למה אנחנו נמשכים להפוכים?
התאהבתם בטיפוס שונה מכם לחלוטין? בלי לחץ, עדיין יש מצב להרמוניה. הנה כמה תשובות לשאלה למה אנחנו נמשכים להפכים שלנו, ואיך מתחזקים זוגיות יציבה למרות המחלוקות
האימרה ש"הפכים נמשכים" אומנם הפכה כבר מזמן לקלישאה, אבל נא לא לזלזל: במחקר שנערך לפני כשנה בארצות הברית, נמצא כי אנשים אומנם נוטים להימשך לבני זוג שמחזיקים בעמדות ובערכים הדומים לשלהם, אך מייחסים פחות חשיבות לדמיון אישיותי. שביעות רצון גבוהה מחיי הנישואים, אגב, נמצאה דווקא אצל זוגות שדומים זה לזה באופיים.
"מאוד חשוב שלשני הצדדים יהיו מטרות וערכים משותפים", מסכימה הפסיכולוגית איריס אבידור. "לפעמים יש בין אנשים משיכה אדירה וכימיה גדולה, אבל יש שוני מבחינת הערכים. נניח, אם הוא רוצה לבלות כל החיים והיא רוצה להקים משפחה ולהתמסד, זה לא ילך. בסופו של דבר זו שאלה של מינון - אם קיימים ביניכם פערים גדולים מדי, קרוב לוודאי שתתקשו לגשר עליהם ולשמור על מערכת יחסים שלווה. צריך לזכור שיש חשיבות מאוד גדולה להימצאותו של מכנה משותף, שזה אומר שפה משותפת, מטרות עתידיות דומות וכמובן, תקשורת בריאה ופורה שהיא הבסיס לכל מערכת יחסים טובה".
- מה בעצם גורם לנו להימשך להפכים שלנו?
"אני מאמינה שאנחנו מחפשים בני זוג שיעזרו לנו לאזן את עצמנו בצורה טובה יותר. בהרבה מקרים, התכונות שמושכות אותנו אצל בני הזוג הן אותן תכונות שלא מאוזנות אצלנו. הרצון לרפא את עצמנו הוא הסיבה לכך שאנחנו נמשכים לבני זוג מסוימים. זאת לא בחירה מודעת בהכרח. אישה פתוחה ונמרצת, למשל, תימשך לגבר שקט ויציב, משום שהיא צריכה מישהו שיעזור לה להירגע. מובן שאותן תכונות שגרמו לנו להימשך לבני זוגנו, הן בדיוק אלה שיעצבנו אותנו בשלב מאוחר יותר בקשר".
- למה אנחנו זקוקים למישהו אחר בשביל לעזור לעצמנו?
"הרבה פעמים אנחנו מגלים על עצמנו דברים רק במסגרת קשר, משום שהאינטראקציה עם מישהו אחר יוצרת פידבק הדדי. כשאנחנו לבד עם עצמנו, אף אחד לא משדר לנו שאנחנו לא בסדר. אנחנו יכולים לעבוד על עצמנו, אבל החיים שלנו מורכבים ממערכות יחסים שמשקפות לנו חלקים בעצמנו. זאת דרך מאוד מאתגרת".
אחד מהמאותגרים שעליהם מדברת איריס הוא העיתונאי ואיש הטלוויזיה אבנר ברנהיימר, שמנהל עם בן זוגו ערן נוימן, ד"ר לארכיטקטורה, מערכת יחסים ארוכה בת 16 שנה, שעליה כתב רבות במדורו ב"הזמן הוורוד" ולאחרונה אף קיבץ רשימות אלו לספר ראשון ( " אתה אוהב אותי" ). " אנחנו מאוד שונים אחד מהשני", חושף ברנהיימר. "ערן הרבה יותר מבולגן ממני. הארון שלו זה משהו שאני מפחד לפתוח, ובגדול, הוא לא רואה לכלוך עד שלא מצביעים לו עליו. מה שכן, הוא נורא אוהב לכבס - זה משהו שבעיניו צריך לעשות שלוש פעמים ביום. שאר הבית יכול להעלות עובש".
- על מה אתם רבים?
"בעיקר על נושא השינה. הוא נוטה להירדם בסביבות עשר בערב, מה שאומנם משאיר לי כארבע שעות פנויות לעצמי וזה נחמד, אבל מצד שני זה מנג'ס ואנחנו רבים על זה הרבה. הוא חושב שאני צריך לבוא לישון איתו בעשר ובסוף ארדם, ולי אין כל כוונה לעשות את זה. בעיה אחרת בינינו היא תחומי העניין השונים שלנו. הוא מתעניין בהיסטוריה של השואה, בארכיטקטורה, וב'נולד לרקוד', ואני מתעניין ביותר תחומים, אבל באופן שטחי".
- מתי תקבל אותו כמו שהוא?
"אין מצב לקבל אותו כמו שהוא, ואני גם לא חושב שמשהו ישתפר. אני נואש, נראה לי שנמשיך לריב לנצח".
אריאלה מלצר, מנהלת מכון רעות ומטפלת פרטית, זוגית ומשפחתית, סבורה שיש פתרון למריבות בין בני זוג: "צריך להבין שהסכסוכים האלה הם בלתי נמנעים ושהם למעשה מתנה והזדמנות לגדילה, לריפוי ולצמיחה הדדיים", היא אומרת. "כשעושים את זה בדרך של דיאלוג, התסכול והפחד עולים פחות, כי פתאום רואים את הכאב של בן הזוג, את הילד הפנימי הפצוע שבו, ומה שמתחשק לעשות זה לחבק אותו ולא לכעוס עליו. אז מתרחשים הריפוי והצמיחה, אבל זה מאמץ קשה וזה יכול להתרחש אך ורק אם בני הזוג רוצים להיות יחד. בכל מקרה, מי שיבחר שלא להתאמץ, יימשך בעתיד לאותם בני זוג ויגיע שוב לאותו מקום, כי הקשיים שלא נפתרו במערכת יחסים אחת, ימשיכו ללוות אותנו גם לקשרים הבאים. הם חלק מאיתנו, והצד השני בעצם רק משקף לנו אותם, ומביא גם איתו את הקשיים שלו. מדובר בדינמיקה מאוד מאתגרת".
- אולי אפשר לדלג על האתגר הזה ופשוט לבחור בבן זוג שהקשר איתו לא ייצור חיכוכים?
"בכל בית קיימים ההפכים האלה, זאת דינמיקה של מערכת יחסים. כשמישהו לוקח תפקיד מסוים, השני ייקח את התפקיד השני. זה מין ריקוד כזה. זה עובד ככה גם עם ילדים - ילד אחד לוקח את תפקיד הילד הטוב, והשני יהיה הילד השובב והמרדן. זה לא אומר שאי אפשר לשנות, אבל צריך מודעות וכמובן רצון".
גם מלצר מדברת על התת-מודע כגורם מכריע בבחירת בני זוג: "במוח שלנו נמצא דימוי המבוסס על הדמויות שגידלו אותנו, עם כל מה שיש בהן, על הטוב ועל הרע. כשאנחנו פוגשים דמות התואמת את ההורים שלנו, המוח מתחיל להודיע לגוף שיש פה מציאה פרועה ושולח לו הורמונים שגורמים לנו לתחושה כמו תחת השפעת סם. אז מתחילה להתרחש ההתאהבות".
"אצל אחד הזוגות שהיו אצלי, הגבר גדל בבית שבו האמא מדוכאת, והוא למד שבשביל לא לשבור אותה, אסור לו לבטא כאב, עצב, פחד ודיכאון, וצריך לסגור את העולם הרגשי ולהמיר אותו ברציונאליות ובמחושבות. האישה גדלה בבית של ניצולי שואה ובשביל לשמור על מצב
"יצא לי לעבוד עם זוג: האישה היתה מאוד מרחפת ואינטואיטיבית והבעל מנותק מזה לגמרי, הוא היה בקטע מאוד שכלי, חשיבתי, רציונאלי, כזה שלא מדבר על רגשות. זה התחיל טוב, אבל לאט לאט הם התרחקו והיא ריחפה לה בעולמה. הוא הרחיק לכיוונים יותר ויותר רציונאליים, והם הגיעו למשבר כי היה סיפור של רומן מהצד. עכשיו הם התגייסו יחד לעשות עבודה משותפת, והוא באמת מתחיל להיות יותר רגשי ומביע. היא עוזרת לו בעבודה הרגשית, וגם מנסה לשפר את החיבור שלה לקרקע".
מי שממש לא רואה במריבות מתנה והזדמנות לריפוי היא ורדה רזיאל ז'קונט. "ישנם מספר תחומים שבהם ההפכים לא מתגברים על ההבדלים, וזה יוצר המון בעיות", היא מסבירה. "כסף, זמן, סדר, סקס, צורך במגע, אינטימיות וצרכים משפחתיים וחברתיים - בנושאים האלה, ככל שבני הזוג יותר שונים זה מזה, כך יהיו יותר תסכולים וקונפליקטים".
- אבל מערכות יחסים דורשות מאיתנו עבודה ותחזוק
"אם אני אוהבת את החלמון של הביצה והוא את החלבון - זה בסדר, אבל בחור חסכן ובחורה בזבזנית, אני לא הייתי ממליצה. אני מציעה שבמערכת יחסים תהיה עבודה קלה, כי בסך הכל היא נועדה לגרום לנו שמחה ושלווה נפשית. אלה שעובדים קשה מתישים את עצמם. אבל אם כבר יש הבדלים גדולים בין בני זוג, אז כל אחד צריך קצת לוותר ולהתגמש ולגלות אמפתיה לשני. בעיניי עדיף שנעבוד על עצמנו לבד ולא נחפש להשלים את עצמנו דרך האחר. אני לא אומרת שאין טעם, כי לפעמים אין ברירה ועדיף יחסים רעים מאשר העדר מוחלט של קשר, אבל כדאי לבחור במישהו שדומה לנו".
- דווקא את ובעלך אמנון נראים מאוד שונים זה מזה
"החיצוניות מטעה ומתעתעת. אני ואמנון מאוד דומים בדברים החשובים. בסגנון אנחנו שונים, אך במהות אנחנו דומים ביותר ורואים עין בעין. מי שמכיר את אמנון יודע שבפנים הוא סוער ומבעבע. אנחנו אנשים מאוד הרמוניים". היחצנית גלית אמיגה ובעלה, הבנקאי עזרא סער, נשואים באושר כבר חצי שנה, למרות שלדבריה הם הפכים גמורים: "אני בשבע בערב כבר סוגרת את היום, הוא מתעורר לחיים בערב. אני שמאלנית בדעותיי, הוא ימני קיצוני. הוא מבשל, אני שונאת להיכנס למטבח. אני מתקתקת דברים, הוא איטי ותמיד שוכח הכל. באופי עזרא רגוע, עדין כזה ורגיש; אני סוערת. הוא בלגניסט ואני מסודרת".
- אז מה עושים?
"יש לנו בבית דף מטלות, אין ברירה. בסך הכל אנחנו מנסים לקבל אחד את השני, אבל יש התפרצויות. בהתחלה ניסיתי לשנות אותו, אבל הבנתי שאני חייבת לקבל אותו כמו שהוא, ושבסך הכל הוא משלים אותי בדרכו". - מהצד זה תמיד נשמע נורא משעשע. "נכון, כל החברים שלנו צוחקים עלינו תמיד. אפילו הרב שלנו בחתונה אמר שאנחנו הפכים, אבל אנחנו משתדלים להתפשר. הנה, כשהכרתי אותו לא אהבתי חיות. הוא כמובן חולה על חיות, אז היום יש לנו בבית לובסטר וציפורים".
גם עופר פאר, איש תקשורת ובנו של מני פאר, דוגל בפשרות. כבר חמש שנים הוא נשוי באושר למירב, ששונה ממנו מאוד. "היא אוהבת לצאת", הוא מסביר. "אני אוהב להישאר בבית. היא רוצה שהכל יהיה מסודר ויפה, לי חשוב הצד הפרקטי - לא איכפת לי אם הספה מתאימה לשטיח, איכפת לי שתהיה נוחה. אני מבולגן, ומירב יכולה לבוא הביתה אחרי שהעוזרת היתה ולהתחיל לסדר. היא בזבזנית, אני חסכן. אלה דברים שבהתחלה חשבתי שבאמת נצליח לגשר עליהם, אבל זה לא עובד ככה".
- אז איך אתם מצליחים לחיות יחד?
"פשרות. כל פעם מישהו אחר מתקפל ומוותר. עם הזמן למדנו שאין דבר כזה עמק השווה. חייבים להתפשר, אין ברירה, זה המתכון לחיים בריאים ומאושרים יותר". - במה אתה מתפשר, למשל? "אני מסדר דברים בבית כשהיא מבקשת ממני, גם כשלא בא לי. ואני מנסה להגדיל ראש לפעמים - נניח, אני רואה שהמייבש סיים, אז אני מקפל את הכביסה. כשאני רואה כדורגל, אני משתדל להנמיך את הווליום". - לא מבאס? "לא. במשך השנים מתרגלים ומבינים שאין מה לעשות. אם רוצים לחיות יחד, חייבים לוותר."
נא להמתין לטעינת התגובות
