”עלול לקרות פה אסון” - נגב

”עלול לקרות פה אסון”
לכבאי הוותיק גרשון כלימי עשרות סיפורים מרתקים, חלקם מסמרי שיער, אחרים משעשעים. הוא לא רוצה לחשוב מה יקרה אם יקראו להם בו זמנית לכבות שריפה או שתיים ולחלץ פצועים מתאונה. "זה יהיה אסון", הוא מתריע, "אין מספיק כוח אדם והציוד שברשותנו ישן ומועט"

סנדי חיים , 01.01.08, 12:29

גרשון כלימי
צילום: דודו גרינשפן

כשנסעתי ברחובות באר-שבע ביום שישי בצהריים בדרכי לתחנת כיבוי האש בעיר, הרחובות נראו שלווים בשמש החורפית ואווירה של נינוחות וריחות תבשילים שררו בכל. אבל בתחנה הרוחות עדיין סערו, כבאי המשמרת בפיקודו של רש"פ גרשון כלימי חזרו זה עתה מכיבוי שריפה בבית בשכונת נחל עשן, בעיר. הם הגיעו אל הבית תוך תשע דקות, אך לשכנים שצפו בבית הבוער במחשבה שדייריו – אישה ושני ילדיה – נמצאים בפנים, הדקות הללו נדמו לנצח.

רש"פ גרשון כלימי: "מרגע שהגענו, לא הפסיקו השכנים לקלל אותנו על שהגענו באיחור. לך תסביר להם שאנחנו לא טסים באף- 16 ולא במסוקים, אלא במשאיות, שצריכות לעבור בצמתים שיש בהם תנועה ערה ורמזורים אדומים ולפעמים יש נהגות הנלחצות מהסירנה ובמקום לפנות לנו את הדרך, הן נתקעות באמצע הכביש ואנחנו צריכים לעצור, להרגיע אותן, להחליף אותן על ההגה ולפנות עבורן את המכונית שמפריעה לתנועה. כל זה פוגע מאוד בזמן התגובה הקריטי, וכל זה נוסף כמובן למיקום התחנה במזרח העיר, מה שמשאיר את השכונות המערביות, כנחל עשן ונווה זאב, מופקרות למעשה.
איך שהגענו נכנסו אנשי אל תוך הלהבות כדי לחפש את בני הבית ודאגנו מאוד כשלא מצאנו איש. למזלנו, הסתבר כעבור זמן מה, שבעלת הבית הבחינה באש בזמן והספיקה לאסוף את ילדיה ולהימלט מהבית". "ובכל זאת", מוסיף גרשון בעצב, "למרות הגעתנו המהירה, יחסית לאפשרויות שבידינו, נישרף הבית כליל והמשפחה איבדה את כל רכושה".

סגנו של כלימי, לה"ב מוטי בוקובזה, שעד לרגע זה התרוצץ בתחנה כדי לוודא שכל הציוד הוחזר למקומו והכל מוכן לקריאה הבאה, הצטרף לשיחה ומזכיר למפקדו; "ומה עם הקריאה שקיבלנו במקביל? אל תישכח לספר על השריפה השנייה".

כלימי: "תוך כדי הטיפול בבית האישה שנשרף, קיבלנו קריאה על שריפה של בית נוסף בחלק מרוחק יותר של אותה שכונה. צעירה כבת 20 שמטה את השמיכה, ואחת מקצוותיה נפלה על התנור החשמלי, הוצתה ושרפה את כל הסלון". בוקובזה: "וקחי בחשבון שזו רק תחילת המשמרת. מניסיון, החלק הסוער של המשמרת עוד לפנינו. בשישי, עם רדת החשיכה מתחילות הקריאות לזרום".

כלימי: "בחורף יש לנו המון אירועים של שריפת בתים, בגלל רשלנות הדיירים. אנחנו רק שישה כבאים במשמרת, כשמספר האירועים ביום רגיל בחורף מגיע לארבעים. בקיץ מספר האירועים ביום במרחב יכול להגיע ל- 70, כאשר 60 אחוז מהאירועים נופלים עלינו כתחנה מרכזית. כיבוי שריפה של בית לוקח בממוצע שעתיים. את מעלה על דעתך ששישה כבאים צריכים להתמודד עם כל-כך הרבה אירועים. זה פשוט מטורף".

ומה היכולת שלכם לתת מענה בשטח המרחב כולו?
כלימי: "הגבול הצפוני שלנו הוא כשישה קילומטרים צפונית לצומת קמה, במערב מקיף הגבול את קיבוץ נחל-עוז, את יכיני, שדרות ונתיבות, הגבול הדרומי מקיף את פיתחת רפיח, שיבטה, קציעות ומצפה-רמון ועד הקילומטר ה- 101 בדרך לאילת. במזרח מגיע הגבול עד עין-פשחה על גבול ים-המלח שזה כולל את דימונה, ירוחם, ערד, והמועצה האזורית תמר. בחלק מהרשויות יש תחנות משנה, הכוללות שני כבאים בממוצע ורכבי כיבוי, בשתי הגדולות שבהן – ערד ודימונה – יש גם ציוד נלווה כמו מנופים. בשאר המקומות יש נקודות וזה אומר כבאי אחד לנקודה.

"המשמעות היא שבמקרים רבים נזקקות הנקודות ותחנות המשנה לעזרת התחנה המרכזית, כאן בבאר-שבע, וזה אומר שזמני התגובה שלנו ארוכים מהרגיל, בוודאי אם אנחנו משווים אותם לזמני התגובה בערים הצמודות שבמרכז הארץ; לכל אחת מהערים ראשון-לציון, בת-ים, חולון ותל-אביב יש תחנה משל עצמה. אצלנו, להגיש עזרה למצפה-רמון זה אומר נסיעה של 45 דקות במצב טוב וברכב שמיש. לרוב, אנחנו תלויים באלילת המזל, והכבאי שיושב בנקודה או בתחנת המשנה צריך להיות סופר מקצוען כדי לתת את התשובה הראשונית-מיידית הטובה ביותר, כי זו התגובה מצילת החיים. אנחנו נגיע מאוחר יותר לעזרה. אבל מבחינת הצלת חיים זה כבר יכול להיות מאוחר מדי.

"עבור כבאי", אומר כלימי, "זמן תגובה קצר הוא ערך עליון. הוא שווה רכוש, שווה חיים! לצערי, כל עוד אלת המזל לצידנו ואין נפגעים בנפש, אנשים לא זוכרים זאת. רק כשקורה אסון אנשים נזכרים שאנחנו צודקים, התקשורת מתעוררת, יש הד. אבל גם הוא דועך באותה מהירות שבה התעורר, הרבה לפני שניתנת ההזדמנות להזיז את מקבלי ההחלטות לעשות משהו מועיל בנידון.

צוות כלימי צילום: דודו גרינשפן

כבאית בת 30

לפני כשנה לא שיחק לנו המזל וילד שננעל על-ידי אימו בבית, באותה שכונה מערבית בבאר-שבע, בנחל-עשן, קיפח את חייו כשביתו נישרף. ירון דנינו ואני זחלנו אל תוך הבית בחיפוש אחר הילד. הייתה קרינת חום עזה והלהבות פרצו מהארונות שבשני צידי המסדרון הצר שבו זחלנו והעשן מיסך את הכל. לא נכנענו עד שאיתרנו אותו על הרצפה ושלפנו אותו החוצה אבל כבר היה מאוחר מדי. אם הייתה לנו בזמנו תחנת כיבוי נוספת באזור ה'קאנטרי', הילד היה ניצל.

בוקובזה: "המקרה הזה ממש שבר אותנו, כי אנחנו נלחמים כל הזמן נגד הכל: נגד הזמן ונגד הרכבים והציוד שמתבלים, נגד הצעקות של השכנים וכשנשרף בית, אתה אומר זה קשה אבל לא נורא, זה רק רכוש. אבל כשהתברר לנו שהילד מת וידענו כולנו שאם הייתה אז תחנה ב'קאנטרי', היינו מגיעים תוך שתי דקות ומצילים אותו אז כשחזרנו מהשריפה ישבנו כאן כל המשמרת והיינו ממש באבל, אבל גם מאוד עצבניים. כשהגיע הכתב של ערוץ 1 התפוצצנו והוצאנו את כל התסכול שהרגשנו".

כלימי: "ובאמת, בעקבות האסון ומה שאמרנו, קמה סערה תקשורתית. עד כדי כך, שבאותו הלילה קיבלתי טלפון משני יהודים יוצאי פרס מלוס-אנג'לס שאמרו לי: 'יש לנו 200 אלף דולר ביד ואנחנו רוצים להעביר לכם את הסכום לשם בניית התחנה הנוספת במערב העיר. אנחנו רק רוצים שתיקרא על-שם אחד מיקירינו, שנפטר'. המחלקה המטפלת בתרומות באיגוד הערים לכבאות בדרום החלה להריץ עניינים, ונציב הכבאות הבטיח לנו להוסיף שקל מתקציבו תמורת כל שקל שנתרם, וראש עיריית באר-שבע, יעקב טרנר, העומד בראש מועצת איגוד הערים בדרום, כבר הניח אבן פינה למבנה החדש והכל זרם. עד שהגענו לשלב מימון הפיתוח, שצריך להגיע מהעירייה, ושם זה נעצר. עד היום אנחנו מחכים לתשובת העירייה לגבי מימון התוכניות, התשתיות והפיתוח.

"חסר לנו כוח אדם, יש לנו תקנים, אבל אין לנו את הכסף למלא אותם. בספטמבר 2000 פרשו לגמלאות 17 כבאים. עד היום לא קיבלנו כבאים שיחליפו אותם, ובינתיים פרשו עוד כמה. כנציג ועד העובדים הייתי בדיונים רבים בנושא בוועדת הפנים של הכנסת ומול האוצר. אני רוצה להפנות שאלה אחת למקבלי ההחלטות: למה הכל צריך להיעשות בדיעבד? למה הם מחכים? מה, עד שלא יגיע האסון לפתח ביתם, חס וחלילה, הם לא יקומו ויעשו מעשה?! שנים צעקנו שארבעה כבאים במשמרת זה לא מספיק. אבל איש לא זז. בשנת 87' נשרפו ברחוב אוסישקין שני ילדים וועדת החקירה קבעה שלא מספיקים ארבעה כבאים, שצריך שישה. רק אז הוסיפו לנו שני כבאים למשמרת. שנים צעקנו שצריך תחנת כיבוי באזור ים-המלח. רק אחרי שהייתה שריפה במלון מוריה וקיפחו שם את חייהם חדרנית וחייל שבא לעזור, ועדת חקירה קבעה שצריך להקים תחנה במקום. למה מחכים לאסון?

"אנחנו לא מדברים על תנאי שכר, אלא על מחסור עצום בכוח אדם ועל ציוד כיבוי. כל כבאי פה עובד 240 שעות חודשיות נטו, לפני שעות נוספות ושעות נלוות ושעות ההתנדבות. עובד במגזר הציבורי עובד 184 שעות חודשיות ברוטו, אז תבינו שזה הבית שלנו והוא חשוב לנו. הציוד הישן מתבלה ולמרות שהמפקד החדש שלנו, יצחק ביטון, עושה את המקסימום לטובת הכבאים, הוא לא מצליח להשיג את התקציבים הדרושים. חלק מהרשויות, שאמורות לשמש כצינורות להעברת התקציבים, לא מעבירות אלינו את הכספים, חלקן מעבירות אותו באיחור של חודשים ואנחנו צריכים לספוג את ריביות הפיגורים והקנסות בבואנו לשלם מס הכנסה וביטוח לאומי, כאשר הכספים סוף-סוף מגיעים. חלק מהרשויות גם תובעות אותנו על דברים כאלה ואחרים. התוצאה היא שאנו צופים איך המגדל שבנינו והשקענו בו את נשמתנו במשך השנים, שוקע אט-אט. פה לוקחים בלוק ושם אבן. רק חסר שיבואו ויוציאו את קורת היסוד והכל יתמוטט כמקשה אחת.

כלימי מספר שישנן כבאיות שכבר 30 שנה על הכביש. "את יכולה לתאר לעצמך באיזה מצב הן? הוא שואל. "הן מקרטעות, איך אוכל להגיע איתן לנחל עשן בעשר דקות?"

צוות כלימי צילום: דודו גרינשפן

"הנער מהחיפושית מת"

אתה מספר על עשרות אירועים ביום. לא כל אירוע הוא שריפה?
כלימי: "בוודאי. הכבאים נקראים גם לחילוץ נפגעים מתאונות. לאחר כניסת השבת ישנן עשרות קריאות לחילוצי נפגעים מתאונות. הצעירים יוצאים, שותים, נוהגים כמטורפים, ועם מראות הזוועה שאנחנו נתקלים בהם, אנחנו צריכים לחיות כל ימי חיינו. אפילו שירות בסיסי כמו פסיכולוג או כל ליווי דומה שקיים בכל גוף אחר, אפילו במשטרה, אין לנו. אתה מגיע לחלץ נהג ממכונית שעלתה באש, ואתה תופס אותו בראש כדי להוציאו והראש נעקר ונשאר לך ביד, ואתה תופס אותו ביד וגם זו נתלשת, ואתה לא מאמין איך אתה מוציא גופות חלק חלק מתוך מכוניות. ואתה ממשיך במילוי תפקידך כאילו זה דבר של יום ביומו, ואף אחד לא יודע. היכן שכולם בורחים, אנחנו נכנסים. היכן שכולם מתמגנים, אנחנו רצים חשופים".

הייתה תאונת דרכים מסוימת שהשאירה בך צלקת אישית?
כלימי: "זה ערב שישי שמלווה אותי וילווה אותי תמיד. ב-19:30 הגיע לתחנה האחיין הבכור של אשתי וישבנו לשתות קפה. אחרי כחצי שעה הוא הלך, אבא שלו קרא לו להצטרף לקידוש של ליל שבת, אבל הוא ענה לו; 'לא אבא, אני צריך לקפוץ לרבע שעה ואחר כך אחזור לעומר'. לאחר כחצי שעה קבלנו בתחנה הודעה על תאונה עם לכודים בעומר. אני מגיע למקום ומוצא חיפושית שנכנסה לתוך וילה בעקבות התנגשות חזיתית. אני חותך את החיפושית, מוציא מתוכה את הצעיר שאין עליו ולו טיפת דם אחת, בודק לו דופק ואין לו דופק, מפשיט אותו, עושה לו עיסוי והנשמה, ואני לא מזהה אותו, לא מזהה שזה האחיין של אשתי, שלפני שעה בערך ישב איתי לקפה. ואני, כשהעברתי אותו לנט"ן שלקח אותו לבית החולים, אמרתי לחברים שלי: 'מסכנה האמא שתקבל את ההודעה שהילד שלה, החסון והיפה נפצע קשה. כי אחרי שהחזרנו לו את הדופק באמצעות העיסוי, הבנו שמצבו קשה, אבל לא חשבנו שהוא כזה קריטי. בשלב מאוחר יותר שלחתי מתנדב שלנו לבית החולים כדי לבדוק מה שלום הצעיר וכשהוא חזר הוא אמר: 'הנער שהוצאתם מהחיפושית מת'. מסתבר שנקרע לו אוטם שריר הלב והוא ... מת לי בידיים. ואני רושם את מספר החיפושית, שקניתי לו בידיים שלי ובחלק מהכסף שלי, ואני לא מזהה אותו ולא מזהה אותה. כל התמונה מולי ואני לא מזהה! ב-4:00 מתקשר אלי גיסי ואומר: 'מאיר מת'. איך שהוא מסיים לומר את המילה מת, הבנתי שאני הייתי שם וחילצתי וכל הסרט של הערב הזה חזר ועבר לי בראש".

בזמן מלחמת המפרץ קרה לכלימי מקרה דומה באזור רמת-חובב. הוא הוזעק אל זירת תאונה שבה הידרדרה מונית לתהום. הצוות נאלץ לנסר את גג הרכב על מנת לחלץ את הנהג הלכוד, שהיה בהכרה מעורפלת. הנהג לחש לו שוב ושוב: 'אני לא רוצה למות, יש לי שתי בנות'. כלימי ניסה לעודד: 'אני אוציא אותך מכאן', כשבהוא לא יודע אם הוא שומע אותו בכלל. אחרי 40 דקות החילוץ הושלם. "אחרי שנה", מספר כלימי, "אני נכנס לבנק ורואה את חביב, חבר שלי, יורד במדרגות עם קביים. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר: 'עשיתי תאונה'. הוא לא גמר עוד את ה- 'נה', ואני שואל: 'רגע, היית עם סובארו די אל?', הוא אומר 'כן'. 'מונית בצבע אדום?' אני שואל, עונה לי: 'כן', 'במלחמת המפרץ?' 'כן', 'יש לך שתי בנות?' אומר לי: 'לא, כבר שלוש', אז אמרתי לו: 'וואלה, אני הוצאתי אותך'".

איך זה שאתה לא מזהה את האנשים הקרובים אליך?
כלימי: "בעצם אנחנו מנתקים את עצמנו ועובדים כמו רובוטים, לא מסתכלים על הבן-אדם, רק יודעים שאנחנו צריכים להציל אותו, להוציא אותו הכי מהר והכי טוב שאפשר. כלומר, בדרך שתגרום לו כמה שפחות נזק".

צוות כלימי צילום: דודו גרינשפן

מתחשל מאירוע לאירוע

כלימי משתף בעוד מקרה "כדי שתביני כמה הכבאים כאן הם אנשים נפלאים. כל משמרת שלנו נמשכת 24 שעות. כשעה לפני סוף המשמרת הוזעקנו למכונית שעולה באש לאחר שנכנסה בעמוד חשמל סמוך למיתר. שלחתי לשם צוות מצומצם, שכשהגיעו הבינו ששני אנשים לכודים ברכב העולה באש. לקחתי איתי כבאי נוסף ויצאנו למקום. לאחר חצי שעה הסתיימה המשמרת, וכל הכבאים הנותרים יצאו מהתחנה ברכבם הפרטי וכשהם בבגדיהם האזרחיים למקום התאונה. הם ידעו שהם עומדים לראות מראה זוועה שיישאר איתם עוד שבועות וחודשים, ולמרות הכל באו מיוזמתם. להוציא את הגופות של שני הצעירים שנשרפו במכונית זו הייתה חוויה כל-כך קשה. המראות והריחות של הבשר החרוך. כולם שם - המשטרה, משמר הגבול, מד"א - כולם בוכים, ואנחנו צריכים לאסוף את חלקי הגופות לשקיות, חלקים, חלקים, כמו לגו, ואתה משתגע מהמחשבה שאלה נערים בני 18. הפרחים שלנו. זה מאוד מאוד קשה וזה מלווה אותנו. שאחרי המקרה הזה לא אכלתי יומיים. בקושי הייתי מסוגל לשתות בלי להקיא.
אלה חוויות קשות שמלוות אותך כל יום וכל שעה".

אתם לא נעשים רגישים פחות למראות האלה מאירוע לאירוע?
"מאירוע לאירוע אתה מתחשל ופחות נרתע, אבל הרגישות נשארת תמיד. השאלה היא עד כמה אתה מצליח להדחיק אותה תוך כדי האירוע. כשיש לי בצוות כבאי חדש אני משתדל לחבק אותו, להכניס אותו בשלבים לאירועים כאלה, ולמרות שלא למדתי פסיכולוגיה מעולם, אני מנסה להכין אותו פסיכולוגית גם למקרים האלה וגם לחיים בכלל. לכולנו כואב אבל אנחנו רואים בעבודה הזו שליחות. אלוהים שולח אותנו להציל נפש. כשאתה רואה את הבעת התודה, אם זה במכתב, אם בעל פה, ואפילו רק בעיניים, זה שווה לך עולם ומלואו. לא השכר ולא התנאים מחזיקים אותנו, כי אין דבר חומרי שישתווה לתמורה שאתה מקבל מהכרת התודה של בן-אדם, שעזרת לו באחד הרגעים הקשים בחייו".

מתי החלטת שאתה רוצה להיות כבאי?
"זו לא הייתה בחירה מושכלת. בהתחלה עבדתי בבנק ואחרי כמה זמן נשלחתי למבדקי התאמה, כולל בדיקת אישיות ויכולות. עברתי את המבחנים בציונים מאוד גבוהים ומנהל הבנק קרא לי לשיחה ואמר: 'תישמע, לפי המבדקים שלך אתה מתאים לעבוד עם ניירות-ערך, וברור שיש לך שאיפות להתקדם ואני צריך פה בסך הכל פקיד בנכול. אז אני נותן לך שבועיים ותעזוב'. הוא אמר שאני יכול לקנות את הבחינה, ושעם הציונים שקיבלתי ישמחו לקבל אותי בכל בנק אחר. הבחינה עלתה לי משכורת וחצי. הסתכלתי על התוצאות וראיתי שכל מה שאמר המנהל היה נכון. יצאתי משם ותוך שאני הולך, עברתי ליד לשכת התעסוקה, נכנסתי, ראיתי שלט שמחפשים כבאי, ונרשמתי. מאז, 27 שנים אני פה, רק במבצעים. אני עובד עם אותה משמרת קבועה כבר זמן רב וכולנו כמו משפחה. כולנו תושבי באר-שבע. פיגוע האוטובוסים הכפול שהיה בעיר קרה בזמן המשמרת שלנו. היינו הראשונים שהגיעו לזירה, והיינו צריכים להוציא את הפצועים ואת הגופות ולכבות את האוטובוס. זה מאוד קשה לחוות אירועים כאלה, במיוחד כשאתה נשמר כל הזמן מהאפשרות של פיצוץ שני ושלישי. אבל כשבן-אדם צועק לך 'הצילו' אתה לא חושב, אלא רץ לעזור גם אם זה יעלה לך בחיים".

צוות כלימי צילום: דודו גרינשפן

מצוינות במשפחה

בנוסף למשפחה בעבודה יש לך גם משפחה בבית.
"יש לי בן (25) שמסיים עכשיו תואר בהנדסת כימיה, בן אחר השתחרר לא מזמן מצה"ל ולפני חודש נסע עם החברה שלו לעבוד בקופנהאגן, עזב את הארץ. זה מאוד קשה לי כי אני מאוד קשור אליו, ובכלל, שניהם קיבלו בסוף י"ב תעודת הצטיינות שכבתית. יש לי בת קטנה שלומדת בכיתת מצוינות ואשתי מורה בבית הספר 'נווה במדבר'".

היית רוצה שאחד מהילדים שלך ימשיך בדרכך ויצטרף לשירות הכבאות?
"כל כבאי עובד כ- 240 שעות בחודש תוך סיכון עצמי ובשעות עבודה לא רגילות. עבור הכבאים החדשים התנאים עוד יותר קשים כי שעות העבודה שלהם לא גמישות, הם הראשונים להיות מוקפצים לאירוע והם מקבלים משכורות מינימום. איזה חייל משוחרר או סטודנט שסיים תואר ירצה לעבוד בתנאים האלה ולסכן את עצמו בעבור שכר מינימום?".

בסרטים מראים תמיד איך הכבאי מגיע עם הסולם המיוחד כדי להוריד את החתול של השכנה הקשישה שנתקע על העץ. קריאות כאלה יש רק בסרטים?
"יש לנו גם קריאות כאלה. לא מזמן קבלנו קריאה להוריד חתול שנתקע על ענף בגובה של ארבעה מטרים, בשכונה ג'. כשהגענו ראינו ליד העץ סטודנטית שהחתול בבעלותה, ולא רחוק ממנה עומד גבר מבוגר שנזף בה במבטא עירקי: 'תגידי, אין לך מה לעשות בחיים?. עזבי את החתול ולכי תעשי ילדים', והסטודנטית עונה לו: 'אתה לא מבין. גם לחתול יש נפש'. בכל מקרה, טיפסנו על הסולם,
החתול נבהל וטיפס יותר גבוה, טיפסנו בעקבותיו והיכנו בחוזקה בעץ. החתול קפץ ישר לידיים של הסטודנטית. היא הודתה לנו והלכנו. לאחר כמה ימים הגיעה הסטודנטית לתחנה, מלווה בגיטריסט, נתנו לנו בונבוניירות ומכתבי תודה, והנעימו לנו את הזמן במשך כשעתיים. לפעמים גם קוראים לנו ללכידת נחשים, לפריצת דלתות או למעליות תקועות. פעם נקראנו ללכוד לטאת כוח שנכנסה למקלט בשכונה ד'. עם מכה אחת מהזנב שלה, הלטאה העיפה אותי למרחק של איזה שישה מטרים".

מה השאיפות שלך לעתיד?
"אנחנו צריכים להצעיד את מערך הכבאות קדימה, למאה ה-21, מבחינת ציוד ומבחינת כוח אדם. היום בארצות הברית ובאירופה יש כבאי אחד על כל 2,000 תושבים. אצלנו על כל 10,000 תושבים יש כבאי אחד. בארצות הברית לכל כבאי יש התמחות - כיבוי או חילוץ. כאן כל כבאי עושה הכל. כך הוא יישחק הרבה יותר מהר. בפן האישי אני מקווה שלאחר יותר מעשרים שנה במבצעים תינתן לי בקרוב ההזדמנות לתרום בארגון בעוד תחומים וברמה כוללת יותר".