כוכב נופל
אוהד כץ חשב שהוא אדם בוגר ובריא בנפשו, עד שמצא את עצמו מדליק את הטלוויזיה כל פעם ש"השיר שלנו" שודרה. לרגל סיום העונה הוא בוחר את שתי הפייבוריטיות שלו ובעיקר מריע לכמויות ההומור העצמי
אתחיל ואומר כי אינני הצופה השגרתי של "השיר שלנו", יש אפילו שיראו בי אדם רציני מדי מכדי להיות קשור לסדרה. גם את גיל הצופים הממוצע עברתי לפני כמה שנים. למעשה, עד העונה ראיתי רק פרקים בודדים משתי העונות הקודמות, שלפי יודעי דבר היו טובות יותר מזו הנוכחית. אבל מה לעשות, הפעם זה תפס גם אותי.
קשה להסביר מה גרם לי לצפות בעלילות להקת הנח"ל 2006 (בעודי מקפיד על שלא לחצות את הגבול הדק אל עבר ההתמכרות). אולי זה הרצון לברוח בשעת ערב מהמציאות. אחרי שכמעט בכל שעות היממה מתעסקים בסיפורי מלחמה, הרוגים ושאר צרות, יש חשק לסיים את היום עם חיוך קטן, לתת קצת מנוחה לראש, ואת התפקיד הזה ממלאת הסדרה היטב, כל עוד לא מקפידים שלא לקחת ברצינות יתרה את המתרחש.
אז מה דעתי על 73 הפרקים (לא כולל הפרק האחרון שישודר הערב)? העלילה היתה לעתים מוזרה (טוב, בסדרה "24" ראינו כבר דברים הרבה יותר לא הגיוניים), המשחק לא היה ראוי לאוסקר ברוב המקרים והחזרה על אותם שירים, פרק אחרי פרק, יכולה הייתה לשגע כל בן אנוש שעבר את גיל 10 (גם אתם נאבקתם להוציא את "גן נעול" מהראש אחרי שבועיים ברציפות?). ובכל זאת, יש לעונה השלישית של "השיר שלנו" כמה נקודות אור שאי אפשר להתעלם מהן.
ראשית, ההומור העצמי של הסדרה. השחקנים לא נמנעו מלצחוק על כך שלמעשה שתי העונות הקודמות היו סדרת טלוויזיה בשם "השיר שלה". היכולת לצחוק על כל מה שקרה בסדרה עד כה, הבדיחות בסגנון "מה, אריאל לא מת?" (סילבר, הלא הוא אושרי כהן) ושיבוץ הופעות האורח של שחקנים משתי העונות הקודמות, שיוו לסדרה גוון קומי חשוב ביותר.
"השיר שלנו" גם הצליחה להבליט שתי שחקניות מוכשרות באמת, שבוודאי עוד יגיעו רחוק – דנה עדיני (שמש פרוסט) ואנה בוקשטיין (תמרה וייס). קשה לומר מה בדיוק מושך בהן כל כך – החיוך, המראה או המשחק – אבל בהחלט היה תענוג לראות אותן. בוקשטיין-וייס המתנחלת, שלפעמים גורמת לחשוב על חשיבות פינוי ההתנחלויות רק כדי שנוכל ליהנות גם בבועה התל-אביבית מאותן בנות (במיוחד אם הן נראות כמוה).
את עדיני-פרוסט לא ראיתי לפני הסדרה, אבל בהחלט היא תפסה את עיני. אפשר לומר כי היא אחת הדמויות היחידות שניתן היה לראות את ההתפתחות שלה במהלך העונה. מדמות די משנית ואולי אפילו קצת אפורה, היא הפכה לאחת הדמויות המרתקות, במיוחד לאחר שהתגלה סודה האפל – שוטרת צבאית במסווה.
גם הצלע השלישית, ענת מגן-שבו (הלא היא חלי בנאי), שכבר מוכרת מפינתה אצל יאיר לפיד, שמרה על ההומור לאורך העונה וצחקה על השיוך המשפחתי שלה כביכול – משפחת בנאי (לפחות עד מותו של יוסי בנאי הענק).
ונינט, אוי נינט. ברוב העונה היא הופיעה מעט, אולי בהשפעת הניתוק
ומילה אחת על הביץ' של הסדרה – קרין קורן (נינה קוטלר). תמיד צריך אחת כזו והיא בהחלט מילאה את תפקידה עד הרגע האחרון, משניאה את עצמה על כל הדמויות. וגם כאן כדאי להוסיף מילה על חוש ההומור של הסדרה. קורן-קוטלר מול אמה במציאות ליאורה ריבלין, הלא היא לילי גולד. האם והבת במציאות הן יריבות קשות בסדרה. משעשע לפחות כמו הפעם בה ריבלין שיחקה את אשתו של עודד קוטלר (שכבר שנים אינו בעלה במציאות) ב"אסתי המכוערת".
אז זהו, עכשיו נותר לנו לכסוס ציפורניים במשך חודש שלם, עד העונה הרביעית. אני עוד לא יודע אם אני אעקוב אחריה באותה דרך כמו הפעם, אבל אם שוב אצטרך דרך מעניינת לנקות את הראש ולברוח מעט מהמציאות, האצבע תמצא את הדרך לערוץ הנכון בשלט.
נא להמתין לטעינת התגובות
