גבר הולך לאיבוד
בהתחלה הוא היה בבון שעיר, אחר כך מאצ'ו שביר, ובהמשך מכונת טיפוח. ועכשיו, קבלו את המודל הגברי החדש: האוברסקסואל - טרזן עם אג'נדה. נו, כמו ג'ורג' קלוני
מוסד הגבריות ב-2006 ברור בערך כמו פיצוח האטום, רק שבניגוד לזה האחרון, הוא מותיר אחריו הרבה יותר נשורת רעילה. אז מה נהיה, גבר? אתה מטרו או הטרו, מאצ'ו או סתם הומו? ומה לעזאזל אתה רוצה מחיינו?
כאילו כל זה לא הספיק, בחודשים האחרונים מסתמנים מתחת לאפנו מודלים גבריים חדשים המאיימים לקבור תחתם את כל הפגעים שהתרגלנו לספוג עד כה. שננו לעצמכם: המטרוסקסואל מת, יחי האוברסקסואל ושאר ירקות.
החידוש המגדרי העכשווי שצובר תאוצה באירופה ובמוחם של פרסומאים ומכתיבי טרנדים, מאיים למצב מחדש את הגבר המעודכן כאוברסקסואל: לא עוד ג'אנקי של כושר שרגיש בעיקר לעצמו, אלא דמות מסוקסת וערה לסביבה, סוג של ג'נטלמן אירופי שמחיה את כל המודלים הגבריים הישנים והטובים מינוס המצ'ואיזם המאוס, או במילותיה של הקופירטיירית תרצה גרנות: "ההבדל הכי מדויק בין המטרו לאובר הוא שהמטרו יעמוד שעות מול המראה לפני דייט, והאובר נותן בה מבט חטוף, מעביר את היד בשיער ויוצא לציד".
דמויות המפתח של האוברסקסואל כבר מותגו. הסטארים המובילים: ג'ורג' קלוני, בונו - סולן להקת יו 2, ואפילו ביל קלינטון, הנואף המקשיש. מבולבלים? אנחנו יותר, אבל לא לאורך זמן. הפתרון: לעשות מעשה ולהתחקות אחרי המודלים הגבריים הדומיננטיים בחצי המאה האחרונה. רשימת המלאי כוללת את הגבר הישן וממשיכה למאצ'ו, היאפי, המטרוסקסואל (להלן, המטרו) ולידיד החדש, האוברסקסואל (להלן, האובר). מסקנות חותכות אולי אין, אבל דבר אחד ברור: הגבריות של המאה ה-20 נמצאת במרדף היסטרי אחרי הזנב של עצמה. ו"גבר הולך לאיבוד" היא אולי שורה נאה בשיר של שלמה ארצי, אבל ראבאק, במציאות זה חתיכת כאב ראש.
"אוברסקסואל: 1. גבר הדומה בסממניו למטרוסקסואל, אבל מציג תכונות הטרוסקסואליות בתכלית - כביטחון, כוח ומעמד. 2. שלב נוסף בהתפתחות המטרוסקסואל. 3. גבר בעל תשוקה לערכים, אמנות וטיפוח. 4. גבר שמבלה את יומו בטיפוח האינטלקט ולא בטיפוח השיער".( מתוך "מילון אורבני" ברשת)
מסע האלונקות בעקבות הברדק הגברי הנוכחי מנחית אותנו בארצות הברית של ימי מלחמת העולם השנייה. "תקופת מלחמה היא תמיד זמן לשינוי דפוסים", טוענת ד"ר דיאנה לוצאטו, סוציולוגית המתמחה במגדר ומיניות מ"המכללה האקדמית תל אביב-יפו".
"בנוסף, הגבריות הישראלית מאוד מושפעת מזו האמריקנית, ולא ממודלים אירופיים. לראשונה גברים ירדו מהמאצ'ואיזם של איש המערות והפכו מעודנים יותר, למרות שעדיין מדובר בגבר הישן. הלוחם הוצג כלוחם, אבל במקביל גם כג'נטלמן שמעניק יחס נאות לאויב. בעיניי, כבר בגבריות הזו יש מהאוברסקסואל. פרנק סינטרה, למשל, מייצג אותה: איש העולם הגדול, רגשי, גברי וסופר סטרייט, יודע להיות אלים כשצריך, אבל גם שר. נשים השתוללו ממנו. בנוסף, במהלך המלחמה מעמד האישה באמריקה משתפר. התוצאה היא מודל גבריות נוסף, מעט יותר מעודן. כמו הדמויות הקולנועיות שמגלם קרי גרנט, וכמו ג'ין קלי ופרד אסטר שלא נראו מחוספסים
"אני דווקא הייתי מגדיר את הגבר בתקופה הזו - וגם את הביטויים שלו בהמשך-כמסקוליניסט, כלומר גבר שמנסה להיות גבר גבר בכוח, מאצ'ו מוחצן", טוען גלעד פדבה, חוקר תרבות ומיניות ומרצה ללימודי גבריות באוניברסיטת תל אביב.
"המסקוליניסט חוגג את הגבריות שלו, כל ישותו אומרת זקפה. הוא משתמש בכלים פאליים-רובים או מכונות ירייה. הגבריות הזו מבוססת בדרך כלל על הפעלת כוח והכנעה. בקולנוע האמריקני היא יושמה בעיקר על דמויות לא לבנות (כדוגמת האינדיאנים, אויב עיקרי במערבונים מוקדמים - ג.ב.ח.), או על הכנעת דמויות לבנות פחות גבריות. חיצונית, הוא שרירי ונטול שיער כמו ג'וני ווייסמילר, טרזן המקורי. עם זאת, חשוב להבחין כי בניגוד למודלים מאוחרים כמטרוסקסואל, פיתוח הגוף אצל המסקוליניסט לא מעיד על טיפוח הגוף. הורדת שיער לא מיועדת להיגיינה או אסתטיקה, אלא להדגשת הגבריות והשרירים".
"סטלהההה! " ( מרלון ברנדו, סוג של אוברסקסואל שהקדים את זמנו, ב"חשמלית ושמה תשוקה" )
לצערם , ואולי לשמחתם של הגברים באשר הם, שנות ה-50 המוקדמות התאפיינו בעיקר בשאננות של פוסט ימי מלחמה. התוצאה: קאמבק של אותה גורילה חביבה ומוכרת - הגבר הישן. ניחא. נראה שככה זה כשיש שלום וביטחון. "הגבריות אז חזרה להיות מאוד ראשונית", מבארת ד"ר לוצאטו. "טרזן כזה, שרק תני לו לעשות את העבודה. הוא בודד ומחוספס אבל בתוכו הוא פגיע, ובעצם מזכיר את הצבר. הוא לא מחצין רגשות ובודד מטבעו, דוגמת הדמויות של ג'ון וויין והאמפרי בוגארט - שניהם מסוכנים ובלתי מושגים. כיוון שהם אינם זמינים, נוצר מודל נוסף כאנטיתזה: האמריקני הטוב. המסר שקיבלו אז הנשים היה שהן צריכות לשאוף לזאב הבודד והגברי כבן זוג, כדי שיהיה להן משהו לחלום עליו, אבל מה שהן קיבלו בפועל זה מיקי רוני כזה".
"המרלבורו-מן", נאנחת בגעגועים גרנות, "טיפוס נפלא שלא קיים יותר. הוא לא היה צריך נשים, רק אהב אותן מבלי לחלוק איתן את בעיותיו. היתה לו אישה בכל נמל, אבל הוא היה בודד. כיום כמעט ולא רואים אותו. זה גבר מסוקס, מאובק, לא מלוקק כמו המטרו. הוא האוברסקסואל לפני שהוגדר ככזה. השארית שלו היא האקס חייל בפרסומות, אוברסקסואל אמיתי, שמחזיר משהו מהאחווה הגברית".
הלאה. אחרי הטלוויזיה, הסקטים וג'יין מנספילד, משחררת אמריקה שלאגר נוסף: המאצ'ו עם הטוויסט. ולא מדובר בריקוד. "מרלון ברנדו הוא דוגמה מצוינת: מאוד גברי לפי הקריטריונים של התקופה, ועם זאת, מאסת השרירים שלו מסתירה מלנכוליה", מסביר פדבה. "כשהוא צועק 'סטלהההה!', אפשר לשמוע פגיעות. הגבריות של ג'יימס דין די דומה. מתחת למעיל האופנועים שלו ישנו משהו מאוד רך, כמו מטרו או אובר לפני זמנם".
אבל באותה מהירות שבה הפציע, כך גם התפייד לעזאזל בסיקסטיז אותו מודל ברנדואי. מי האשם? נראה שילדי הפרחים, תנועות המחאה והפמיניסטיות. שכן, מתברר שהאקטיביזם הנשי, כמו גם הצתת חזיות, הבעיתו כהוגן את זכרי התקופה. "זה השלב שבו מתחילה התלבטות רצינית לגבי הגבריות הרצויה", מבארת ד"ר לוצאטו. "הגבריות של שנות ה-60 שונה מהותית ממודלים קודמים. המודל הוא אנטי גיבור, שמערער על ערכים וכבר לא נחשב גיבור לאומי. זו גבריות קצת אפלה, כי היא רק כביכול מורדת במוסכמות. יש לה מוסר כפול-מצד אחד נלחמת למען צדק חברתי, ומצד שני היא אלימה. אלה גברים שמתחת לאידיאלים היו בעצם מאצ'ואיסטים בתחפושת".
ד "ר אריאלה שדמי, ראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר ב"בית ברל", תולה את הטרנספורמציות בכוח הנשי: "נוצרים שני זרמי גבריות: הגבר החדש והמאצ'ו המסורתי, שאני מכנה'הפטריארך החדש'. גברים פתאום יוצאים יחד לטייל, לקמפינג".
- האחווה הגברית המחודשת נבעה מעצם ההתאגדות הפמיניסטית?
"הגברים אז היו במצוקה גדולה מהפמיניזם, והתגובה שלהם היתה להצהיר שהם קורבן של התנועה הנשית. מכאן מתחזקים מודלים גבריים ישנים ותחושת קורבנות מול נשים. במקביל, מתחזקים גם מודלים אלטרנטיביים, דוגמת המטרו".
"אני מטרוסקסואל? טוב, שיהיה. רק תסבירו לי מה זה אומר בדיוק? " ( דיוויד בקהאם, המלכה האם של המטרו)
אחרי המשבר של שנות ה-60, העשור שלאחריו מתאפיין בעיקר בדממת אלחוט. וריאציות שונות המשיכו להתפתח על בסיס המודלים הגבריים הקיימים, אבל מבט מקרוב יגלה קיפאון. למעשה, בסבנטיז לא חלה טרנספורמציה קיצונית בגבריות: המאצ'ו המשיך ללגום שיכר והתמיד בסירובו לטיפולי יופי, כשמנגד, המודלים האלטרנטיביים, שיכונו עשור לאחר מכן "המטרוסקסואלים", שיכללו עצמם לדעת. וכמובן הכל מתחיל בגוף. "שנות ה-80 היתה תקופה של מצליחנות", קובעת ד"ר לוצאטו. "ההצלחה כערך היתה דרכם של הגברים לצאת מהבלבול שהיה מנת חלקם בעשורים הקודמים. אולי זו ההתחלה של המטרו, יותר מבחינת הקריירה שלו מאשר מבחינת חיצוניות. הרי במודל היאפי ההצלחה היא סמל סטאטוס יותר מפיתוח הגוף".
פדבה : "פולחן הגוף באותן שנים נבע מרצון של הטרוסקסואלים מהמעמד הבינוני לתת תשובה לאייקון הגברי של מעמד הפועלים. אם הפועל משיג שרירים בעבודה, הם השיגו אותם בספורט. ההטרוסקסואלים לא רצו להיות עורכי דין רכרוכיים, אלא בעלי עוצמה. לא רק כלכלית אלא גם חיצונית".
תגובת הפלנגות המאצ'ואיסטיות לאובססיה היאפית לא איחרה לבוא, בין היתר, בייצוג קולנועי כסילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר, צמד שרירנים גרוטסקי ונעדר כישרון משחק. לזכותם של השניים ייאמר שהצליחו להנפיק שוברי קופות, כמו גם להחזיר את תפישת הגוף המסורתית למרכז השיח החברתי.
"עוד דבר שקרה הוא ההתייחסות לגבר כאל אובייקט", אומר פדבה. "ניק קיימן, דוגמן'ליוויס', הופיע בפרסומות עירום למחצה, ונכנס למשבצת שיועדה עד אז לנשים, כמענג את המבט. זו היתה הודאה של הטרוסקסואלים שהם נהנים להביט בגברים לא לשם צרכים מיניים".
- משם גם קצרה הדרך להופעתו של המטרוסקסואל בסוף הניינטיז.
"נכון. בבסיסו, המטרו אומר:'שופוני! אני כאן! אני רוצה שתסתכלו עליי ואני לא פחות גבר בגלל זה'. בארץ ראינו את הקטלוג של'קסטרו מן' עם דודי בלסר, אחד המטרוסקסואלים הראשונים בישראל, שהיה מיועד בראש ובראשונה לגברים. ברור שהיו גם נשים שעלעלו בקטלוג, אבל הוא היה מיועד לגברים, שהסתכלו עליו במבט לאו דווקא ארוטי. אותו הדבר תקף גם לגבי יהודה לוי".
- עד כמה הקהילה ההומוסקסואלית תרמה לעיצוב המטרוסקסואל?
"לקהילה היתה השפעה עצומה על המטרו, מבחינה חיובית ושלילית כאחד. אם בתחילת שנות ה-80, גבר שהלך עם עגיל באוזן נתפש כהומו, אז בשנות ה-90 נוספו לעגיל גם שיער מחומצן ובגדים צמודים, שהפכו לדבר טבעי אצל הטרוסקסואלים, בזכות ההשפעה של הקהילה. השליליות של התופעה מתבטאת בפולחן הגוף, שנפוץ אצל הומואים, המכונה בשם'בודי פאשיזם', דהיינו , הצבה של רף גבוה למצוינות גופנית כתנאי להצלחה מינית".
מדיום שבו המטרוסקסואליות הפכה להיט הוא דווקא מגרשי הספורט, שפעם היו שמורים לניאנדרטלים בלבד, והיום מהווים לא פחות ממסלול דוגמנות מאולתר. "בשנות ה-70 הספורטאי היה גבר שלא השקיע יותר מדי במראה החיצוני שלו, והפגין קשיחות ומאצ'ואיזם", אומרת ד"ר עלינא ברנשטיין, מרצה בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. "אחרי שנים שספורטאים ובפרט כדורגלנים, היו סוג של בבון-שעירים, גבריים ושריריים - הופיע דיוויד בקהאם, שהוא אבי אבות המטרוסקסואלים. אצלנו זה ג'ובאני רוסו, שלא מתכחש לכך שהוא סמל מין לנשים ולגברים כאחד".
"אני דווקא לא רואה בפרסומות בארץ ייצוגים למטרוסקסואל", מודיע אילון זרמון, מבעלי משרד הפרסום "זרמון גולדמן".
- מצחיק, כיוון שיהודה לוי, שכיכב בקמפיין שלכם ל"פוקס", נתפש כארכיטיפ מקומי למטרוסקסואל.
"ממש לא. אני לא זוכר שיהודה פרסם קרם לחות או מוצרים לשיער. המטרוסקסואל הוא דמות רכה יותר, יהודה הוא מצליח, צעיר, כוכב-בחורות נופלות לרגליו ".
- אבל אלו לא קריטריונים שנוגדים את המטרוסקסואל, ועדיין יש בו משהו מאוד מוחצן, מטופח.
"אני חושב שיהודה יותר באזור של האובר. המטרו יותר עדין, דוגמת בקהאם, ששם מוס בשיער".
גרנות לא מסכימה עם האבחנה: "עם המטרוסקסואל הלכו עד הסוף בפרסומות, וזה די דוחה. הגברים שמתלוננים שהם חולים, הגבר שלא יודע לפתוח שקית. בשנה וחצי האחרונות מראים בעולם את הגבר המאוהב שלא מפחד להביע רגשות, שזה המטרו. הוא קצת מלאכותי, ועכשיו האוברסקסואל שולט".
- למה, בעצם?
"כי הטשטוש בין המגדרים נמאס. אנחנו רוצות להיות נשים, והם רוצים להישאר גברים, על כל המשתמע מכך. באוברסקסואל יש חזרה לאחור, שמבחינתי זו חזרה לשפיות. הפמיניזם והבלבול המגדרי יצרו חוסר סדר. יש הבדל בין המינים - גבר לא צריך לקחת חופשת לידה, ואישה רוצה גבר אמיתי לצידה. האוברסקסואל הוא התחלה של תהליך שבו נחזור להיות מי שאנחנו".
- בהשוואה למטרוסקסואל, האובר הוא מודל עם עתיד?
ד"ר שדמי: "המטרו מכוון לחיצוניות, אצל האובר מה שמסקרן זאת הפנימיות שלו. זה הגבר האידיאלי, לכן הוא גם לא קיים במציאות. כבר מהשם,'אובר', שבגרמנית משמעותו היא גדול, אפשר להבין שהוא גדול מהחיים. תשכחו ממנו".
זרמון : "בסופו של דבר, השאלה היא מה נשים רוצות, והאמת היא שאתן בכלל לא יודעות מה אתן רוצות, כל הזמן משנות את דעתכן. תנו לסיים קמפיין".
פדבה : "עטיפת הגבר החדש באריזות כמו 'המטרו', ' האובר' - אלה מנגנונים לעשיית כסף. תעשיית הפרסום ויחסי הציבור מגלגלת על זה מיליונים. בכל אופן, הלוואי שהאוברסקסואל לא יהיה רק אובר חוכעם, אלא גם בן אדם עם זהות, מוסר ואתיקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
