חומר קריאה חובה למאזוכיסטים
אתם במערכת יחסים שלוקחת מכם אנרגיה, או סתם מדכאת אתכם עד עפר ועדיין - לא מסוגלים להניח לצד השני? יועצת הדייטינג שלנו, אסתה ברודצקי קאופמן, מסבירה מתי פרידה היא חובה
אז כן, כרגיל – עם כל הכבוד לאינדיבידואליות, בהחלט ככה זה אצל כולם. אנשים מגיעים אליי לפעמים כשהם על סף פרידה. ואני לא מדברת על פרידה רגילה, כזאת של שבועיים יחד ופתאום משהו חורק. לצערי, ההחלטות כאן הן די חד צדדיות, לא מבוססות על שיחות משותפות או הבנה חדשה של מי אתה, אלא רק עוסקות בתשובה פשוטה לשאלות מורכבות: האם בא לי על האדם ההוא? האם זה יכול לעבוד? האם אנחנו מתאימים? או במקרים השטחיים יותר – האם אני יכולה להיות עם מישהו שאוכל לי מהצלחת בדייט ראשון? או האם אני מתכוון להיות עם מישהי שהיא לא הכי יפה בעיני? בפרידה, התשובה הניתנת לחלק – או לכל השאלות האלו - היא כנראה לא.
ובכן, כשאני מתכוונת לדון הפעם בפרידות, אני לא מתכוונת לפרידות השטחיות, עליהן דיברתי עד עתה, אלא לפרידות הרציניות יותר. אלו שמשנות קשר עמוק יותר, שאינו מוגדר בחודשים או שנים או ברכוש משותף דווקא, אלא בשיתוף הדדי. בפרידה כזאת יש סבל וקשיים אמיתיים, שמבוססים על דיון בשאלות אמיתיות.
קודם כל, בדיוק כפי שאי אפשר להיכנס למימי אותו נהר פעמיים, אדם שנפרד אינו מה שהיה קודם מערכת היחסים. הוא נושא עימו את הדברים הקטנים והגדולים של האהבה שהייתה לו. לפעמים אלו דברים קטנים ומעצבנים שהיו לבן הזוג, לפעמים אלו התנהגויות ששונו, מחשבות שעודנו או התחזקו, ובכל מקרה – מדובר באדם אחר. השינויים האלו הם לפעמים טובים ולפעמים רעים, תלוי בטיב הקשר וכמובן באדם שבו בחרתם לאותה מערכת יחסים.
כששואלים אותי מתי ולמה נפרדים, אני עונה תשובה אחת ברורה: כשאיכות החיים יחד פחות טובה מאיכות החיים לבד. למשל, אני פוגשת לעתים קרובות אנשים שחיים בתוך מערכת יחסים, אבל הם מרוקנים מאנרגיות. הם מוצאים את עצמם משקיעים המון מאמץ בתחזוק הקשר, מה שלכאורה חיובי ונהדר, אבל מגיע אצלם לרמות שליליות: בחור שמוצא את עצמו יוזם שיחות על מצב הקשר, על איך שהיה רוצה שדברים ייראו, על השוני שהיה רוצה להרגיש – ואילו בת זוגו, במקום להפנים ולנסות לתקן במקומות שאפשר – טורחת בעיקר להיעלב ולהדגיש איפה היא צודקת ואיפה הוא חסר רגישות.
בקשר כזה, גם אם יש אהבה, היא מתכלה מהר מאוד. וזה לא משנה שאותה בת זוג מאוד הייתה רוצה שדברים יהיו שונים ואחרים, וזה לא משנה שכנראה דווקא מחוסר הביטחון הפנימי שלה היא לא מסוגלת להפנים או לנסות להשתנות, וזה לא משנה שבגלל זה היא נצמדת להתנהגויות שלכאורה הוכיחו את עצמן בעבר.
מה שמשנה הוא רק מה שקורה בשטח: דווקא אותן תגובות מאשימות של בת הזוג, שאכן בעבר גרמו לו בכל פעם להפסיק את הדיון ולהתפנות אליה, או אל התלבטויות אם באמת הוא אשם או לא, מפנות את עצמן לתחושה עיקרית אחת: עייפות. וכשמישהו נכנס לשיחה ממקום של עייפות, כי האנרגיות שהוא השקיע בקשר לא התחדשו, הכל מתחיל להיות עניין של זמן.
אנשים מושכים פרידות המון זמן. אני מכירה מישהו שמרוב שהוא שנא את לפגוע במישהו קרוב, נשאר עם בנות הזוג שלו שנים אחרי שידע שאין לזה סיכוי בכלל.
במובן הזה אני כן מציעה לקחת אחריות על האחר: אי אפשר להישאר בקשר מתוך רחמים, בלי לקחת אחריות על הנזקים שזה גורם. לחיות עם מישהו בלי לרצות להיות איתו מרגיל אותו לרע. ככה הוא מתרגל שמתייחסים אליו, בעיקר אם הוא הצד היותר חלש בקשר (כלומר, זה שיותר תלוי או אוהב). הרי אם אנחנו נמצאים עם מישהו שלא בא לנו עליו, התוצאה היא ביקורת, ריבים, שליליות. ויותר מזה – אנחנו גם מרגילים את עצמנו לרע.
מכך נובע קריטריון נוסף שאני ממליצה לקחת בחשבון בשיקולי הפרידה, וזו השאלה האם הקשר הופך אותנו לאנשים יותר טובים ממה שאנחנו או לאנשים יותר גרועים. כפי שכבר ציינתי, כשאנחנו מרגילים גם את עצמנו לרע, יוצאים מאיתנו דברים יותר שליליים. והבעיה עם ביקורת, ריבים ושליליות היא שהתכונות הללו מזינות את עצמן. מחקרים חדשים מוכיחים שכאשר אנשים מוציאים אגרסיות - הם לא מזדככים כפי שפעם נטו לחשוב, אלא להיפך – הם דווקא הופכים להרבה הרבה יותר אגרסיביים.
התוצאה: אנשים שמתנסים על בסיס יחסית קבוע ברגשות שליליים וביקורתיים, נעשים הרבה יותר שליליים כשהם מוציאים מעצמם את התכונות האלה על בסיס קבוע יחסית. ועל פרידות טובות, פרידות מסטיק ועל בחירה דווקא להשאר במערכת יחסים לא פשוטה – בטור הבא.
אסתה ברודצקי קאופמן, אימון אישי לדייטינג ולזוגיות.
לשאלות:esta@estacoaching.com
נא להמתין לטעינת התגובות
