אקשן
אוראל טימסית הרגישה נוח להוריד את הג'ינס כבר באודישן. לשמיל בן-ארי בכלל יש העדפה לצעירות בגיל הבת שלו. אז ככה, על הסט של "החשוד האחרון", סרטם החדש של אריק לובצקי ומתי הררי, התפתחה מערכת יחסים לוהטת בין שני הכוכבים הראשיים. עכשיו הם כבר לא ביחד, אבל אין להם שום בעיה להסביר למה מומלץ לנהל רומן חסר מחויבות עם אנשים צעירים
מכל הדרמות שהתרחשו מאחורי הקלעים, זו שקשורה בסצנה הזו היתה, מסכימים כולם, הכי קיצונית: עוד לפני שהחלה הסצנה תפס בן-ארי את טימסית, החל מטלטל אותה בפראות ומפליא בה צעקות אימים. הנוכחים במקום, מספר לובצקי, נכנסו קצת להלם, אבל איש לא נכנס להלם יותר מאשר טימסית האומללה, שזה שבועות ארוכים היתה שרויה עם בן-ארי במערכת יחסים.
"לא הבנתי מה קורה", אומרת טימסית. "יש לי טקסט, אני רוצה להגיד אותו, ופתאום שמיל צורח עלי, 'מה את מדברת עכשיו!', ואני לא מבינה אם זה ברזניץ או שמיל צורח עלי. ואז הוא טילטל אותי והשתמש בכוח, ואני נורא נעלבתי ונורא נפגעתי והרגשתי...".
שמיל : "מבולבלת. אני זוכר שהיא הסתכלה עלי ולא הבינה מה קורה כאן. אבל ככה זה היה בכל הסרט, גם אם כאן זה היה קיצוני יותר. בכל סצנה היה הרובד של הסצנה בסרט, זה היה 20 אחוז, ו-80 אחוז היה היחסים האישיים שלי עם אוראל. את כל ה-80 אחוז מילאנו ביחסים האלה. כל מה שהייתי עושה איתה, או אומר לה, זה כתוצאה מסוג החופש, ההתחברות, שהיתה לי עם אוראל באותו זמן. בגלל זה גם הרשיתי לעצמי ללכת כל כך רחוק כדי להכניס אותה לסצנה. אני הרשיתי לעצמי, והיא הרשתה לעצמה, ושנינו הרשינו לעצמנו לצלול, לעוף למקומות".
אוראל : "אבל לקח לי קצת זמן להבין שזה היה לטובתי בסופו של דבר, שזה תרם. לא הבנתי את זה באותו רגע. הכל התערבב והיה נורא טעון מבחינתי. נורא כעסתי".
שמיל : "היה איזה שלב שהיא פשוט אמרה,'די, אני לא יכולה, תעזבו אותי, לא רוצה יותר', ופשוט עזבה את הסצנה".
אוראל : "לא יכולתי לעמוד בזה".
שמיל : "החזרתי אותה בכוח. היית הרוסה, את זוכרת? ".
אוראל : "היתה שם אלימות פיזית. נורא נפגעתי".
שמיל : "היא לא רצתה לדבר איתי יום שלם אחר כך".
אוראל : "הוא צילצל בערב לשאול איך אני ומה קורה ואני לא רציתי לדבר איתו. בשום פנים ואופן".
שמיל : "כן, היו דברים מעניינים. נכנסנו לעצמנו וגילינו מקומות חדשים ויפים".
אוראל : "היה מרתק".
שמיל : "חוויה".
"החשוד האחרון" (שהופק במסגרת פרויקט "סרטים מכאן" של "הוט") הוא סיפורו של ברזניץ, חוקר בכיר במשטרת תל אביב, שעולמו חרב עליו מכל הזוויות והכיוונים: חיי הנישואים שלו במשבר, אהובתו הצעירה, אווה, נוטשת אותו רגע אחרי שכמעט ומת בתאונת דרכים ואובססיה שהוא מפתח כלפי גופה שנמצאה ביער מאיימת להחריב גם את מעמדו המקצועי.
הטשטוש בין מציאות לדמיון החל בשלב מוקדם מאוד של העבודה על הסרט. "החשוד האחרון" מבוסס, אמנם, על ספרו של חיים לפיד, "ברזניץ", אבל התסריט עמוס באלמנטים חצי ביוגרפיים שהוסיפו הררי ולובצקי, בהתבסס על נסיונם האישי. אבל מה שהזדקר לנגד עיני כל בר דעת, עוד משלב האודישנים, היה הכימיה בין בן-ארי לטימסית. כימיה שמבוססת על הרבה יותר ממפגן מפעים של משחק מקצועי.
"והם גם לא טרחו להסתיר את זה", מאשר לובצקי. "לשלב האחרון באודישנים הגיעו בין היתר נטלי עטיה, סמדר קילצ'ינסקי ולינור אברג'יל, שכולן שחקניות על הכיפק, אבל אי אפשר
אוראל: "הכימיה הזאת הפתיעה גם אותי, כי בהתחלה נורא חששתי. ידעתי שהוא יהיה באודישן, וידעתי שהוא שחקן ותיק ומנוסה, ואפילו שלא הכרתי אותו כאדם פרטי כבר היתה לי דעה מגובשת עליו כשחקן. מאוד התרגשתי, אבל הכל נעלם כלא היה ברגע שנכנסתי לשם. הרגשתי כאילו אני מכירה אותו שנים. זה הרגיש לי...נכון ".
שמיל : "הרגשתי מאוד נעים איתה. זאת אומרת, כל המועמדות היו על הכיפק, באמת, אבל חוץ מזה שאוראל היתה באמת מאוד חופשייה באודישן, היה בה משהו בעיניים, שכשהסתכלתי עליה אמרתי, זה המבט שאני חושב שנכון לדמות. משהו ברגישות, בטבעיות שלה. אי אפשר לנסח את זה במילים, אבל זה משהו שהיא הקרינה".
איזו סצנה עשיתם באודישן?
שמיל: "זה היה שאנחנו יחד באמבטיה, לא? ".
אוראל: "באמבטיה, נכון, נכון, נזכרתי. כשביקשתי להוריד את הג'ינס".
אמבטיה כבר באודישן?
אוראל: "זה לא היה ממש אמבטיה. שמו אותנו בפוזיציה בין כיסאות, שזה האמבטיה לצורך העניין. אני ניסיתי להקל על עצמי כמה שאפשר: הייתי עם ג'ינס, נורא לחץ לי, ורציתי להרגיש, עד כמה שאפשר, אמבטיה כזה. אז שאלתי אם זה בסדר שאני אוריד את הג' ינס, ואריק אמר, אני אשאל את שמיל. אם זה בסדר מצדו, זה בסדר מצדנו".
וזה היה בסדר מצדך?
שמיל: "אם זה בסדר לה, זה בסדר לי".
ומאותו רגע היה ברור לכם שזה זה?
שמיל: "ממש לא". אוראל: "באמת שלא חשבתי עליו במובן רומנטי. ברור שהאודישן היה סוג של חוויה עוצמתית, ולקחתי איתי את זה הביתה. זאת אומרת, יצא לי לחשוב עליו, אבל כחלק מהאנרגיה, כחלק מהתחושות שלי בחוויה של האודישן. זה הכל".
שמיל: "זה התחיל ממש, אם אני זוכר נכון, תוך כדי החזרות והעבודה. הרגשנו שאנחנו צריכים להיפגש כדי לדבר על...".
אוראל : "היחסים".
שמיל : "אין מה לעשות, היינו חייבים להיפגש כדי ללבן דברים שקשורים בתסריט, נקי בתסריט, באמת. וכנראה כתוצאה מהדיבור ומהפגישות, טבעי שנוצר משהו".
אוראל : "אצלי זה היה קצת יותר מורכב. במהלך החזרות הרגשתי קושי.הרגשתי מצומקת,והיה לי קשה להיפתח.הרגשתי שהוא מאוד דומיננטי, מוחק רפליקות מהתסריט, משנה, מוסיף, ואני שם, אין לי ממש מעמד מולו. אז הייתי אמיצה והתקשרתי אליו, וסיפרתי לו מה אני מרגישה,שזה לא תורם לי,כשחקנית, ושמהרבה בחינות אני מרגישה שאני מצטמקת. ואז קבענו להיפגש ולעבוד על הדמויות, ומשם באמת הכל נפתח, נהיה יותר קל. הוא ממש שמח לעזור, ויופי שהתקשרת, וזה בסדר גמור,וזה טוב שאת מרגישה ככה,וזה עוד צבע שלך ותשתמשי בצבע הזה, ובאמת זה היה אחלה טיפ".
אתה באמת רוצה להגיד לי שבאודישן לא חשבת על אוראל כאופציה?
שמיל: "בחיי".
נו , באמת.
"תראי, באינסטינקט, איפשהו, אולי בחביון נפשך, אתה אומר, טוב, אנחנו נעבוד ביחד, בטוח יהיה משהו. לא שאתה מקווה ואתה מצפה לזה או משהו ולא שאתה יושב על זה, אבל אתה אומר לעצמך, משהו בטח יקרה".
ולא פחדתם קצת שאם הסיפור ביניכם ייגמר פתאום, זה יחריב לגמרי את העבודה על הסרט?
שמיל: "וואללה, לא חשבתי על זה. היינו עסוקים מדי ביחסים בינינו וביחסים בין הדמויות, שהגבולות ביניהם היו מאוד מטושטשים. הסצנה ההיא, שבה טלטלתי וטלטלתי אותה, היא דוגמה קיצונית, אבל היו הרבה מאוד סצנות שהרגשתי שהגבולות היטשטשו. אני חושב שזה בגלל שבאופן אישי היה לי מאוד נוח עם אוראל ולאוראל היה מאוד נוח איתי, אז אמרנו יאללה...
אוראל: "נקלף את הקליפות".
שמיל: "נלך עם זה במקסימום".
אוראל: "אני אתן לך דוגמה. אווה, הדמות שאני משחקת, עוברת התקפי חרדה מאוד רציניים בחלק השני של הסרט. ואני, בתור אוראל, אף פעם לא חוויתי התקפי חרדה. אבל כששיחקתי את אווה כל כך נכנסתי לדמות, שלקחתי איתי את זה הביתה, היה לי קשה להירדם בלילות, הרגשתי חנק, דברים שאף פעם לא קרו לי. היתה אפילו איזה פעם שבאחת ההפסקות על הסט הלכנו לקנות כדורי הרגעה, אתה זוכר? זו ממש תחושה של חרדה איומה, של חוסר ביטחון. היו מצבים שמהמעט שעות שנשארו לי לישון בלילה לא הייתי נרדמת. אז לקחתי כדורי הרגעה, טבעיים אמנם, אבל שיעזרו לי קצת לישון".
שמיל : "מצד שני, היתה הסצנה של סקס. אני חושב שבגלל שהיינו יחד, הרגשנו הרבה יותר חופשיים, עם הרבה פחות מעצורים, בסצנה הזו".
סצנת הסקס האמורה, המופיעה ממש בראשית הסרט, כוללת את ברזניץ ואווה, או אם תרצו טימסית ובן-ארי, מבצעים זממים מגוונים על השטיח ומקנחים באמבטיה המפורסמת מן האודישן. הפעם על רטוב ואמיתי.
"ידעתי מראש שיש סצנה כזו", אומרת טימסית, "ואני לא אגיד שלא קיים קושי. אני באה ממשפחה דתית, אבא שלי שליח ציבור בבית כנסת, ויש קונפליקט. אבל כבנאדם פרטי עשיתי פה בחירה, שאם אני מקבלת על עצמי את הדמות הזו ובוחרת לעשות אותה, אז זה כולל הכל".
אני מניחה שגם בת לאבא חילוני היתה מרגישה קצת מוזר להראות לאבא סרט שכולל כזו סצנה.
"כבר הרבה שנים שאני לא דתייה, ועם המשפחה שלי עברתי, ואני עדיין עוברת, איזה סוג של תהליך, של קבלה, של השלמה. וכמו שאני מכבדת את הבחירות של אבא שלי ואת המוזיקה שלו-הוא פייטן - אני מניחה שהוא מקבל ומכבד את ההחלטות והבחירות שלי. הכנתי אותם לקראת זה ואמרתי להם, אני רוצה שתרגישו נוח. אם זה יביך אתכם אז אל תראו, אם תרגישו טוב אז תראו'. בסופו של דבר האחיות שלי ראו את הסרט, אמא שלי אמורה לראות ורק לגבי אבא שלי אני עוד לא יודעת".
שמיל : "לי היה הרבה יותר קשה עם הסצנה הזו. עם כל הניסיון שלי בקולנוע, זו פעם ראשונה שאני עושה סצנת סקס, ואיך שקראתי את התסריט ידעתי, הופה, פה תהיה הבעיה. ידעתי שאני אהיה מאוד נבוך, ולא היה לי מושג איך אני אתמודד איתה. אבל בגלל שזו היתה אוראל ובגלל מערכת היחסים שנוצרה בינינו, עברתי את המהמורה הזו. אמנם קצת יותר קשה מאוראל, אבל בסך הכל הרבה יותר קל ממה שחשבתי".
גם בסצנה הזו הרגשתם שהגבול מיטשטש בין המציאות לתסריט?
שמיל: "באופן טבעי הבנו שאנחנו לא עומדים לעשות את זה באופן חי".
אוראל: "דווקא כאן ידענו בדיוק איפה הגבולות עוברים".
טימסית,33, צעירה מבן-ארי ב-20 שנה .היא גדלה בקריית שמונה ואחר כך בטבריה ובגיל 22 עברה לתל אביב,פתחה את מדריך "בידור ובמה" וחיפשה להקה שתוכל להצטרף אליה.מאז הספיקה לעבור כמה וכמה הרכבים מוזיקליים, בהם להקת "פסגות", לשיר עם תזמורות בבתי מלון ובחתונות,ועל הדרך גם להשתתף בסדנאות משחק,בהן זו של שרון אלכסנדר. את ההזדמנות הראשונה בתחום המשחק קיבלה בסרטם הקודם של לובצקי והררי, "בלאק ג'ק", שם שיחקה דילרית בקזינו המסובבת על ציפורן אצבעה המשויפת גברברים מכל הבא ליד. בין המסובבים היה גם גדי סבן, שבסמוך לעליית הסרט למסכים הואשם באונס צעירה ב-TLV ונשלח בינתיים למאסר (לאחר שהורשע,במסגרת עסקת טיעון,בביצוע מעשה מגונה בכוח).הסרט,עם או בלי קשר,ירד מהמסכים כלעומת שעלה ( " בואי נגיד שהפרשה הזו לא הוסיפה לנו בריאות", אומר לובצקי).
את טימסית, לפי שעה, כשהיא לא עסוקה באודישנים או בענייני הסרט הממשמש ובא, אפשר למצוא גם בשינקין, מנהלת חנות בגדים, בשביל הפרנסה. מערכת היחסים הרומנטית עם בן-ארי, שנמשכה שלושה חודשים, נגמרה בינתיים, אבל השניים שומרים על קשר חברי. "אני יכולה להגיד שהרגשות והעוצמה בווליום הכי גבוה, מבחינתי, היו בתקופת הצילומים", היא אומרת. "אחרי הצילומים הם עברו לווליום אחר".
שמיל : "בצילומים לא מצאנו את הגבולות בינינו ובין הדמויות וגם לא חיפשנו אותם. כשהסתיימו הצילומים, באופן טבעי, נוצר פתאום גבול".
אוראל : "היינו צריכים לבדוק מי אנחנו באמת בתוך הסיפור הזה וגילינו דברים חדשים. הוא היה בטוח, למשל, שאני חרדתית, כמו הדמות שלי. פעם אחת הוא דיבר איתי ואמר לי, 'תשמעי, את חייבת להיות חזקה'. ואמרתי , על מה הוא מדבר? מה הוא יודע עלי בכלל? הוא בכלל לא מכיר אותי! כאילו כעסתי, אתה זוכר? הוא לא הכיר את הצד האסרטיבי שלי, הבטוח בעצמו. הוא הכיר את אווה".
בן-ארי, שסיים עכשיו את הצילומים לעונה השנייה של "מעורב ירושלמי" ומשחק בימים אלה בהצגה "הצנזור" בתאטרון חיפה, זקוק פחות להקדמה: הרזומה המקצועי שלו כולל, בין היתר, את "החיים על פי אגפא", הסרט שהזניק אותו לתודעה, "שמיכה חשמלית ושמה משה", שזיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר לשנת 94', זעקות ה"אוולין, אוולין" ב"חולה אהבה בשיכון ג'", "האסונות של נינה", " אהבה קולומביאנית", "זינזאנה", "מרחב ירקון" ועוד שורה ארוכה של תפקידים בתאטרון. מה שטימסית אינה יודעת ושגורם לה לצאת, לרגע קל, משלוותה, זה שכפסע היה בין בן-ארי, השועל מסוקס הצדעיים, לבין קריירה אקדמית בכותלי מעבדה. ככה זה נשמע:
שמיל: "בתיכון הייתי מאוד חזק במקצועות הריאליים".
אוראל: "מה?!".
שמיל: "כן, חשבתי שזה העתיד שלי, שאני הולך להיות איפשהו מתחת למיקרוסקופ באוניברסיטה. הייתי ממש חנון".
אוראל: "אני ממש לא ידעתי את זה".
שמיל: "עד היום אני אוהב לקרוא ספרי כימיה,ביולוגיה.כל מיני חישובים של טריגונומטריה,גאומטריה.זה נורא כיף.אבל זה התחיל אצלי רק בגיל 14. קודם הייתי מה שנקרא אצלנו אז פושטק".
אוראל: "פושטק. כמה זמן לא שמעתי את המילה הזאת".
מה זה בדיוק פושטק?
אוראל: "מרדן".
שמיל: "לא, לא. ממש לא".
אוראל: "אז מה?".
שמיל: "תקשיבי, חבר'ה שגדלו איתי בקריית יובל הפכו אחר כך להיות פושעים פליליים רציניים".
אוראל : "מה אתה אומר".
שמיל: "כל המאפיה הירושלמית? גדלתי איתם באותה שכונה. היתה תקופה שהייתי ממש חלק מהם. גניבות, עבירות, מכות על ימין ועל שמאל, מה עוד...".
פריצות?
שמיל: "היו דברים. ואמא שלי בכתה ובכתה, מה יהיה איתך, ואז בגיל 14 החלטתי לעשות תפנית ולקחת את הלימודים ברצינות. נרשמתי לבויאר, שזה כבר אנשים מבית הכרם, ההיי-סוסייטי. התעסקתי המון בלימודים, היו לי משקפיים. נהייתי חנון חנון".
התפנית חלה אחרי הצבא. חבר רשם את בן-ארי לבית צבי, על תקן דאחקה, ושמיל, שלא הבין מאיפה נחת עליו הזימון לאודישן, הלך, על תקן הלצה. כצפוי בסיפורים מסוג זה הוא התקבל, נטש את לוק המבחנה ועל הדרך נטש גם את השם "שמעון בן-הרוש", אחרי שמישהו אמר לו שזה לא ממש שם של שחקן.
אבל המטאמורפוזה טרם הושלמה. כבר בשנת הלימודים הראשונה הכיר בן-ארי את רותי, תלמידת שנה ג'. תוך חצי שנה התחתן ובגיל 24 כבר היה אב למריטה (היום בת 29), וזמן קצר אחר כך גם לאיתמר (26). הנישואים החזיקו מעמד שבע שנים, ורק משתמו החל בן-ארי לחיות את חייו, פלוס מינוס כמו שפינטז מאז ומעולם.
"יש שלב די ארוך בחיים שאתה מרגיש שאתה לא באמת פועל במודע", הוא אומר, "אלא כתוצאה מלחץ של אנשים, של נסיבות, של חינוך, ומגיע איזשהו שלב, שהיה כרוך, לפחות אצלי, במשבר נפשי מאוד מאוד חזק.אתה מתפרק כל כולך.אצלי זה היה קצת לפני הגירושים הרשמיים, כשעזבתי את הבית ולא רק את הבית, אלא סוג מסוים של מערכות שחייתי בהן, שהרגשתי שאני לא נמצא בתוכן מבחירה.
"כדי לעשות בחירות הייתי חייב להתנתק מהרבה דברים, להתחיל מאפס, ואחד הניתוקים הכואבים זה לעזוב את האישה ואת הילדים הקטנים. ומאז, מרגע שאתה אומר, רגע, עכשיו אני אדון לעצמי ואני יכול לבחור רק מה שאני רוצה, הרגשתי שנוח לי עם הזמני.כיף לי ככה.לא להיות מחויב לבנאדם מסוים,לא להיות מחויב למערכת מסוימת, לא להיות מחויב לשום דבר".
אבל היו לך מערכות יחסים ארוכות אחרי הגירושים.
"היו לי ארבע מערכות יחסים ארוכות, של שלוש שנים וחצי, ארבע שנים. אבל זה משהו שאתה בוחר. אתה לא מתחייב מבחינה פורמלית, טקסית, דתית וכולי, וגם יש ידיעה מסוימת, אולי כבר בהתחלה, שמתישהו זה יסתיים".
אוראל : "אתה שם מבחירה, ולא כי זה הונחת עליך כאיזו תבנית או גדר".
וואללה? את איתו בעניין הזה?
"אני נוטה להאמין בקשרים שהם לא מחייבים. זה יותר רומנטי בעיני, כי אז אתה בוחר להישאר שם מרצון וכל זמן שזה מתאים לך. יש משהו מאוד רומנטי בלשחרר, בלהיות חלק מרצף חוויות של אדם אחר".
אבל יש בזה גם משהו אנטי רומנטי. כי רומנטיקה זה לנצח, לפחות הכוונה.
שמיל: "אז אני משנה את הפירוש של המילה רומנטיקה. אני חושב שרומנטיקה זה כשאתה יודע שזה זמני ואתה מנצל את ה זמני הזה למקסימום. ברגע שאתה חושב שזה לנצח, אז אמא'לה. להיות עם אותו בנאדם לנצח? תחשבי על זה! רק המחשבה הזו יכולה להבהיל. אני מרגיש הכי בטוח והכי משוחרר והכי כיף בכאן ועכשיו, אם אני יודע שמחר אני יכול לקום וללכת, שום דבר לא יסגור אותי ושום דבר לא יכבול אותי, שהמחויבות היא עד גבול מסוים. גבול כזה שאני יודע שיכול להיהרס בצ'יק צ'ק. לא חומת ברלין".
משם גם נובעת החיבה שלך לצעירות?
שמיל צוחק.
אוראל: "זה בסדר! לא צריך להתנצל על זה! ".
שמיל: "אני לא יכול להגיד שרק צעירות. אולי זה מין מיתוס עלי, אבל זה לא לגמרי נכון. היו צעירות בנות 25, 26, אבל היו גם בנות 30 ובנות 35. אני באמת מאמין שזה לא קשור לגיל הכרונולוגי, אבל נכון שבדרך כלל צעירות בנות 27-26 יותר חופשיות. קשה למצוא בת 26 שהיא כבר גרושה עם שני ילדים, ואני לא יכול לראות את עצמי בשום אופן עם מישהי שיש לה שניים-שלושה ילדים".
אוראל: "בחורות צעירות הן יפות יותר, תוססות יותר, הן מלאות חיות, לא משעממות, ואם אתה יכול להרשות לעצמך את זה, מה שלא מצליח לכולם, אז תיהנה! כאילו, מה נהיה? בלי להתנצל! ".
שמיל: "לא, כי תמיד מסתכלים על זה בעין כזאת עקומה".
אוראל: "מה פתאום!".
שמיל: "לא?".
אוראל: "לא! גם כשאני אהיה בת 53, אני חושבת שאני ארצה גבר בן 28. אם אני אוכל להרשות לעצמי? למה לא".
אוראל , כך על פי עדותה, ממש לא מקנאה. לא כששמיל מקבל על ימין ועל שמאל "טלפונים מנשים, אס-אם-אסים, שכבר אין לי מושג מה מי מו". לא כשהוא מעדכן אותה בשוטף (והיא אותו) על מעלליו מאז הפרידה, ולא כשהוא מספר, לשם המחשה, את הסיפור הבא: "היה לי קשר עם איזו עוזרת בית פולנייה, שהיה מגניב לגמרי, חוויה אדירה. מצאנו ערוץ תקשורת אחר לגמרי. היא לא ידעה לא עברית, לא אנגלית, שום שפה שאני יכול לתקשר בה. היא היתה באה עם מילון, מחפשת את המילה, ואז שעה עד שהייתי מבין למה היא התכוונה. אבל צחקנו המון, אני זוכר, והרגשתי שאנחנו מחוברים. זה היה קשר כל כך שונה, כל כך אחר. מיוחד מאוד. מאוד מיוחד".
איך הגעת אליה?
"היא באה לנקות לי את הבית".
אתה בטוח שלא ראית את זה ב"סיינפלד"? כי יש שם בול כזה פרק.
"חיפשתי עוזרת בית, ואז הזקנה ממול, פולנייה, אמרה לי, 'יש לי מישהי בשבילך'. למחרת מישהי דופקת בדלת, יפהפייה, פולנייה, גויה, פשוט יופי שבאמת אין בארץ, משהו שונה לחלוטין. וזהו, התחלתי להגיד לה,'תנקי פה, תנקי שם', וככה נהיה מה שנהיה".
היא המשיכה לנקות תוך כדי?
שמיל: "לא צריך להגזים".
היו לך עוד סיפורים כאלה? זה נפוץ שיש לך קשר עם מישהי שלא מדברת עברית?
שמיל: "אהה...מרוב היער לא רואים את העצים".
אוראל: "קורה, כשאתה דינמי וסקרן, קורים דברים. הוא כל הזמן מקבל אינסוף אהבה, אבל לא הגענו במערכת יחסים לשלב שזה הפריע לי ואני גם לא יודעת אם מתישהו היה מגיע שלב כזה. אלה דברים שאני בכלל לא רוצה להתעסק בהם במערכת יחסים".
שמיל: "יכול להיות שהיא בנויה אחרת ממני".
אחרת ? למה?
"אני מודה ומתוודה שבמערכות יחסים שהיו לי, שגרנו ביחד כבר, נתתי חופש גם לקנאה, לפעמים ברמה של להשתולל, כן. הייתי מספר לך דברים מזעזעים, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת. היו דברים מאוד לא נעימים כתוצאה מזה".
מה , שאיבדת עשתונות?
"שעברתי איזשהו קו. קו אדום".
קו אדום מה, פיזית?
(צוחק): " די, די, אל תשאלי שאלות כאלה. אבל אני יכול להגיד לך שזה תמיד היה הדדי".
אוראל : "גם אני הייתי במערכות יחסים שהיתה שם קנאה אובססיבית, ובעיני זה דפוס שחוזר על עצמו, של מערכת יחסים לא בריאה. היום אני שמחה להגיד שאני במקום אחר ושהשתחררתי מזה. קראתי את 'נשים שאוהבות יותר מדי' וקצת התעסקתי בנושא והבנתי שהכותרת של מערכות יחסים כאלה זה' אני לא אוהב את עצמי מספיק ואני לא ראוי לזוגיות טובה יותר, לאהבה שמצמיחה אותי ובלה בלה בלה'".
שמיל: "כפרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
