ", המשיכה . "תמשיך ככה, מון בבה! ", ואפילו : "תקרע הכל! עד הסוף פאבריס! כל הכבוד! ". " הוא היה עד עכשיו כבר עם שש בנות! ", סיפרה סטפני בגאווה לקראת ארבע וחצי בבוקר, "האמת היא שאני מתה לישון, אבל כשנרדמתי פה על הספה התעוררתי פתאום כשמישהו שם את האיבר מין שלו על הפרצוף שלי".
ביום שישי בלילה מצאתי את הגיהנום. אני יכול לתת לכם את הכתובת: רחוב תרז מספר אחת, ברובע הראשון של פריז. הגעתי לשם בעקבות ידידתי הצרפתייה א', שכמו מאות אלפי צרפתים, התמכרה לסצנת האשאנז'יסט, חילופי הזוגות. לפני שנתיים היא נסעה לקאפ ד'אג, עיר בקוט ד' אזור שבדרום צרפת, שהפכה לבירה הבלתי מעורערת של האשאנז'יזם, אבל חזרה מאוכזבת. "זה חוף נודיסטים", הודיעה א'. "מקום של חרמנים. אני הורדתי רק חזייה וישר הרגשתי אווירה סליזית. והם פשוט כל לילה מזיינים אחד את השני. יש שם מכל הגילאים. יש שם גם בני 70 וגם בני 18. זה לא מקום על רמה. זה יותר קאמפינג של שכבות חברתיות נמוכות. יש שם ילדים בעירום, הורים בעירום וסבא וסבתא בעירום. כשנגמר היום אתה רואה אנשים מתלבשים כמו זונות. יש שם סקס כל הזמן באוויר. אנשים מסתכלים עלייך כאילו את חתיכת בשר ".
כדי להימנע מהאווירה הסליזית של השכבות הנמוכות המציאו בפריז את הלה שנדל. לשם, אומרות השמועות בעיר, מגיעים פוליטיקאים ודוגמניות, וכולם נענים לקוד הלבוש החמור: חליפות לגברים, חצאיות מיני קצרצרות, חולצות קטנות וצמודות ונעלי עקב לנשים. לנשים ממליצה ההנהלה גם להגיע בלי תחתונים וחזייה, מטעמי נוחות.
הגענו לקראת חצות. א' ובן זוגה אספו אותנו ברנו 5 חבוטה. זרקנו אותה שני רחובות משם. רק שהשוער של המועדון לא יראה באיזו עגלה אנחנו מנסים לחדור פנימה, בעוד עמיתינו הפוטנציאלים לחדר המיטות מתהדרים בדגמים החדשים של פרארי וב-מ-וו.
שום שלט לא תלוי על החנות אטומת החלונות, הצבועה מבחוץ בכחול. שומר פנימי מתעכב על מחשופי הבנות ועל חליפות הבנים, ורק אחרי שהוא פוסק שהכל כשורה נפתחת הדלת. כרטיס הכניסה, בסך 76 יורו, מכסה כניסה לזוג ושני משקאות. ביום שישי יש במועדון יותר ממאה זוגות שבחרו לשלם את הסכום בשביל לילה של הגשמת פנטזיות.
כצפוי, המועדון חשוך מאוד, עם בתי מנורות גבוהים, סדינים אדומים מקטיפה, ויותר מדי צבע ורוד. את הלילה מתחילים בבר ועל רחבת הריקודים, וככל שמפלס האלכוהול בדם עולה, מתחילה התנועה לעבר הצד האפל של הלה שנדל. הנהלים פשוטים מאוד, ואין צורך אפילו לדבר: יוזם המגע מלטף את כתפו או רגלו של בן הזוג הפוטנציאלי. אם אין סימני
המקום כולו מריח כמו מסטיק מנטה-אקליפטוס, כי בכל כמה דקות עובר עובד המקום בין הזוגות, השלישיות והשמיניות, ומפזר תרסיס שיאפיל על ריחות הגוף הטבעיים.
סופי סי, עיתונאית של ה"מארי קלייר", מגדירה את הלה שנדל "הקסטל של מועדוני האשאנז'יזם בפריז", על שמו של מועדון ריקודים מפורסם בסן ז'רמן דה פרה. "כאן יש לאורחים סיכוי לראות כוכב קולנוע עם המכנסיים למטה. בלה שנדל כולם שווים. ביום חמישי שעבר סירבו להכניס 50 זוגות, כולל מגיש טלוויזיה שהגיע בג'ינס ובנעלי התעמלות. על כוכב רוק גדול שבא באופן קבוע מספרים שאיבר המין שלו הרבה פחות מרשים מחשבון הבנק שלו.
"קולגה מפורסמת שלו בא לכאן באופן קבוע עם אשתו, ויש שני מגישים כוכבים, ואיש צעיר שמגיש תוכנית ספרות. לא אכפת להם שיזהו אותם. יש כאן משחק של זיהוי: אני יודע שאתה יודע שאני יודע שאתה כאן. כל אחד מחזיק אחד לשני את הזקן". ספר חדש שיצא בצרפת לפני שבועיים טוען שאפילו אחד מראשי הממשלה האחרונים הלך למועדון אשאנז'יזם.
במעבר החשוך בין מאורת שמאל למאורת ימין יושבים על ספה רכה רומאן וקרולין. הוא יהודי צרפתי, היא בת למהגרים סנגלים. הם בני 40, מגיל 17 ביחד, הורים לשתי ילדות בנות עשר ו-13. קרולין עובדת בתיווך נדל"ן, רומאן בייבוא. כבר ארבע שנים שהם הולכים למועדוני אשאנז'יסט בפריז. "כל העניין דומה למירוץ מכוניות", פותח רומאן במונולוג דוחה. "נגיד שיש לך מכונית ספורט יוקרתית. למשל פורשה או למבורגיני. זו מכונית מדהימה וכולם מקנאים בך. ואז אתה עומד ברמזור ורואה פורשה יותר חדשה ואתה מת לקחת עליה סיבוב. אתה לא רוצה להחליף את המכונית, אלא רק לקחת סיבוב".
רומאן נראה בקושי הונדה סיוויק מהאייטיז, אבל עושה רושם שקרולין היפהפייה, הלבושה בבייבי דול קצר בלבד, לא נפגעת מהסגנון שלו. "מבחינתי יש שלושה דברים שמפריעים פה", היא מצטרפת לשיחה. "רואים כאן גברים מבוגרים מגיעים עם נערות ליווי, אין כאן תאים שבהם זוגות יכולים להיות לבד, והאנשים כאן לא מחייכים. אתה צריך לבוא איתנו לקלאב אשאנז'יסט מעולה בליל (עיר אפורה בצפון צרפת - א.ה) ".
בליל?
"כן! בליל, שם המועדונים הכי חמים! אתה צריך גם לבוא איתנו לדרום צרפת ולגרמניה!".
תגידי, איך מסתדרת הזוגיות שלכם עם ההליכה הקבועה למועדוני חילופי זוגות?
"זה רק תורם לזוגיות שלנו. זה המקום שבו אנחנו מגשימים אחד לשנייה את הפנטזיות. גברים ונשים מתייחסים אחרת לסקס. לי זה עושה טוב לראות את רומאן נהנה עם אישה אחרת במועדון. אבל כשהיינו בוואקאנס על החוף לא מזמן, ורומאן התחיל עם מישהי, זה היה לי קשה מדי, ואמרתי לו 'רומאן סטופ!'".
רומאן לא היחיד שמתקשה לעשות סטופ. צרפת כולה נשטפה לאחרונה בשיגעון האשאנז'יסט. מדוכן הטבק המקומי ועד לאתרי האינטרנט, הרפובליקה מוצפת במודעות ובהצעות לחילופי זוגות, שלישיות, תשיעיות ואפילו "פארטוז", מסיבה ב12. המדינה שבה נולד הביטוי "מנאז' א-טרואה", שתרגומו המילולי הוא "משק בית בשלושה", מתגאה היום במאות אלפי משקי בית שחיים את אורח החיים של האשאנז'יסטים. הכינוי המעודכן עבורם הוא "ליברטינאז'", מונח שבא מהמילה ליברטה, "חופש", ומשמעו אדם שמקיים חיי מין פתוחים ושמחויב רק להנאה.
רפאל ומישל, שני ליברטינאז' בראשית שנות השלושים לחייהם, נמצאים יחד כבר חמש שנים ופוקדים בקביעות את מועדוני האשאנז'יזם של פריז. "זה עשה פלאים לקשר בינינו", מעידה רפאל. "שנינו הגענו למסקנה שלהיות עם פרטנר אחד לסקס זה דבר בעייתי בטווח הארוך. בעזרת המועדונים אנחנו יכולים להמשיך את מערכת היחסים שלנו, שהיא מאוד סולידית, ובאותו הזמן לא להגביל את החוויות המיניות שלנו". מישל מצטרף: "שום דבר לא מדליק אותי יותר מלראות את החברה שלי עושה סקס עם גבר אחר".
המארקיז דה סאד נחשב לראשון שהחל לכתוב על תופעת הליברטאן, עוד במאה ה-18. בימיו הגיעו הזוגות לטירות מסתוריות, שבהן התנסו בחוויות מיניות מסעירות שערערו את כל המוסכמות החברתיות. מאוחר יותר אומץ המונח ליברטינאז' על ידי ציירים, משוררים ומוזיקאים, שהאמינו במחשבה חופשית והתנגדו להשפעתה המדכאת של הכנסייה הקתולית.
במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו גם בני המעמד הבינוני - גבוה לערוך חילופי זוגות, עד שמגיפת האיידס הביאה לירידה דרמטית בתופעה בשנות השמונים והתשעים. אבל בשנות האלפיים חזר הסקס לאופנה בצרפת, וכיום מגיעים מאות אלפי זוגות למועדונים שכאלו על בסיס קבוע. חלקם בוחרים רק לצפות בהתרחשויות סביבם, אחרים מעדיפים לקחת חלק. לאשאנז'יסטים יש אפילו מגזינים משלהם, כמו "סווינג", " פרפל סקס" ו"קופלס". בפריז התופעה בולטת במיוחד. מקומות כמו ה"לה 2+2", " לה קלאופטרה" או ה"פלוריאל" פורחים לילה אחרי לילה. במועדון "השאול"(L ' Abys) ליד אופרה גארנייה נותנים לגברים להיכנס לבד למועדון תמורת 30 יורו לאחר צהריים, כולל משקה ראשון חינם.
אלאן פלומאיי, האוצר של מוזיאון הארוטיקה, מגדיר את חילופי הזוגות בצרפת כ"משהו שנהפך לחלק נוסף מתרבות הפנאי, כמו ללכת לתאטרון או לקולנוע. זה עדיין לא המיינסטרים, אבל זה הכיוון שאליו זה הולך". פלומאיי מבדיל בין הפתיחות המינית שבאה בעקבות מרד הסטודנטים של68' לתופעת האשאנז' יזם. "אז זה היה עניין פוליטי ואידאולוגי, אפילו היו להם יומרות מהפכניות. אשאנז'יזם זה פשוט עניין של הנאה. אין לזה שום אידאולוגיה וזה לא בחינם. אתה משלם הרבה כסף כדי להיכנס למועדונים האלה".
סטפן ז'וליאן, עיתונאי שחקר את התופעה, טוען שבצרפת פועלים כעת יותר מ-400 מועדוני אשאנז'יזם, המציבים אותה במקום הראשון בעולם בתחום: "המועדונים כאן הם חוקיים לגמרי. כאשר אין לך שום זנות וכאשר הסקס הוא בהסכמה, אין לך שום בעיה עם החוק". לפי סקר של מכון המחקר הצרפתי CNRS, כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה הצרפתית התנסו בחילופי זוגות. מדובר ביותר משלושה מיליון אשאנז'יסטים, 400 אלף מהם הולכים בקביעות למועדונים.
מיהם האנשים שהולכים למועדונים? על כך יש מחלוקת בין החוקרים. לפי הסוציולוגית ג'אנין מוסוס-לאבו מה-CNRS, מדובר בשכבה מצומצמת והומוגנית יחסית. "המתירנות המינית בצרפת היא מיתוס", אומרת לאבו. "המהפכה המתירנית של שנות השבעים נגעה רק בחלק קטן של האוכלוסייה, המשכילה ביותר והעשירה ביותר. לכן מנהגים כמו הליכה למועדוני חילופי זוגות מקיפים רק חמישה אחוזים מהאוכלוסייה".
לפי לאבו, לא רק שהצרפתי הממוצע מנהל חיי מין נורמליים למדי, אלא שעם השנים, ניכרת אפילו אצל הצרפתים דעיכה בתשוקה המינית. לפי סקר שערך מכון המחקר IPSOS ב-2004, 72 אחוז מהנשים הצרפתיות מתקשות לשמור על האנרגיה המינית בשל המתח בעבודה. 56 אחוז מהגברים ענו תשובות דומות.
לעומת זאת, פרופ' דניאל וולצר-לאנג, מרצה לסוציולוגיה צרפתית באוניברסיטת טולוז ומומחה ל"מבנה החברתי של המיניות בצרפת", מזהה תהליך של "דמוקרטיזציה מינית" בשנים האחרונות: אם פעם נערכו מסיבות המין בטירות מבודדות וסצנת האשאנז'יזם היתה שמורה לחברה הגבוהה, היום גם העניים יכולים: "ידוע בפריז שאחרי כנסים של איגודים מקצועיים קמים והולכים למועדון של חילופי זוגות, כמו שבעבר הם היו הולכים לזונות", אומר וולצר לאנג, שחקר את הנושא בארבע השנים האחרונות, ולאחרונה פרסם את ממצאיו בספר "הפלנטה של חילופי הזוגות".
"התופעה הזו לא נוגעת עדיין לכל השכבות החברתיות, אבל נוטה יותר ויותר לדמוקרטיזציה. קשה לדעת בכמה אנשים מדובר בדיוק, כי המחקר הלאומי האחרון על המיניות של הצרפתים נעשה ב-92', שנה שבה התופעה היתה כמעט במחתרת. במחקרים שעשינו ביחידה שלנו לפני חמש שנים הערכנו את מספר המשתתפים בחילופי הזוגות בין 300 ל-400 אלף . אם מוסיפים לזה את מספר הזוגות שרק הולכים פעם אחת למועדון חילופי זוגות - אפשר בקלות להכפיל את המספר".
קיימים סוגים שונים של מועדוני אשאנז'יזם. חלקם מיועדים לרווקים בלבד, חלקם שמים במרכז את הפנטזיות של הנשים, אבל רוב המועדונים מבוססים עדיין על זוגות שרוצים לגוון את חיי המין שלהם בלי לשבור את הכלים. גם העיצוב של רוב המקומות דומה: רחבת ריקודים עם די-ג'יי, בר עם כיסאות גבוהים (שבו לא מתרחשת שום פעילות מינית), אור מעומעם ופינות ישיבה משותפות עם ספות ופופים. חלק מהמקומות מצוידים במקלחות, בג'קוזי, בחמאם, בסאונה ובשולחנות מסז'. לרוב מדובר במקומות קטנים יחסית, אולם המועדונים הגדולים של פריז יכולים להכיל בערבי שבת כמאות זוגות. זה פוגע באינטימיות, אך תורם ליכולת הגיוון ולתחושת האנונימיות של המשתתפים, עניין חשוב במיוחד לסלבריטיז שפוקדים את המועדונים.
במהלך השבוע הערבים יותר קצרים. הקליינטים יודעים מה הם מחפשים, ורובם הולכים למחרת לעבודה. פעילות הזוגות נושאת אופי של קוויקי ולישון. סופי השבוע הם הזמן של הרווקים ושל ההתנסויות הארוכות. כשעזבנו את הלה שנדל בליל שישי, לקראת שש בבוקר, עוד נשארו בו עשרות משתתפים.
למרות הרושם הפתוח וההצהרות על השחרור המיני, פרופ' וולצר-לאנג מדגיש את ההבדלים בין הגברים לנשים המבקרים במועדונים. "הכוונות של הצדדים בדרך כלל שונות. בפעם הראשונה הגברים רוצים לשתף את האישה בפנטזיות המיניות שלהם. הנשים רוצות יותר לספק את הרצונות שלהם".
אז החברה הצרפתית נשארה בעצם חברה מאצ'ואיסטית שסיפוק הפנטזיות המיניות הוא רק של אלה של הגבר?
"כן, זו נשארת סביבה מאצ'ואיסטית שמשחזרת את הדעות הקדומות שיש לנו מהפורנוגרפיה. הקודים של חילופי הזוגות הם לא נשיים. האישה צריכה להיות נגישה למבט ולתשוקה. חצאית, מחשוף סקסי. היא צריכה להתאים לפנטזיה של הגבר. לכן זה לא נדיר שהאווירה הזו גוררת אי סיפוק אצל הנשים ".
האם הנשים לא נהנות? רציתי לברר את הנקודה הזאת עם המאדאם של לה שנדל, ולרי, זו שהעובדים קוראים לה ביראה "לה פטרון". אלא שבשישי בלילה, כשביקרתי במועדון, הובילה מאדאם ולרי בידה לאחד החדרים החשוכים ברנש מגודל וקירח ורק הפטירה לעברי בקול צרוד מסיגריות: "תבוא מחר בשתיים".
חזרתי . בצהרי היום רו תרז שברובע הראשון לא רומז במאום על מאורת החטאים השוכנת בו. את הדלת פתחה לי כריסטין, בלונדינית מתולתלת ושרופה ממכוני שיזוף, במיני מג'ינס ובגופייה אדומה צמודה מדי. כריסטין אמרה שמאדאם ולרי תבוא בארבע ושהיא באמצע העבודה, תוך שהיא מכניסה למועדון גבר כבן 60, שמן מאוד, וכנראה גם עשיר מאוד.
אז הלכתי לחכות למאדאם ולרי בביסטרו הצמוד, שה סטלה. סטלה, בעלת הביסטרו הקטן ברו תרז מספר שלוש, גילתה אמפתיה מיידית כלפי מי שנראה שהרגע נזרק ממועדון האשאנז'יסט הגדול של פריז: "אתה לא לבוש מספיק יפה, אין לך חליפה, אין לך פרארי ואין לך בחורה יפה", היא ירתה. "מי שהולך לשם זה הבורז'ואה. הם אף פעם לא באים לאכול אצלנו! זה לא מספיק קלאס בשבילם! ", בשה סטלה מגישים מנות צהריים בעשרה יורו. ביצים במיונז ובהרינג.
"הם באים עם הפרארי שלהם כל לילה ונכנסים בשקט. זה לא בשבילנו. אנחנו צריכים לעבוד! אנחנו זקנים מדי בשביל המקום הזה. אם בעלי רק ירצה ללכת לשם אני הורגת אותו על המקום! ".
בארבע הגיעה ולרי. עייפה, ואפורה יותר מאמש. הלכנו ביחד למסעדה, היכן שולרי עישנה ועישנה ועישנה. היא כמעט בת 50, ואת לה שנדל היא מנהלת מאז 93. ב-13 השנה שחלפו היא הפכה אותו למועדון האשאנז'יסט מספר אחת בצרפת. שאלתי אותה על הגורמים להצלחת מועדון חילופי הזוגות שלה.
"אל תגיד חילופי זוגות! ", היא ירתה מיד בחזרה. "זה לא חילופי זוגות! כאן זה מועדון להנאות! הנאות חושניות! ההצלחה שלנו היא במתן חופש למיניות. בחיפוש אחר הנאות. אני מקבלת כאן את כל האנשים שמקבלים את הפילוסופיה ואת האסתטיקה שלנו. לפני הכל אצלנו זה לחפש אחרי הנאות. זה כמו שיש לך אדם שאוהב בשר פשוט ואדם שאוהב בשר גורמה. אנחנו הגורמה של ההנאות! אנחנו מקבלים כאן את כל התרבויות, וגם מגיעים לכאן הרבה ישראלים".
מה החוקים של לה שנדל?
"אין לנו כאן שום טאבו. הכל הולך. החוק מספר אחת זה לתת ולקבל הנאה. העיקר כאן זה האווירה. אני אסרב להכניס זוג של צעירים ויפים אם הם יהיו וולגרים. הרוב כאן הם בכלל זוגות נשואים".
שאלתי את מאדאם ולרי אם היא בעצמה נשואה. "התגרשתי לפני כמה שנים", באה התשובה. "אין לזה קשר לזה שאני מנהלת מועדון אשאנז'יזם. תמיד אהבתי לעבוד כאן. ואני מקבלת כאן המון אהבה".
אהבה? כאן?
"אנשים עושים כאן סקס עם אהבה. בין גבר לאישה אפשר שיהיו יחסים של אהבה, ואפשר שיהיה רגע של אהבה. אצלנו אפשר לחוות אהבה לרגע".
ארגוני הנשים בצרפת טוענים שאלו מועדונים להנאה של גברים בלבד, ושאלו הגברים שדוחפים את הנשים שלהם לבוא לפה. הם לא מבינים איך את, בתור אישה, יכולה לנהל מקום כזה
"הדיבורים האלו מצחיקים אותי.'כלבות השמירה' (קבוצת הפמיניסטיות החשובה של צרפת - א.ה) כבר צריכות לדעת שאין היום חוקים. זהו, נגמרו ההבדלים בין המינים. הנשים רוצות גישה להנאה שלהן בדיוק כמו הגברים".
נא להמתין לטעינת התגובות
