בית הספר הביתי בסכנת הריסה
השבוע ייחרץ גורלם של עשרות ילדים בדואים מהכפר הבלתי מוכר "אל-גרין": במקרה הטוב, הם ישובו לבית הספר הביתי שהקים עלי אבו שחיטה, ובמקרה הרע, הם יצפו בהרס הבית, שהיווה עבורם הזדמנות לשפר את הישגיהם בלימודים ומפלט מפני הידרדרות לפשע
פאהד אלקרינאוי
,
07.02.08,
16:01
עלי אבו שחיטה
צילום: דיאגו מיטלברג
עלי אבו שחיטה (47), בן שבט "אל-עוקבי", נשוי לעליא ואב לחמישה ילדים: הידאיה (20), שאדי (18), יוסף (16), עומר (15), ואיוב (14). הוא מתגורר בישוב הבלתי מוכר "אל-גרין" כבר עשרות שנים, משנת 1951 כשהמדינה החליטה להעביר את אבו שחיטה לכפר הסמוך ליישוב הבדואי חורה. באותה עת הבטיחה המדינה שבתוך שישה חודשים הם יחזירו את משפחתו של אבו שחיטה לאדמה המקורית שלהם ליד העיר רהט, אלא שההבטחה זו לא קוימה עד היום. שבט "אלעוקבי" או "אלערקיב" מנהל מאבק משפטי עיקש להשבת הבעלות של האדמה ומאבק קשה יותר נגד המדינה המבקשת בימים אלה להרוס 13 בתים בישוב, לרבות ביתו של שחיטה אשר בחלקו מהווה גן ובית ספר שנבנה ביוזמתו לטובת ילדי הכפר.
היום (חמישי, לאחר סגירת הגיליון) יתקיים דיון בבית משפט השלום בבאר שבע בראשות השופט ישראל אקסלדר, בבקשת המדינה להרוס כ-13 בתים, בהם גם ביתו של אבו שחיטה. בכפר "אל-גרין" מתגוררים 1,200 נפשות, ב-180 בתי אב. כ-80 ילדים בני 6 עד 16 מהכפר לומדים בבתי הספר בחורה. לאחר שעות הלימוד ובסופי שבוע משוטטים הילדים ליד כביש ערד-באר שבע, כביש מסוכן שגבה בעבר קורבנות כתוצאה מתאונות.
אבו שחיטה החליט לעשות מעשה לטובת ילדי הכפר, והקים בביתו בית-ספר. הוא חילק את ביתו לשניים: חלק משמש למגורים לו ולמשפחתו וחלקו האחר לבית ספר ולגן ילדים. בהקמת המוסד הלימודי השקיע אבו שחיטה מכספו כ-40 אלף שקלים, בין היתר בקירות גבס, כסאות, משחקים, כלי כתיבה, מחברות, מחשבים וגינון. "בית הספר שבניתי מושקע ומסודר טוב יותר מבית ספר בחסות משרד החינוך", הוא מעיד. הילדים אומנם לומדים שם בסופי שבוע בלבד, אולם פעילות זו כוללת פעילות חברתית-תרבותית, השלמת שיעורים לנערים, עזרה בלימודים, לימוד תרבויות אחרות וזכויות אדם בשיתוף "אמנסטי". מי שעוזר לנערים ולילדים בבית הספר הן סטודנטיות, אותן מגייסת המועצה לכפרים הבלתי מוכרים.
אם בית המשפט יפסוק להרוס את המבנה, מה יהיה גורל הילדים?
"מי שישא באחריות זאת המדינה, שתצטרך לתת את הדין לגורל ילדים אלה, אשר עלולים להידרדר בהעדר המסגרת שהענקתי להם. אני מקווה שבית הדין יפסוק לטובת השארת המבנה ולו רק למען טובת הילדים".
ספר על הכפר "אל-גרין".
"כפי שאתה רואה, אין בכפר תשתיות, קופות חולים, בתי ספר, גני ילדים. ההתערבות היחידה של המדינה היא בהוצאת צווי הריסה, אפילו למבנים שנבנו תוך הסכמת השלטונות. חוק התכנון והבנייה נחקק ב-1965, אלא שביישוב 'אל-גרין' נבנו בתים בשנת 1951 בהסכמת השלטונות, כלומר הבתים נבנו לפני שהחוק הזה נולד. בכל מקרה החוק הזה מתעלם התעלמות מוחלטת מכל היישובים הבדואים והמטרה שלו להסדיר את ההתיישבות היהודית בנגב. הבית שלי נבנה ב-1951 מבלוקים, ובו גג פח, חמישה חדרים עם סלון, מטבח ופינת אוכל. הסלון ופינת האוכל הפכו לבית הספר".
עלי אבו שחיטה. חמולות יריבות מתלכדות בזכות התלמידים צילום: דיאגו מיטלברג
אבא, אתה רציני?
למה הקמת בביתך מוסד חינוכי, הרי המדינה היא זו שאמורה לדאוג לחינוך?
"ראיתי שהמדינה מפנה עורף לאוכלוסייה הבדואית הממוסדת והנורמטיבית, למרות שהם אינם שונים מאף ילד אחר במדינה. לי כהורה ולהורים אחרים בכפר הייתה מטרה אחת - לתת לילדינו את המינימום שאנחנו יכולים על מנת שיהיו גורם חיובי בחברה ובמדינה. גם הגן שבביתי וגם בית הספר נבדקו על-ידי ממונה פרטי על בטיחות מוסדות החינוך שאישר את פתיחת הגן. אגב, כל הילדים מבוטחים בחברת ביטוח כחוק ולמרות זאת הוצא צו הריסה לבית הספר".
איזו פעילות הקיימת היום בבית הספר?
"הגן פועל יום יום מהבוקר עד אחר הצהריים. בית הספר פועל רק בסופי שבוע. בגן לומדים כ-30 ילדים ובבית ספר כ-50 תלמידים. השקעתי יותר מ-40 אלף שקלים מכספי הפרטי, מחסכונות שלי ושל האישה. השקעתי גם מזמני והרצתי בפני הילדים כל שבוע על זכויות אדם, בשיתוף 'אמנסטי'. השקעתי גם בארגון הסעות לילדים מדי שנה לטיולים במקומות שונים בארץ- בצפון ובמרכז. בין היתר אנחנו מתכננים לארגן לילדים ביקור בבית הנבחרים בירושלים (הכנסת). אגב, ד"ר מוחמד אל-נבארי, ראש המועצה המקומית חורה, תרם עבור הגן מחשב עם אינטרנט אלחוטי.
הילדים מגיעים אחר הצהריים להשלים שיעורי בית, עוברים סדנאות בנושא זכויות האדם ולומדים על התרבות הבדואית ועל הכפרים "הבלתי מוכרים" בנגב. חוץ מכסף, נדרש ממני זמן רב לניהול בית הספר, כשבחורף אני גם אוסף את כל הילדים מביתם ודואג להחזירם לשם".
כיצד הגיבו השכנים כשפתחת את ביתך לכל ילדי הכפר?
"בהתחלה הסתכלו עליי כעל לא נורמאלי, אבל לא התרגשתי מכך, טובת העניין הייתה מול עיניי. כשהתחילו הילדים לזרום לתוך הגן והנערים לתוך בית הספר, הם התחילו לברך אותי על היוזמה".
יש לך מסר לחברה?
"המסר הנובע מתרומתי לחברה ולתרבות הבדואית בנגב בכלל ובכפר שלי בפרט מופנה להורים ולילדים. אני דואג ואמשיך לדאוג לכם כל עוד אני חי. הילדים שלומדים כאן הם מחמולות שונות ורבות, גם כאלה שהן יריבות, והילדים יוצרים יחסים הדוקים ביניהם. בכך, למעשה, מביאים להתלכדותן של החמולות ולדו קיום. ההתלכדות של החמולות היא התשובה שלהם לעורף שהמדינה הפנתה אליהם".
האם אשתך עליא עזרה לך בדרך הארוכה בה צעדת?
"אשתי עוזרת, תומכת וממשיכה לעודד אותי בכל מעשיי. היא דווקא תמכה בחלוקת הבית כדי להקים גן ומרכז קהילתי לנערים, ואפילו התנדבה לעבוד בגן כעוזרת גננת".
כיצד הגיבו שני ילדיך שאדי ויוסף על החרמת חדרם לטובת הגן לגיל הרך?
"בהתחלה, כשסיפרתי להם על הרעיון, הם הסתכלו אחד על השני ואמרו: 'אבא אתה רציני?'. כשהשבתי להם שזה כבר סגור, הם חייכו וקיבלו את זה ברוח ספורטיבית - זה האופי של הילדים שלי, ככה חינכתי אותם לתרום לזולת. ויתרנו על המנוחה והשקט שלנו, למרות שמדובר בשקט מדומה שלפני הסערה, כי סביר מאוד שהבית שלנו ייהרס, וכולנו נישאר ללא קורת גג. תרמתי את ביתי לטובת ילדי הכפר ללא פחד ומורא, ואני לא מצטער על זה בכלל".
למה בתך הבכורה, הידאיה, לומדת בירדן ולא בישראל?
"הבת הבכורה ניסתה להתקבל למחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, אבל בגלל שהייתה צעירה היא לא הצליחה להתקבל. הבת שלי לא אהבה את התנאי הזה ולכן החליטה ללמוד בירדן, והיום היא לומדת שנה ראשונה והיא תלמידה מצליחה. חוץ מזה, הידאיה חוותה מגיל קטן אין ספור הריסות של בתים בכפר, וראתה מזווית אחרת את האסון שזורע השלטון היהודי בילדים, דבר שהביא להחלטתה ללמוד פסיכולוגיה על מנת לטפל בילדים שחוו את טראומת ההריסה.
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
