סדום ועמורה
עשרות ישראלים כבר משלמים שכר דירה בגן עדן - חוף תאילנדי שמתפקד כבית הזונות הגדול בעולם
הוא מגיע לכאן כמה פעמים בשנה, איש ששנתו ה-60 נמצאת במרחק לטיפה, עם ילדים שעזבו את הבית ונישואים, שכדרכם של נישואים רבים, העלו אבק וחלודה. וכאן, לאחר עשר שעות טיסה מייגעות מתל אביב, הוא צונח כנוסע בזמן בחזרה לימי בחרותו. "פעמיים ביום, אתה קולט את זה? פעמיים ביום, בגילי". הוא עדיין צריך לסבול שעות בדרך לכאן בכל פעם שהוא רוצה לחזור לנעוריו. אבל יש כאלה שהחליטו שזה מיותר, שאם כבר פעמיים ביום, אז אולי עדיף לעבור דירה, לחיות כאן קבוע. לא תרמילאים, אלא ישראלים מהיישוב, שבשבילם החיים בסדום זה כיף, ועמורה היא לא כתובת שצריך להתבייש בה. אנשים כמו הפנסיונר יצחק גבאי, וקצין המשטרה בדימוס שי מי-טל, ואחיו, מדריך הטיולים מתי מי-טל.
"שיישאר בינינו, אל תכתוב כמה טוב כאן, יבואו יותר מדי", אומר מתי. כבר שש שנים הוא חי פה תשעה חודשים בשנה, מדריך קבוצות תיירים המגיעות מהארץ. גבאי, רס"ר בכיר של משטרת ישראל בפנסיה מוקדמת, שחי כבר שש שנים עם אשתו התאילנדית, מהנהן מהצד. הוא מצא בצדו האחר של כדור הארץ את הפתרון למשבר הפנסיה הישראלית, ואפילו לא שם לב. ויש גם קבוצה של נכים ישראלים, שהותירו הרחק מאחור את הפגנות חבריהם לצרה למען שיפור תנאי חייהם ובאו למקום שבו הנכה לא רק יכול לחיות בכבוד על קצבתו, אלא גם למצוא אישה יפה, צעירה, כזו שתעזור לו לשכוח שהוא מוגבל. בקצב הזה עוד מעט יצטרכו להקים כאן בית כנסת.
פעם פטאיה היתה מקום מטורף שהתייר הישראלי עובר עליו ברפרוף, משפשף עיניים וחוזר הביתה עם שקופיות כדי שהחבר'ה לא יחשבו שהוא מגזים. היום כבר יש פה קהילה ישראלית, אבל לך תחפש רב שיהיה מוכן להנהיג כאן מניין, אחד שיהיה מוכן לקבל את התואר "הרב הראשי של סדום ועמורה".
פטאיה. אין דומה לה בעולם. בכל מקום יש סקס, אבל בשום מקום אין כזה. סקס של 22 קראט, דיסנילנד של תאוות הבשרים, רכבת הרים של מין שתיקח אותך לגבהים של אקסטזה לפני שתפיל אותך לתהומות של התבהמות. סקס לכל דורש, בכל דרך, במחיר ארוחה תל אביבית. סקס בכל וריאציה, עם נשים אקזוטיות ועם גברים שנראים כמו נשים אקזוטיות. עם נשים שפעם היו גבר, עם גברים שפעם היו אישה, ועם כאלה שעדיין לא סגורים על מה הם. כל מה שרצית לדעת אי פעם על המין, כאן לא רק תשאל. תוכנית כבקשתך למימוש כל פנטזיה.
הסיפור הזה יסופר בלשון זכר, כי הוא מיועד בעיקר לגברים. זה לא שאין לתיירות מה לחפש כאן. אתרי הקניות שופעים, ויש גם הרבה מסעדות ופארקים וחופים יפים. אבל את אלה אפשר למצוא בכל מקום. עבור הגברים, לעומת זאת, זה המקום הכי נמוך בעולם, הרבה יותר מסדום אשר על ים המוות. הם באים בהמוניהם, נשבים בכבלי הזימה ונשארים. גרמנים ובריטים, בלגים ואמריקנים, סקנדינבים ואוסטרלים. וגם כמה עשרות ישראלים, שהמבטים המזמינים של הנשים/נערות/ילדות שינו את חייהם. אנשים שנטשו את ישראל ובאו לחיות בבית הבושת הגדול ביקום.
השעה אחת אחר חצות, בקצה הדרומי של דרך החוף של פטאיה. בין עשר בערב לשתיים בבוקר הקטע הזה הופך למדרחוב, שהוא בעצם נהר שוצף של זימה, צונאמי של ידע הבשרים. מולי מתקרבים שניים. היא נראית כמו נערת ג'יימס בונד מסוף שנות השישים, אבל הוא לא נראה כמו שון קונרי, יותר דומה לג'אבה דה האט של מלחמת הכוכבים משנות השבעים. הר אדם גרמני, לפחות 160 קילו. הם הולכים יד ביד ואני מכוון אליהם מצלמה, מקווה להנציח את הזיווג הבלתי הגיוני, הפרוורטי הזה. ג'אבה תוקע בי מבט של אם-אתה-מצלם-אני-מתיישב-עליך. נערתו של ג'יימס (בהערכה גסה לא יותר מ-42 קילו, עם גזרה שנשים מוכנות לבצע עבורה טבח עם) נראית מאושרת. היא הרי תפסה לה את ה"פראנג" שלה, כך נקראים כאן הזרים, והארוחה הבאה מובטחת.
משני צדי הכביש המוזיקה מכה בעור התוף, מתחרה בנשות המקום שרק מנסות לתפוס את המבט שלך, בדרך ללכידת שאר הגוף וכיבוש הארנק. "הלו מיסטר, וולקאם. ווט יו לייק?", כאן מכון עיסוי, שם גוגו בר ופה מועדון דיסקו ענק. בכולם הסחר מתנהל ללא הפסקה. כל אישה תאילנדית עומדת למכירה. העיקרון ברור ואפילו על המחיר אין בעיה להתפשר.
בכל רגע נתון יש בעיר הזו מאות ישראלים. כמה עשרות, בסביבות 70, הפכו אותה לביתם. חלקם אנשים רגילים, כמוכם וכמוני, שנסיבות חייהם ובעיקר סיבוב ראשון שנגמר במפח נפש הובילו אותם למלכודת העינוגים הזו. שי מי-טל למשל היה פעם רב פקד ביחידת החקירות של זיגל האיום, ואחר כך נמנה עם מייסדי היחידה לחקירות הונאה ברשות לניירות ערך. "באלף דולר בחודש אתה חי כאן כמו מלך", הוא מספר. "החיים רגועים, מזג האוויר נוח. אבל גם כל זה, ללא הנשים המקומיות, לא היה מספיק כדי להחזיק פה אף אחד. הסוד של המקום הוא האישה התאילנדית. היא רוחצת אותך בבוקר ורוחצת אותך בערב. רוחצת ממש, בכל פינה, בכל נקב. אם רק תדע לפנות אליה נכון היא תעשה בשבילך
הוא בן 54, וז'אן, האישה שאיתו זה ארבעה חודשים, בת 27. מאחת בצהריים עד אחת בבוקר היא עובדת במכון עיסוי, אבל מתחייבת שלא תעשה כמקובל במקומות האלה ותעבור את הגבול שבין עיסוי לעינוג. את שאר היממה הם חולקים יחד ואת ארוחת הבוקר אוכלים בצהרי היום. "הבוקר היא רחצה אותי ועשתה לי מסז'", מספר שי, ומעניק לה חיוך, מבט אבהי, מחבב, מאהב. ממבט ראשון נראה שיש ביניהם חיבה אמיתית, אבל מצד שני, הכל כאן נראה אמיתי ממבט ראשון, כולל כל זיופי המותגים בחנויות. מזייפים הכל, עד שכשאתה מתעורר בבוקר במלון אתה חש צורך לצבוט את עצמך כדי לוודא שמישהו לא שיכפל אותך בשנתך.
במקום כזה, איך אתה יודע שמוכרים לך אהבה אותנטית? אורגזמה לא מזויפת? אקסטזה מיד ראשונה? שי רוצה זוגיות. "אין לי כבר חשק לחפש כל יום הרפתקה אחרת". אחיו , מתי, דומה יותר לזאטוט שנכנס לחנות ממתקים ומוכן להיחנק רק כדי לא לפספס שום דבר. הוא פרוד מאשתו ומגיע לישראל לשלושה חודשים בשנה. "12 שעות אחרי הנחיתה בתל אביב אני מרגיש מוכן לעשות פניית פרסה ולחזור. אין עוד מקום כזה. שילוב של חיים זולים, אוכל נפלא, אקלים טוב, ובעיקר הנשים. כי בלי הצד של המין כל זה לא היה שווה". היו לו כאן כבר חברות קבועות לתקופות של עד שנתיים, אבל הוא דווקא נהנה מהציד הבלתי פוסק במקום שבו החיות שמחות להיטרף.
בטיול לאורך הטיילת הוא נתקל בידידות-של-לילה-או-שניים, מתחבק איתן, פה ושם מחליק לידיהן שטר בשווי כמה שקלים לאות חיבה לזכר שעות חטופות של עינוגים, הכרת תודה של גבר מערבי בגיל העמידה שבמחוז הולדתו יכול לבלות עם בנות גיל שכזה רק בדמיונו. ואז הוא ממשיך הלאה, עיניו בולשות ללא הרף ופיו מפיק קולות התפעלות מיופיין של בנות המקום.
בן המערב היוצא לפאטיה טוב יעשה אם ישכור תא בנמל התעופה הביתי שלו ויאפסן בו את כל מה שהוא יודע על החיים. אין כאן חלילה ניסיון להציג את המתרחש בתעשיית המין של תאילנד כדבר חיובי. הבעיה היא שאנחנו, עם המטען המוסרי של התרבות היודאו-נוצרית, מתקשים להתחבר להוויה הבודהיסטית של תאילנד ללא העכבות מכווצות הסוגרים של המערב.
אצלנו למכירת גוף האישה בעבור חופן דולרים יש שם רע עוד מהתנ"ך. בתאילנד לא מכירים את התנ"ך, לא יודעים איפה יריחו. רחב יכלה להיות גיבורה מקומית בפטאיה. מרבית הבנות העובדות כאן מגיעות מהמחוזות הכפריים הנחשלים של צפון-מזרח המדינה, וגם אם הן לא מספרות בבית בדיוק כיצד הן מוצאות פרנסה, לכולם זה ברור. הכסף שהן שולחות הביתה מאפשר ליתר האחים לרכוש השכלה ולהורים לבנות בית לבנים מרשים בהרבה מבתי הכלונסאות של המחוזות החקלאיים. הברירות העומדות בפני צעירות המקום אינן בין לימודים לבין כניסה לתעשיית המין; כאן האופציות נעות בין עבודה מפרכת בשדות האורז האינסופיים תמורת שכר רעב לבין חתונה בגיל צעיר, כשבמקרים רבים הבעל עוזב את אשתו עם הגיעה לגיל הקשיש של סוף שנות העשרים שלה, מטופלת בילדים.
גם המעבר לחיים מהוגנים בעיר אינו מזהיר. השכר החודשי הממוצע של מוכרת ברשת מזון מהיר או במפעל אלקטרוניקה או בדוכן למכירת מזון ברחוב נע סביב מאה דולר. במועדונים הממוזגים של המדרחוב בפטאיה אפשר להרוויח פי עשרה. שי: "זנות היא מילה מגונה שמשקפת את ההתייחסות של הסביבה במערב לעיסוק הזה. כאן אין עליה סטיגמה ורואים בזונה גיבורה שמקריבה מעצמה כדי לעזור למשפחה". מכאן ניתן להתחיל להבין למה כל אותן נשים זוכות בהערכת המשפחה ולא ברצח על חילול כבודה.
הישראלים המגיעים להשתקע, עם אצבע קלה על הקונדום, אינם מתעמקים בכל אלה. עבורם, צעירים כמבוגרים, זו קייטנה מסוג אחר. אבל, אני שואל את מתי, הרי החיים זה לא רק סקס, בעיקר באמצע העשור החמישי שלהם. מה עם האהבה והיכולת לתקשר עם בת הזוג במרבית שעות היממה שבהן לא עוסקים במשחקי גוף? זה לא קיים כאן. תאילנדית קשה שפה, ואין אפילו את היכולת לתקשר בשפת גוף. התאילנדים הם עם שמפנים רגשות, ומעבר לחיוכים שמפוזרים לכל עבר קשה לחדור מבעד למסיכה המלוכסנת גם לאחר חודשים ושנים של מגורים משותפים. מתי אומר שזו בעיה, אבל הפיצויים עליה רבים.
"האישה התאילנדית לעולם תיתן לך הרגשה שאתה שווה זהב. אתה חוזר מקניות, והיא לא תניח לך לסחוב את השקיות גם אם הן שוקלות 20 קילו. החברה הקודמת שלי נהגה להרדים אותי עם מסז' רגליים. פעם ישבנו במסעדה ובאמצע הארוחה היא שמה לב שציפורני הבהונות שלי צמחו. בלי לחשוב הרבה היא שלפה מהארנק שלה קוצץ וסידרה את העניין".
שי: "התקשורת איתן היא חווייתית. אתה יוצא עם החברה לסרט, הולך למועדון ריקודים, יוצא לארוחות יחד. החברה שלי מלמדת אותי תאילנדית, ואילו אני רשמתי אותה לקורס ללימוד אנגלית".
שי ומתי משתייכים לאחת משלוש הקטגוריות של ישראלים הנהנים מחמוקיה של פטאיה, לצדם של תיירי הסקס המזדמנים והתרמילאים הצעירים. קהילת הקבועים של העיר מורכבת במידה רבה מאנשים נורמטיביים, שנסיבות החיים גילגלו אותם לכאן. שי, למשל, היה בעברו אימת הצווארון הלבן עוד בימים שמעטים ידעו את פירוש המושגים "עמותות פיקטיביות" ו"חברות קש". הוא זה שחקר את השר אהרון אבו-חצירא בפרשת שחיתות מתוקשרת בראשית שנות השמונים. הוא רחוק מדמותו של טיפוס שלילי שיחפש בפטאיה מקלט מפני החוק או נושים. "רק כשאתה מגיע למקום כמו זה מתברר לך עד כמה הכל קשה בארץ", אומר שי, ומתי אחיו מחזק אותו: "האנשים בארץ לא נעימים כמו כאן והמחירים גבוהים. בני היה קמב"ץ בסיירת הצנחנים, בחור לתפארת, והבנות עושות לו פוזות. כאן כל פיסח קירח מחוזר על ידי צעירות מהממות". מתי: "אין לי שום דבר נגד ישראל, אבל פשוט גיליתי מקום הרבה יותר כייפי. אתה מתמכר בקלות לתאילנדים".
ב-2002 הגיעו מישראל 70 אלף תיירים לארץ חופי הזהב. בחשבון פשוט, משהו בסביבות מיליון ישראלים עברו את החוויה התאילנדית, ורובם, כך ניתן להתרשם, נשבו בקסמיה. ארץ שבאמת יודעת להסביר פניה לתייר, במחירים מגוחכים כמו 20 שקל לארוחה מלאה, חולצות מותג מזויפות ב-15 שקל ונסיעה במוניות בעלויות של אוטובוס ישראלי. אז מה חסר שם? המון, או לא כלום. תלוי את מי שואלים.
מתי: "אני לא מאמין באהבה כאן. בסופו של דבר, הכל סובב סביב הדולר של הזרים".
שי: "אתה טועה, מתי. בתחילה זה עובד על בסיס של ביטחון כלכלי תמורת פינוק בסיסי. אבל עם הזמן הקשר מתחזק ונוטה לאהבה".
יצחק גבאי הוא פנסיונר של משטרת ישראל, בן 52, שבתחילה הסתדר עם הפנסיה המוקדמת שקיבל מסיבות בריאות. אבל אז הגיע ביבי נתניהו למשרד האוצר. "אחרי 30 שנה במדים, אחרי שלחמתי בשתי מלחמות, התברר לי שאני בצרות", הוא מספר. "המדינה שלנו פשוט לא נותנת לפנסיונר אפשרות להתקיים בכבוד. למה להטיל עלי מסים?".
קודם הוא מכר את המכונית הישנה שלו, ואז עבר להתגורר עם דודו כדי לחסוך את שכר הדירה. "הסתכלתי על עצמי בראי והבנתי שיש לי כבר הרבה יותר עבר מעתיד", מספר גבאי, חיפאי גרוש ואב לבת שסיימה לא מכבר שירות צבאי. בנסיעה האחרונה שלו כתייר לתאילנד הכיר יפהפייה מקומית. הוא הביא אותה לארץ לאחר שפרץ את מחסום הביורוקרטיה של משרד הפנים, אבל אחרי ארבע שנות מגורים בחיפה הבין שהפנסיה הולכת למוטט אותו.
"אם אני ארצה לגור בישראל בבית דומה לזה שיש לי כאן אצטרך שתי פנסיות רק למימון שכר הדירה", הוא מספר. כאן הוא משלם 200 דולר לחודש עבור בית קטן אך מפואר,צמוד קרקע,על שפת אגם מלאכותי במרכז פטאיה. לפני שנה וחצי לקח את ממ, בת 28, שלה הוא נשוי כבר שש שנים, וחזר לפטאיה. "משכה אותי הקלות של החיים כמו מלך. אני כבר בשליש האחרון של חיי, עם רגל אחת בפנים, וצריך שיהיה לידך מישהו שידאג לך ויטפל בך". הם מספרים על קשיים לגשר על הפער המנטלי, ברוחב של השבר הסורי-אפריקני, המפרידים בין הישראלי הקולני לתאילנדית המופנמת-כנועה-מרצה. אך אט אט הם שוברים את המחסומים.
הוא מפרט באוזני כיצד הפנסיה שלו מספיקה לחיי נוחות, עם שני קטנועים עבורו ועבור ממ, שאינה עובדת אלא דואגת לבית מצוחצח עם הרבה אוכל על השולחן. אין ארנונה בתאילנד. חשבון חשמל ומים, בסביבות 30 דולר; דמי פינוי אשפה, ארבעה שקלים (לחודש); ארוחות וביגוד, מחירי בדיחה. אבל אחרי הכל, גם גבאי, אחד השמרנים בקהילת ההוללים הישראלים בעיר החטאים, יודע שהמגנט העיקרי הוא הסקס. "לא חסר מין בישראל, אבל שם לא תראה גבר בגיל העמידה מסתובב כשעל זרועו תלויה נערה בת 19. זה נדיר. פה רק תעשה סיבוב בקניון או בכל רחוב ואתה צריך לצבוט את עצמך כדי להאמין שזה אמיתי".
"אבל לא רק זה משך אותי. התאילנדים אולי לא העם הכי חכם בעולם, אבל הם נחמדים וחמים. עם שקט שמדבר בלחש ונפגע בקלות אם מרימים עליו קול". זה נכון. לכו ברחוב תאילנדי ולא תשמעו תינוק בוכה. גם הכלבים לא נובחים כאן. תינוקות וכלבים, שני זנים שאת רמת החרדות והעצבנות שלהם הם קולטים מהסביבה האנושית הבוגרת. אני שואל את ממ איך גבאי כבעל, והיא עונה לי, בעברית: "חבל על הזמן". השעון הביולוגי של התאילנדיות מתקתק בדיוק כמו השעון של השווייצריות, וממ היתה רוצה ילדים, אבל לגבאי אין לזה כוח. ובכל זאת, עם כל הנוחות של החיים כאן, איציק גבאי היה חוזר הביתה לחיפה, "אבל אין לי אפשרות. בסך הכל, החיים כאן די משעממים".
לא צריך לגור כאן כדי ליהנות ממנעמי העיר הזאת. אלפי תיירים, כולל מאות ישראלים, לא מאמינים למה שמותר להם לעשות פה. בארץ, רק המחשבה על חלק ניכר משגרת החיים של פטאיה היא עילה למעצר. "תכירו את המזדיינת החדשה שלי", אומר אחד התיירים הישראלים שנפגש עם חבריו במדרחוב. היא לא מבינה וספק אם היתה נעלבת לו הבינה. וגם אם היתה נעלבת מתחת לחיוכה התמים, מה זה לעומת שכר יומי בשווי מאה שקל במשך מספר השבועות שהפראנג שלה נמצא בעיר. היא נמצאת במצב טוב בהרבה מאלה העומדות או יושבות בקבוצות תחת עצי הקוקוס לאורך הטיילת. הן צריכות לעבוד קשה כדי לעשות את הלילית שלהן.
אחד הישראלים מספר לי כיצד בלילה הקודם תפס לעצמו עובדת בגוגו בר מקומי, בת 19, ולקח אותה למלון, בעוד במלון אחר ממתינה לו הקבועה, בת הלוויה שאיתה הוא מעביר את השבועיים של חופשתו כאן. באיזה עוד מקום בעולם אתה בוגד בזונה אחת עם זונה אחרת? ראיתי את זו שאיתה בגד. היא טוענת שהיא בת 20, אני לא נותן לה יום אחד יותר מ-13, אבל לך תדע. בעיר שבה החיים כל כך קלים, אחד הדברים הקשים ביותר הוא לעגוב במבט על זו שמגיעה ממולך. מצד אחד היא היתה יכולה להיות נכדתך, אבל מצד שני, אולי היא בגיל של הסבתא שלך?
נכנסתי למועדון גוגו. האחראית, קשישה שנראית לי לפחות בת 32, מציעה בתקיפות משקה ואז מתיישבת על ברכי. "מה אתה אוהב?", היא שואלת ומצביעה על חצי תריסר הבנות הרוקדות על הדלפק במרחק מישוש, חשופות חזה עם חוטיני במידה מיני. לאחת מהן, חמודה במיוחד, ברזלים ליישור שיניים, אבל השיניים שלה כל כך מסודרות עד שמתעורר בי חשד שזה עוד אביזר שמיועד למשוך פדופילים החוששים מידו של החוק. היא נראית לי בסביבות גיל 17, גם אם כל חכמי פטאיה נשבעים שמקפידים כאן על צווים שהוצאו לאחרונה ומחייבים בדיקה של תעודות זהות בכניסה, כדי שאף אחת מתחת לגיל 19 לא תחמוק פנימה.
המאדאם מחמיצה פנים כשאני אומר לה שבקבוק הבירה יספק אותי הלילה, תודה. אין לה זמן לחנונים, במיוחד כשלמקום בדיוק נכנס איזה מתלהב קוריאני (הם מרבים לבקר כאן כדי לפרוק את המתחים של החיים בצל הפטרייה הגרעינית מצפון) ומתיישב על כיסא מתחת לדלפק. הוא בוחן בלי בושה מה קורה באזור החוטיני מעליו ושולח יד ממששת. הוא סגר על רקדנית עוד לפני שהמשקה שלו הגיע. זה קליינט רציני, לא אחד שבא לבלבל את המוח על בקבוק בירה בודד.
איך זה עובד? פשוט מאוד: כל דכפין ייתי וייכנס, ישלם למאדאם 500 באט (50 שקל), וייקח את זו שבה חפצו נפשו וגופו. לה הוא ישלם 150-100 שקל עבור לילה שלם של עינוגים. התאילנדים בוטחים בזולת. התשלום כאן הוא תמיד בסוף, לא מראש כמו בשאר העולם.
זה נשמע רע. אז למה, לכל הרוחות, זה לא נראה רע? למה הבנות נראות כמי שממש נהנות מהאווירה, מהפיזוז העירום מעל לעיניהם החומדות של כל חרמני העולם שהתקבצו למקום שדווקא עליו פסח הצונאמי בשנה שעברה. גם בפוקט שבדרום, שחטפה את מלוא זעמו של הגל הקטלני, אפשר למצוא ריגושים רבים. אבל ליד פטאיה, היא נראית כמו שיעור יום ראשון במנזר ישועי. זה שאחראי למטר האבנים, האש והגופרית בטח גמר את כל התחמושת מזמן אצלנו. אחרת אין הסבר למה שמתרחש כאן. וגם אין לי הסבר איך במשך כמה ימים בפטאיה לא שמעתי מאף אחד את המילה איידס. אפשר לחשוב שכבר יש בכל בית מרקחת תרופה למחלה שלפני עשור, בימים שעוד הפחידה, כמעט הרסה את תיירות המין לתאילנד.
האתגר של הישראלים המחפשים בת לוויה קבועה הוא למצוא אחת שרק הגיעה מהכפר ולא העבירה כאן שנים עם מאות פרטנרים. אחד התיירים הישראלים מספר לי בגאווה שזו שאיתו באה רק לפני שבוע מהבית במזרח והוא מרגיש בטוח איתה במיטה.שי לוחש: "כאן כולן יספרו לך שהן הגיעו רק לפני שבוע". באמת מעניין מה עשו כאן כל החרמנים לפני שבועיים. מתי מי-טל אומר שתאילנד, אחת המדינות בעלות שיעור הנשאים הגבוה בעולם, דווקא מצטיינת בשנים האחרונות בבלימת העלייה במספר תושביה הנושאים את הנגיף. מספרים כאן על ישראלי שמבקר בפטאיה בקביעות כמעט 20 שנה, בילה עם מאות מבנות המקום, ולא ראה כובעון בכל אותה תקופה. הוא חייב להיות אלוף העולם באופטימיות.
במורד המדרחוב, מועדון "מארין", דיסקו ענק שמתי מי-טל מת עליו. הפראנגים כאן מעלים את ממוצע הגיל בעשרות אחוזים ואפשר למצוא פה את כל מגוון המין האנושי. לידנו מופיע זוג שכבר קנה לו מעריצים רבים בימים האחרונים: הוא תייר מבריטניה שנראה מרחף על ענן כימי כלשהו, ונערתו המקומית, בערך מחצית גילו, לבושה, כך קוראים לזה כאן, בפס בד שקוף, ברוחב סרט הדבקה ממלחמת המפרץ, על החזה החשוף, ובפס ברוחב דומה על השאר. רק פס, ללא כל תחתון. מה הקיק של הבריטי? הוא שולח את חברתו לפתות את הנוכחים, ואני מדבר על מאות נוכחים, כדי שימששו מתחת לפסים. שמהשמים ינחיתו עלי ברק ברגע זה אם נגעתי בה מעבר ללחיצת יד נבוכה. אי אפשר לסרב ללחיצת יד, הרי אמרנו כבר שהתאילנדים נוחים להיעלב.
ההליכה המיוזעת לאורך המדרחוב היא כמו מסלול מכשולים מייגע. מכל עבר הבנות צועקות אליך באינטנסיביות של בעלי מלכודות התיירים באיסטנבול. אם באת לכאן רק לראות, אל תגיע לכלל נעילת עיניים עם הבנות; הן מיד מחייכות, ואתה עלול לחוש שלא בנוח לסרב.
אתה משוטט בתוך קדרת הבשר המהבילה, ודווקא שם נפתח להארה מעין דתית. כי היכן שהכל הולך, אתה פתאום חושב שאולי בכל זאת, מי שכתב את ספרי המוסר שלנו לפני כל אותן אלפי שנים, ידע דבר או שניים שעליהם עדיין לא שמעו בפטאיה. כי עם כל הכבוד לחוסר העכבות של האוריינט, יש משהו מקומם בעם שמפקיר את בנותיו, את גופן הקולקטיבי, לגורלן. תאילנד בת 65 מיליון התושבים אינה מציעה רשת ביטחון סוציאלי לבניה ובנותיה. אין לך עבודה, יש לך בעיה. יצאת לפנסיה, תסתדר לבד. אין כאן בתי אבות, כי את האבות והאמהות מחזיקים בבית עד צאת נשמתם. זה אולי אות כבוד לחוסנה של המשפחה התאילנדית, אבל אות קלון למדינה שאינה ששה לקבל אחריות הולמת לאזרחיה.
זו מדינה של ניגודים. מקום שבו הושקעו באחרונה מיליארדים כדי לבנות, בתוך שנה ומשהו, רכבת עילית לתפארת בבנגקוק, ומטרו מתחתיה. מדינה שבנתה רק לאחרונה אוטוסטרדה עילית, מעין גשר בעל שישה נתיבים על עמודים, הנמתחת לאורך מאות קילומטרים. כל זאת כדי להקל במעט על עומסי התנועה המפלצתיים של הבירה, בעוד המדרחוב של פטאיה הוא פקק תנועה אנושי.
באותה מדינה ממש, מאות אלפי בנות ונשים מועסקות בתעשיית מין בהיקף חסר מקבילה בעולם. אפשר להגיד עד מחר שלהן ולמשפחות שלהן אין בעיה עם זה, אבל שיקום אב תאילנדי אחד ויאמר שהוא דווקא גאה בבתו שמוכרת את עצמה לשלושה גברים בלילה ושהוא היה נפגע עד עמקי נשמתו לו היתה מידרדרת לאוניברסיטה. אלה שמבינים באמת את תאילנד יודעים שבחורה תאילנדית מבית טוב לא רק שלא תעבוד בתעשיית המין, אלא אף לא תראה את פרצופה בחברתו של זר.
מתי מי-טל מודה שמדי פעם מבליחה בראשו מחשבה פילוסופית סביב שאלת המוסריות. הבעיה היא שעבור רוב גברי המערב החיים כאן, האופק הרחוק ביותר הוא הזיון הבא. תאילנד מציעה לך גוד טיים, אז פשוט קח אותו מלוא חופניים ואל תבלבל את המוח בחיבוטי נפש מתחום המוסר שהבאת מהצד השני של העולם.
לא הצלחתי לברר את רמת חיבוטי הנפש של גרעין של נכים ישראלים שמצאו כאן מקלט מפני עינו הבוחנת של המוסד לביטוח לאומי אצלנו. הם נחבאים מעיתונאים, חוששים מאימת זעמו של הפקיד הישראלי שבאבחת חותמת אחת יכול לשלול מהם את הקצבה שבישראל מאפשרת להם לשרוד, וכאן מעניקה להם חיים. אלה שמכירים אותם מספרים שדורשים מהם לחזור מדי כמה חודשים לארץ כדי לוודא שהם עדיין מרותקים לכיסא גלגלים או לקביים.
לך תדע, במקום ביזארי כזה אולי הם פגשו במקרה על חוף הים את ישו, שעשה להם נסים והזקיף את גוום. עוד אחת מנפלאות הביורוקרטיה הישראלית; במקום לברך על כך שהנכה הישראלי הולך לתנות את צרותיו בשדות זרים ולמצוא נחמה בזרועות יפהפייה שמקבילתה הישראלית לא היתה מזכה אותו במבט, דורשים ממנו לחזור למולדת כדי שזו תוכל להמשיך למרר את חייו.
נא להמתין לטעינת התגובות
