805002 יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
אהוד אולמרט הופך עולמות כדי לדחוק לשוליים את דוח וינוגרד השלם, שיתפרסם בעוד שלושה שבועות. הוא מבטיח שלום כולל ומנטרל גורמי אופוזיציה. בפני פרשנים הוא...
גיא מרוז
פרח מזיכרונה
שימו לב מה הספיקה עינת שניידר לעבור בתקופת חיים אחת. לעבוד בפרסום, למות מוות קליני, לקום לתחייה, לאבד את זיכרונה ולזכות בו בחזרה. כעת היא מדריכת אמנות משקמת בסניף עמותת אנוש בחולון ואפילו משיקה תערוכת בכורה משלה. המכחול יזכור
ענת משה , 01.01.08, 15:25
עינת שניידר נאור רהב
עינת שניידר
צילום: נאור רהב
בגיל 32 לעינת שניידר היה כל מה שבחורה תל אביבית ממוצעת יכולה לרצות: משרה נחשקת במשרד פרסום, דירה ברמת אביב, בעל וילד בן שנתיים. חיים דבש. יום אחד, לפני 15 שנה, השתנה הכול. שניידר לקתה בדום לב, ובמשך יומיים הייתה מאושפזת בבית חולים במצב שהוגדר על ידי הרופאים בתור מוות קליני. כשפקחה את עיניה בדרך נס, היא התעוררה לחיים אחרים לגמרי, שאותם לא הכירה.

התיאור הזה נשמע אולי כמו טיוטת ספר נדוש במיוחד, שהתפנית בעלילתו מגיעה בדיוק ברגע השיא  כשהכול מסתדר בחיי הדמות הראשית, אבל הפעם מדובר בחיים אמתיים לגמרי שהשתנו לחלוטין ביום אחד. מאז אותו יום, לפני 15 שנה, החלה שניידר בתהליך שינוי, שאת שיאו היא מציינת עתה עם שתי נקודות ציון חשובות: הראשונה היא הסבת מקצוע ממעצבת גרפית למדריכת אמנות משקמת בסניף עמותת אנוש בחולון. השנייה היא תערוכה חדשה, ובה היא מציגה את יצירותיה שסיפורה האישי שזור בהן.

שניידר, ילידת אפריקה, עלתה לארץ בגיל 11 וגדלה ברמת השרון. היא עשתה את המסלול המתבקש מילדה טובה רמת השרון: לימודים בתיכון לאמנויות, צבא, לימודי עיצוב גרפי בבצלאל ועבודה במשרדי פרסום נחשבים.

שניידר: "האמת היא שההתחלה הייתה טובה. סיימתי בצלאל וישר לקחו אותי למשרד פרסום. אני מודה, חשבתי שאלו יהיו החיים שלי. היו עליות, היו ירידות. אני אמנם בן אדם ששואל את עצמו שאלות כל הזמן, אבל הייתי נשואה טרייה עם ילד בן שנתיים ורציתי שיהיה טוב. נורא רציתי שיהיה טוב אז האמנתי בזה, אבל בפנים הרגש חשב אחרת והרגיש אחרת".

את האידיליה הזו קטע באחת דום לב קטלני, שכמעט וסיים את חייה. "את האירוע עצמו אני לא זוכרת, אבל סיפרו לי שזה היה במהלך פרזנטציה במשרד", מחברת שניידר את אוסף הפרטים שסופרו לה על אותו היום. "צנחתי שם ובהתחלה כולם חשבו שאני פשוט עייפה כי במשרדי פרסום אין יום ואין לילה. למזלי, אחד מהחבר'ה שם היה חובש בצבא, הוא הנשים אותי והציל אותי. אני יודעת את זה היום כי אחרי חקירות הבנתי ששמונה השניות הראשונות הן קריטיות, ובשמונה השניות האלה הוא הצליח להנשים אותי. אמנם לא התעוררתי מזה אבל לפחות נשמתי".

שניידר אושפזה בבית חולים והרופאים לא נתנו לה הרבה סיכוי. מצבה הוגדר מוות קליני, והתרחיש החיובי ביותר של הרופאים היה ששניידר תתעורר ותבלה את שארית חייה בבית לווינשטיין. אבל שניידר לא עמדה בתחזיות השחורות של הרופאים, ואחרי יומיים שבהם הייתה מחוסרת הכרה, פקחה את עיניה.

שניידר:"כשחזרתי, כשהתחלתי להתעורר, לא ידעתי מי אני. אני לא זוכרת את ההתעוררות. המוח שלי היה בזעזוע והייתי צריכה לאט-לאט להחזיר אותו. הרגע הראשון שאני זוכרת היה כנראה שבוע או שבועיים אחרי ההתעוררות. אני זוכרת את עצמי מתעוררת משינה ושואלת את עצמי איפה אני ומתמלאת חרדה. הדבר הראשון שאני אומרת לעצמי זה: 'אני לא ילדתי, אז מה אני עושה פה, בבית חולים?'"

אחרי השאלה הראשונה הגיעו עוד שאלות רבות, שעל רובן לא הצליחה להשיב. שניידר איבדה את זכרונה ובמשך חמשת החודשים הבאים שבהם הייתה מאושפזת, זכרונה החל לשוב אליה בהדרגה. השיכחה וחוסר המעש הותירו לשניידר זמן רב למחשבות והתבוננות פנימית: "התעוררתי ממחיקה, המוח שלי היה מכוסה בעננים. אני חושבת שהיו שם כל כך הרבה חרדות ופחדים, שכיסו לי את עצמי. אני מתייחסת אל האירוע כמשהו נפשי לחלוטין, שבא מתוך סגירות לב שלי כלפי עצמי, איבוד מקום, בחירה בפחד ובחוסר ביטחון. עשיתי הכול רק לא לקחתי אחריות על החיים שלי. באיזשהו שלב בבית החולים הבנתי שאם אני לא אקח אחריות על החיים שלי, אני לא אצא משם.

"התחלתי עם הזמן לזכור כמעט הכול: את אבא שלי, אימא שלי, הבעל שלי, הבן שלי, את עצמי. יכולתי לראות תמונות של הבית שלי, של החצר, של הרחוב. היה עניין של כולם לדבר אתי ממש כל הזמן כדי להזכיר לי. מה שעשיתי עם עצמי זה להתחיל לכתוב. סבלתי משיתוק ביד ימין בעקבות דום הלב ולא יכולתי לגמרי לכתוב. זה היה כאילו היד היא לא שלי, כתב חרטומים ברור ליד מה שיצא לי. הפעולה המוטורית של הכתיבה החזירה לי את עצמי. בזכות הכתיבה התחלתי לרשום המון מתוך בית החולים. רשמתי את החולה הזקנה ששכבה לידי, את עצמי, ובעיקר אנשים שהיו לידי".
"פוטרתי מהעבודה. איזה אושר"
חמישה חודשים לאחר שגופה קרס, הצליחה שניידר לשחזר את הזיכרון והיא שוחררה מבית החולים. השלכות האירוע נותנות את אותותיהן עד היום. "יש לי נכות, נתק, קצר חשמלי. אני לא יכולה לזכור יותר משלושה דברים ואני שוכחת פתאום איך להגיע למקומות. פעם הייתי נבהלת מזה. היום אין לי חרדות כי מיד אני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני לא מתביישת ושואלת אנשים ורושמת לי הכול כדי שיהיה לי כל פעם לאן לחזור".

אבל הנתקים האלה הם אולי ההשלכה השולית ביותר של האירוע על חייה של שניידר. מיד לאחר ששוחררה מבית החולים ניסתה שניידר לאסוף את עצמה ולשוב לחייה הקודמים. בשלב ראשון, היא חזרה לעבודתה במשרד הפרסום: "זה היה רצון להוכיח שהיכולות שלי לא נפגעו. היה לי נורא טוב להיאחז במוכר. זה היה המוכר שלי ולא יכולתי לדמיין אחרת. לשמחתי הגדולה, המקום של היצירה בחיי קיבל משמעות חדשה וזה מאוד עזר לי להבין שאני לא מתאימה למקום הזה. ועדיין, אמנם לא היה לי טוב אבל לפחות המקום שהייתי בו ברור. למרות הקשיים, היה ברור".

מתי התחיל השינוי?
"אני חושבת שזה התחיל בדיכאון שלא הייתי מודעת לו. הסתרתי את זה מעצמי וזה התחיל לצאת. היו לי תחושות של חוסר רצון לקום לעבודה עד כדי בחילה, לא רציתי את המשפחה והקשר שהיה לי. המקום היחיד שהיה טוב הוא הבן שלי. היה לי שם חיבור מדהים".

אף על פי שהסימנים כבר התחילו להיראות מעל פני השטח, שניידר ניסתה להמשיך בחייה: "ארבע שנים אחרי דום הלב עוד איכשהו הייתה לי תחושה שמה שאני עושה זה מה שאני רוצה. התחלתי לצייר בצבע ולכתוב בלי לעזוב את העבודה. אבל אז החליטו לפטר אותי. איזה אושר!"

אושר?
"כן, עברתי תהליך פסיכולוגי עם עצמי והבנתי שזימנתי את הפיטורים. למה זימנתי אותם? שאלה טובה. אחרי הפיטורים האלה, בימים הראשונים, הייתי מאוד חרדה ואחר כך החלטתי שזהו".
התחנה הראשונה שלה בחיים החדשים הייתה גן ילדים. "תוך כדי הזמן שפתאום נהיה לי,חשבתי לעבוד עם ילדים", מספרת שניידר. "אני לא יכולה להסביר את זה, פשוט קמתי ואמרתי 'אני רוצה לעבוד עם ילדים'. עבדתי בגני ילדים בתור מטפלת ונהנתי מכל רגע. במקביל, העברתי שיעורי אמנות לילדים".

דרך שיעורי האמנות מצאה שניידר את התחום שבאמת מעניין אותה: שיקום באמצעות אמנות. היא, שהיצירתיות שלה סייעה לה לחזור לחיים, החליטה ללמד אחרים לנצל את האמנות כדי להשתקם. היא למדה שיקום באמצעות אמנות במכללת בית ברל, ולפני ארבע שנים החלה ליישם את מה שלמדה בסניף עמותת אנוש בחולון. במסגרת העמותה, ששמה לה למטרה לשקם נפגעי נפש, היא מדריכת אמנות משקמת בסדנה, שבה יוצרים המשתתפים בובות גדולות בממדים של ילד ממוצע, ולתוכן יכול להיכנס הילד. הבובות משווקות לגני ילדים בכל רחבי הארץ וזוכות להצלחה רבה. הרעיון  כולו שלה. שניידר: "יש משהו ביצירתיות שמפעיל במוח חלקים מסויימים, אותי זה הציל. זו עשייה למען עצמך".

איך עלה הרעיון ליצור בובות?
"הכול התחיל מזה שעבדתי בגן הילדים ועלה לי רעיון להגדיל את הבובות לגודל של ילד כדי שילד ייכנס לתוכה. בקבוצה שאני מדריכה הם מציירים, גוזרים, הכול. אני לא מתייחסת אליהם כנפגעים בכלל, הם אנשים".

המועדון שמפעילה אנוש מספק אפשרויות שיקום לנפגעי נפש בכל הגילאים. הוא מספק להם עבודה, פעילויות חברתיות, דיור מוגן, טיפול במשפחות ועוד. מטרת הסדנה היא מצד אחד להעביר לנפגעים תרפייה באמצעות אמנות, ומצד אחר לתת להם את האפשרות להרגיש בעלי ערך, שיצירותיהם נמכרות ושהם מתוגמלים בשכר סמלי עבור עבודתם.

ההתחלה, כטבען של התחלות, לא הייתה קלה. "אחד ממאפייני המחלה הוא הפחד משינוי", מסבירה שניידר. "יש משהו מרגיע בשגרה מהודקת. לכן העבודה עם הקבוצה הייתה דרך תהליך של רכישת אמון. כשיש אמון באמת, אז הם מוכנים להעז. לאט-לאט הם התחילו להבין את התהליך. לחוות תהליך זה גם חלק שיקומי כי יש בתהליך המון אוויר, המון נשימה וזה מאפשר המשך. בסך הכול, כיום הם עושים משהו שהם אוהבים ומקבלים כסף על כך, גם אם סמלי מאוד. אגב, הם גם יודעים שהם לא מרוויחים הרבה, הם אומרים 'אנחנו לא הולכים להתעשר מזה'".
לוותר על הפחד
ואולי כדי להשלים את התהליך, מהשבוע ועד 24 בינואר, היא מציגה גם תערוכה מאיוריה במדיטק בחולון בשם המחייב  "כדי להתעורר, יש לוותר על הפחד". האיורים נוצרו כולם במחשב, באמצעות תוכנת העיצוב הגרפי פריהנד. שנידר: "אחרי דום הלב היה לי שיתוק ביד, ואז חברה נורא טובה שלי הכירה לי את תוכנת הפריהנד, והבנתי שזו ההצלה שלי. התחלתי לעשות איורים במחשב. אני אמנם גם אוהבת לצייר אבל זו אהבה אחרת. האיורים הם יותר רגשיים למרות שכביכול מחשב אמור להיות קר ומרוחק".

לפני עליית התערוכה, ביקש ממנה מנהל מרכז העיצוב של המדיטק, להוסיף טקסט לכל אחד מהאיורים. שניידר לא חשבה פעמיים והחליטה להוסיף את הטקסטים שכתבה בימים הראשונים בבית החולים לאחר שהתעוררה מהתרדמת.

לא קשה לך להיחשף באופן הזה?
"אני מאפשרת לעצמי לספר את הסיפור שלי. אין ייסורים בחשיפה הזו, הייסורים היו כל הדרך".

ועכשיו, את מרגישה שסיימת את הדרך?
"אני בן אדם שמצא את מקומו כרגע. אין לי בעיה להגיד שאולי עוד כמה שנים אהיה במקום אחר כי אני בתהליך כל הזמן, אני אוהבת לגלות. הנתינה עוד לא שלמה, יש לי עוד עבודה. אני יודעת מה אני רוצה מעצמי - לטפל ולא רק להדריך".

את חושבת שאם לא היית לוקה בדום הלב היית עוברת את המהפך?
"כנראה שכן, אבל הרווחתי עשר שנים. אני מאמינה שבן אדם מגיע לכאן כי יש לו מטרה, אז הייתי מגיעה בכל מקרה לאותו מקום אבל עוד הרבה שנים ואחרת".

לא היה עדיף לוותר על דום הלב ולדחות את השינוי בכמה שנים?
"מה פתאום? אני מודה על האירוע הזה, מודה, מודה. לדעתי, קיבלתי מתנה".

אם אותו חובש צבאי לא היה שם כדי להציל אותך, לא היית חושבת שקיבלת מתנה.
"עובדה שזה לא מה שהיה. עובדה שהייתי צריכה להתעורר, אין אילו ולולי. הייתי צריכה להתעורר והתעוררתי. אם לא הייתי צריכה להתעורר, לא הייתי מתעוררת".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
עוד בתרבות
חדשות ועידכונים מקומיים בסלולרי

לחצו כאן לפרטים נוספים
בכפוף לתקנון - עד שלוש הודעות ביום