שמש בוגדנית
האם אשה נשואה בעלת זוגיות מוצלחת יכולה לבצע סטוץ מאחורי גבו של בן זוגה, בלא שום מניע פסיכולוגי עמוק? לא רק שתמי שמש-קריץ חושבת שזה אפשרי, היא אפילו כתבה על זה ספר
מיכאלה, גיבורת ספרה החדש של העיתונאית והסופרת תמי שמש-קריץ, היא בחורה שהרבה נשים יכולות להתקנא בה. יש לה בעל מסור ואוהב, שני ילדים בריאים ומוצלחים, עבודה שהיא אוהבת, חברות, חברים ויתר עוגנים שהופכים את החיים למקום מוגן ושפוי יותר. אלא שאז, כשסוף סוף מצאה את המנוחה הנכונה - היא קמה ובוגדת בבעלה. למה? פשוט כי בא לה.
"מה, נשים לא יכולות לבגוד ככה סתם, בלי סיבה?", שואלת שמש-קריץ. "בגידה היא לא עניין שכלי, זה משהו שפורץ מתוך רגש, תזמון וכמובן הורמונים. אלא שאצל אישה משום מה נוטים לחפש מניעים פסיכולוגיים נפתלים שיבארו את המהלך".
הנימה הישירה, הלא מתחסדת והמאוד מרעננת הזאת מופיעה לאורך כל ספרה של שמש-קריץ "הטנגו המטורף שלי", שיוצא לחנויות בימים אלה (הוצאת "מודן").
שמש-קריץ, שזהו לה ספרה השני (על ספרה הראשון - "מה לא בסדר איתי", הוצאת "מודן", זכתה בפרס אקו"ם) כותבת מקרוב, כמעט ללא מחיצה בינה ובין הגיבורה שלה. היא מספרת באופן גלוי ופתוח על התלבטויות, נחמות, תשוקות וטלטלות של אישה נשואה, אם וחברה - תחושות שאותן היא מנסה לנסח לעצמה שוב ושוב בחיי היומיום.
"אני שואבת השראה מחיי", אומרת שמש-קריץ. "יש סופרים שכדי להלביש על הדמות סממנים שונים מהם עורכים תחקירים, מתחקים אחר חיים של אחרים. אני מסתפקת במה שאני מכירה מקרוב. הברית שלי עם הקורא בנויה על סוג של התחייבות חד צדדית לא לזייף אורגזמות. אין לי עניין לכתוב על דברים שאין לי באמת מושג איך הם מרגישים".
בקיצור, רק על עצמך לספר ידעת.
"אני חושבת שבסופו של דבר, לכל בן אדם יש סיפור אחד לספר, גם אם הוא חוזר על עצמו בדרכים שונות. זו להערכתי הסיבה שאם רואים ציור אחד של שאגאל אפשר לזהות ציורים נוספים שלו, ושדי בשיר אחד של 'קולדפליי' כדי להכיר חומרים אחרים של הלהקה".
אז בואי נלך על מבחן המעלית של שפילברג.
"כבר אני מוותרת עליו, בשל היותי קלסטרופובית".
רגע. תתרכזי. את בין הקומה ה-156 לקומה ה-157 שפילברג בדיוק נכנס. יש לך 15 שניות לעניין אותו בספר שלך כחומר לתסריט. הוא שואל אותך במשפט אחד על מה הסיפור שלך ואז את עונה. . .
"אחרי הגמגומים המתבקשים מעוצמת המעמד, לא של המפגש עם שפילברג אלא של הצמדת האקדח לרקתי, אני אגיד משהו כמו: 'קח אותי באמש'ך'".
הסיפור שמספרת תמי שמש-קריץ, 43, נטוע עמוק בביוגרפיה שלה. היא נולדה וגדלה בקריית שמונה, חוותה בילדותה ובנערותה את הפער הבלתי נתפס בין חרדת הקטיושות והסיוטים החוזרים על מחבלים לבין יחסי שכנות חמים ומגוננים.
הוריה היו מנהלי בתי ספר בעיר, מה ששימש עבורה מקור לא אכזב לגאווה שבטית: "אני כבר 20 וכמה שנים לא בקריית שמונה ועדיין יש לי פינה חמה בלב למקום הזה", היא אומרת.
"לא הייתי שם שנים, אבל אני תמיד אהיה מקריית
"בהתחלה הייתי קצת בהלם, נראה לי תמוה שאני יוצאת לרחוב ולא מכירה אנשים. הרגשתי כמו ילדה קטנה שהגיעה לכרך הסואן. תחושת בדידות גדולה. הרגשתי שאין לי קבוצת תמיכה, שאני יוצאת עם בחור והוא לא יודע שאני הבת של דליה ואליהו".
אז אם נחזור רגע אחורה, איך היית מנסחת את הסיפור שלך?
"הסיפור שלי הוא של ילדה פרובינציאלית חסרת ביטחון שהפכה לאישה עירונית חסרת ביטחון, ושנעה בין השאיפה לביטחון וליציבות לבין התשוקה הבסיסית שיש לה לחוות ולמצות את מה שיש לחיים האלה להציע".
"אם בספר הקודם 'מה לא בסדר איתי' שאלתי מה לא בסדר איתי?, אז בספר הזה אני מגיעה למסקנה שזה לא אני שלא בסדר, זה העולם שהשתגע. אנחנו חיים בעולם כאוטי, נוירוטי, אלים, קוטבי ומסוכן. בעולם כזה זה קצת לא נורמלי להיות נורמלי".
מתי נצרבה בך ההכרה הזאת?
"כשנולדו הילדים שלי. בטנגו המטורף שאני פוצחת בו בספר הנוכחי, הגיבורה מרגישה שאפילו למות היא לא תוכל בשקט. אישה שיש לה ילדים לא יכולה להגיד - 'אחריי המבול', כי היא משאירה בעולם המסוכסך הזה את הפיקדון הכי יקר שלה".
"גם אם היא תצליח לחיות את חייה מבלי שתפרוץ מלחמת עולם שלישית, החשש מפורענות עתידית שתיפול על ילדיה לאחר מותה ימשיך לקנן בה. אם תשאלי אותי, זה גם ההסבר לכך שסטטיסטית נשים מאריכות ימים יותר מגברים. גם בגיל מופלג אישה מרגישה שילדיה עוד זקוקים לה ושהיא זקוקה להם".
במהלך הכתיבה הכל כך פרסונלית שלך, לא חששת מזיהוי של עובדות מפלילות? איך הגיב בעלך כשקרא על הבגידות של הגיבורה בספר?
"בעלי היה הקורא הראשון של הספר והוא קיבל את הטקסט באהבה, זה לא עורר אצלו שום ספקות. אני משערת שאם זה היה הפוך, הייתי מגיבה בפחות שאר רוח, בין השאר משום שלדאבוני אני יותר קטנונית, קנאית וחסרת ביטחון ממנו.
"בסך הכול, אני חיה את חיי הלא דרמטיים, ובתוך ה'רגילות' הזאת אני מנסה למצוא את הקול שלי, את הדבר הזה שיש בי, שלא נותן לי מנוח. גדלתי כילדה שרוצה להיות בסדר, לרצות, והכתיבה היא המרד שלי, בכתיבה אני יכולה להיות פורעת חוק וסדר, אפילו לבגוד".
נראה שהספר שלך "סובל" מסוג של אפליה מתקנת. הגברים אצלך מקבלים יחס מאוד מפרגן.
"אולי משום שאני דווקא די מחבבת גברים בכלל ואת הגבר שלי בפרט, אין לי עניין להצטרף לעדת הנשים שרואות בגבר סוג של אויב. לצערי, הרבה פמיניסטיות עובדות על טייס אוטומטי בלי לבדוק את הדברים לגופם. צמד המילים 'הטרדה מינית', למשל, גורם להן להשפריץ גבב קלישאות שרק פוערות תהום גדולה ומיותרת בינן לבין בני המין השני. קיצוניות ופנאטיות מפחידות אותי בכל הקשר".
מפחידות אותך עד כדי כך שבספר שלך הגברים מפגינים יותר נאמנות ומסירות למוסד הנישואים מהנשים שלהם. הייתי אומרת שהנימה הזאת לא ממש נפוצה בקרב נשים כותבות.
"נראה לי שנשים כותבות הרבה פעמים מגוננות, מתוך סולידריות, על בנות מינן. הן תמיד יספקו לנשים אחרות את האליבי הנפשי ההולם למעשים כמו בגידה. בעיניי, בקרב שני המינים, נאמנות היא תכונה ראויה ונאצלת, אבל היא לא מדברת אליי כערך עליון".
"הימים שבהם בגידה נתפסה כפשע נגד האנושות, שהעונש הראוי לו הוא סקילה חלפו, תודה לאל, מן העולם. הבגידות של הגיבורה בספר הן אפיזודות. העיקר בחייה הוא חיי הנישואים שלה. במובן זה השתמשתי בבגידה כמעין נקודה ארכימדית, ששירתה אותי כדי להתבונן דרכה על חיי הנישואים. אני, כמובן, לא מדברת על בוגדים סדרתיים, שמשקיעים את כל מרצם בבגידות חוזרות ונשנות, אלא על בגידות אקראיות ששופכות אור על חיי הנישואים".
"במקרה של מיכאלה, גיבורת ספרי, הבגידות הן מעין 'השלמת הכנסה' נפשית, שבלעדיה לא ברור אם היא היתה שורדת את המערכת הזוגית שלה, דווקא משום שהיא שקועה בה עד צוואר".
בואי נפתח את זה רגע, מה באמת את חושבת על בנות מינך?
"יש נשים שהייתי מתחתנת איתן, ויש נשים שאני פחות נמשכת אליהן. בואי נגיד שנשים חסודות שאפילו הרהור על בגידה אינו חולף במוחן הענוג לא ממש עושות לי חשק לאיזשהו דיאלוג. וזה לא שחברותיי הן חבורת נשים הוללות שרק מחכות לאיזו הרפתקה מזדמנת".
אז מיהי הדמות הנשית שכן עושה לך חשק לדיאלוג?
"האישה הרוחשת, היצרית, להבדיל מעקרת הבית הנואשת. מי כמוני יודעת שהעבודה בבית והעבודה סביב הילדים היא פול טיים ג'וב, אבל האישה שאני מדברת עליה היא כזאת שתמתח את גבולותיה כנערת גומי בשביל שיהיו לה חיים נוספים".
"לדעתי אין אישה שתגיד שהיא מעולם לא חשקה בגבר אחר. אני מחכה ליום שבו אישה כזאת תעבור בדיקת פוליגרף ותצא דוברת אמת. אם אישה כזאת קיימת, אין לי עניין לפגוש אותה, ממש כמו שלא מעניין אותי לפגוש אישה שאין לה ספק אם היא אמא טובה. הספק נראה לי מרכיב חיוני אצל כל אדם, גבר או אישה".
כצרכנית אדוקה של זרע הספק, בחרה שמשקריץ בבעל ספקן במידה, מיקי קריץ (בנו של הסופר ראובן קריץ), מרצה למחשבים. היא מתארת אותו כזאב בודד, לא בדיוק אחד שהולך עם הזרם. כמו הגברים בספרה, גם הוא מצטיין לעדותה בחזות גברית מצודדת: "גבר סקסי בעיניי", היא מבארת, "זה גדעון לוי, רמי הויברגר בתפקידו ב'קן הקוקיה', הגמגום של רונאל פישר - גברים שהמכנה המשותף שלהם לא לקוח מהפקות הוליוודיות".
פרק הרווקות בחייה של שמש-קריץ, שתואר בהרחבה בספרה הראשון, הסתיים בגיל 30, שנה לאחר שפגשה את בן זוגה. תוך ארבעה חודשים הם עברו לגור יחד. "מובן שעשיתי לו את תרגיל ה 'אולי אני אשמור את הדירה השכורה שלי' ואז הוא אמר לי - 'לא, הגענו לנקודת האל חזור', משפט שלא אשכח בחיים.
אחרי שלושה חודשים נוספים החלטנו להתחתן. ידעתי מיד שזה מישהו לרוץ איתו". בערך באותה תקופה היא גם החלה לכתוב ב"את", שם היא מפרסמת טורים אישיים וכתבות.
אפשר לומר שתהליך הקליטה שלך בעיר הגדולה הוכתר בהצלחה, לא?
"בגדול כן, נראה לי שבאיזשהו מקום מצאתי את הפינה שלי. אם תל אביב היא ניו יורק של ישראל, אז נגסתי מהתפוח הגדול. ועדיין תפיסת הישראליות שלי נותרה פרובינציאלית. הפמיליאריות הישראלית הזאת עושה לי טוב".
לא בא לפעמים לצאת מהישראליות הכה דביקה הזאת ולחיות במקום אחר?
"אין סיכוי, ולו רק מפני שאני לא רואה את עצמי חושבת וכותבת בשפה אחרת. אליעזר בן יהודה הוא בעיניי חוזה המדינה לא פחות מהרצל. לטעמי, העברית היא המעשה הציוני החשוב ביותר".
אז הספר הוא יישום החזון הציוני שלך?
"זה נשמע קצת פומפוזי, אבל אולי ככה אני צריכה להציג אותו לשפילברג."
נא להמתין לטעינת התגובות
