שיר השכונה
בא לכם לרדת למושבה? מכירים את הבניין הגדול של חברה קדישא ברחוב מנוחה ונחלה? תמר לוינסקי, לשעבר רצאבי, גדלה בשכונת שעריים ברחובות ועברה לניו יורק, וכעת מוציאה את ספרה הראשון - "סודות בשכונה", ספר שיזכיר לכל רחובותי כמה נופים מוכרים מהעיר. היום היא עדיין מכינה לפעמים קובנה בביתה בניו יורק, אבל כל הזמן מתגעגעת לשכונה
ענת משה
,
25.01.08,
12:44
תמר לוינסקי
צילום: זמן מקומי
"לאחר נסיעה של רבע שעה נכנסנו לרחוב מנוחה ליגע. הכביש היה תלול ועצים גבוהים פיארו אותו משני צדיו (...) בקצה הרחוב עמד הבניין הלבן של חברה קדישא. שער גדול שחור פיאר את הכניסה אליו".
מי שגדל או מתגורר ברחובות, יכול לזהות את הנוף, את המבנים ואת האנשים המשתקפים מספר הבכורה של תמר לוינסקי, לשעבר רצאבי - "סודות בשכונה". הספר עמוס תיאורי מקום שכל רחובותי, בוודאי מי שגר בשכונת שעריים, יכול לזהות. רחוב מנוחה ליגע, שבקצהו נישא בניין גדול של חברה קדישא? זה אולי מזכיר לכם את רחוב מנוחה ונחלה, שגם בקצהו ניצב בניין חברה קדישא, ולא במקרה. בפתח הספר מודגש כי "עלילת הספר והדמויות הנזכרות בו הן פרי דמיונה של המחברת ואין להן קשר למציאות", אך לוינסקי לא תמהר להכחיש שהדמויות והמקומות נשאבו מזיכרונות ילדותה בשכונת שעריים.
הספר "סודות בשכונה" הוא ספק ספר דרמה, ספק ספר מתח, שעלילתו נסבה סביב תחקיר שעורכת עכסה לוין, כתבת מקומון, לגבי עברה של קשישה, תושבת השכונה שבה גדלה. עברה מלא תעלומות שאותן יוצאת לוין לגלות,ובמשך כל תקופת חיפושיה אחר האמת, הוריה של לוין ואנשים אחרים בשכונה מכירים את סיפורה של הקשישה אך שומרים עליו בסוד. נכון, לא תמצאו בעלילה המפותלת את השם המפורש רחובות או שעריים, אבל קשה שלא לזהות בין השורות את הרחובות, את הנופים ואת ההוויי של שכונת שעריים, שכונה שבה התרכזו עולי תימן לאחר הגעתם לארץ.
"נסעתי למושבה, כך קראנו למרכז העיר כשהיינו ילדים וכך זה נשאר. מצאתי מקום חנייה והתחלתי לצעוד אל בית הקפה שברחוב המגדל"
לא במקרה הוויי השכונה צועק מתוך דפי הספר. תמר לבית רצאבי נולדה וגדלה בשכונת שעריים ברחובות. אמנם היא הספיקה מאז להתחתן, להפוך ללוינסקי ולעזוב את העיר ואת הארץ, אבל הזיכרונות מהשכונה נשארו. עכשיו, בגיל 64, מביתה בניו יורק, היא מוציאה את ספר הבכורה שלה.
לוינסקי, אחות לשעבר, התחתנה עם ליאון, מנתח לב בריטי (מדרום אפריקה במקור) והלכה בעקבות האהבה. בשנים הראשונות חיו באנגליה, ומשנת 1989 הם חיים בארצות הברית, שם גדלו ועדיין מתגוררים שלושת ילדיה: אילנה, שרון וגדעון.
אז מה מביא סבתא לחמישה נכדים (והשישי בדרך) לשבת ולכתוב ספר? הגעגועים לרחובות ילדותה, כנראה. "הילדים שלי עדיין זוכרים את דרך החיים בשעריים אצל הסבא והסבתא, אבל רציתי לשמר באיזשהו אופן את דרך החיים וצורת הדיבור ואיך שחיינו פעם דרך הסיפורים", מסבירה לוינסקי. "אמרתי שאכתוב את זה בצורה כזאת, כסיפור מתח, שבו יהיו המוטיבים שאני זוכרת בתור ילדה".
העיסוק בכתיבה, שהחל אצל לוינסקי בגיל שבו אנשים אחרים יוצאים לפנסייה, בא אחרי שנים שבהן לא עבדה במקצוע שלה - אחות. "עבדתי באנגליה ובאמריקה בתור אחות", היא אומרת. "אחר כך, עם כל הנסיעות של בעלי, זנחתי הכול. לכתוב תמיד רציתי, אבל משום מה השנה החלטתי לעשות את זה. אני כל יום כותבת, כמו שאני קמה לעבודה. אני מחכה לבוקר".
כאמור, עבור מי שמכיר או גר בשכונה, הספר "סודות בשכונה" יכול להעלות בו זיכרונות רבים. למשל, מהימים שבהם היו יורדים למושבה, הלוא היא מרכז העיר רחובות. "לעיר קראתי המושבה כמו שהיינו רגילים לקרוא לה", אומרת לוינסקי. "עד היום כשאת באה לרחובות את אומרת אני יורדת למושבה. כתבתי את הספר בסגנון הזה, בשפת היום-יום, כדי שאנשים ירגישו שהם נמצאים בשכונה. זה לא ספר שכתוב בשפה גבוהה בכוונה. גם לא הזכרתי את שם השכונה בכוונה, אבל מי שיקרא את עטיפת הספר ידע שאני משעריים, אז הוא יכול לקשר. כתבתי ונתתי למילים לקחת אותי לאן שהן לקחו אותי".
שכונת שעריים צילום: זמן מקומי
בריכה בחצר
"קמתי במרץ, נכנסתי לאמבטיה, התקלחתי וירדתי לאכול ארוחת בוקר מאוחרת. שפכתי חלב לתוך סיר קטן, הוספתי מעט שמנת, כפית חמאה, זחוג ופתיתים של פיתה, והנחתי על האש. הכנתי פתות לפי מתכון חדש".
הספר יכול רק לנסות להקיף את כל זיכרונותיה של לוינסקי מהבית שבו גדלה, על הריחות והטעמים של המאכלים התימניים המסורתיים, וכן זיכרונות מהשכונה שבה גדלה, אותה שכונה שבה רוכזו עולי תימן עם בואם לארץ. משפחתה של לוינסקי, משפחת רצאבי, היא מהמשפחות הראשונות של שעריים. "סבא שלי בעצם היה המוכתר של שעריים. הייתה לנו משפחה רחבה מאוד", מספרת לוינסקי.
בימי ילדותה, אשר היו גם ימי ראשית המדינה, לא היה קל לגדול בשכונה, מבחינה כלכלית ומבחינות אחרות. "עברתי את התקופה שחיינו במקלטים בתקופת הצנע. אני זוכרת את כל הדברים האלה. לא חיינו בבית שהיה בו הרבה כסף, אבל היו בו הרבה דברים אחרים. אני אמנם לא אישה דתייה אבל המסורת הייתה חלק מאוד מאוד חשוב בחיים שלנו בארץ. ואני מאוד מאוד מתגעגעת".
איך באים הזיכרונות האלה לידי ביטוי בספר?
"בספר אני מספרת סיפור אהבה שקרה לפני כ-60 שנה, אבל אני לא מספרת על חיי צנע אלא על אנשי השכונה, שידעו לשמור סוד. זה לא כמו היום שכל אחד יודע על השני, והעיתונות והרדיו והמדיה היו עסוקים בזה. זה סיפור אהבה. עכסה לוין, עיתונאית, מבקרת בקביעות אצל זקנה ושומעת את סיפור חייה. עכסה לוין עושה את החקירה של החיים שלה. היא מאוד מתעניינת לדעת מה קרה משום שהאישה לא מספרת לה הכול. הספר מתאר גם את התנהגות אנשי השכונה מסביב ומה הם חושבים, עד לרגע שבו היא פותרת את הפאזל של האישה המבוגרת. בתוך הסיפור הזה יש את המאכלים והשבת ובית הכנסת וכל הדברים האלה. יש בספר הזה הרבה געגועים, הרבה נוסטלגיה".
אילו תקופות ורגעים זכורים לך ביותר מהשכונה?
"הזיכרונות הם זיכרונות של המשפחה ובית ספר. אפילו שלא היה הרבה, תמיד אכלנו ותמיד היה משהו על השולחן. ביום שבת ובחג, תמיד היה משהו מיוחד. לסבתא שלי הייתה חצר ותמיד יכולנו למצוא משהו שם, אם זה היה לימונים, קלמנטינות, תאנים ובננות. תמיד היה בחצר ותמיד היה מה לאכול. היו תרנגולות וביצים".
משפחת רצאבי המורחבת התגוררה ברחוב מנשה קפרא בשכונה, רחוב שמוכר לכל רחובותי. בית הכנסת על שם רחל, שעדיין עומד על תלו, שייך למשפחה. "היה תמיד מה לאכול ותמיד היו בני משפחה שבאים ותמיד היו חגיגות", נזכרת לוינסקי. "היינו שש -שבע משפחות ברחוב אחד, אז היה איזשהו רגש שייכות. הייתה אמבטיה בחצר, שהיינו ממלאים אותה במים וזו הייתה הבריכה שלנו".
אחד הזיכרונות החזקים מילדותה של לוינסקי הוא הכמיהה לריבה אדומה: "מכיוון שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסנו, היינו חייבים לעשות הכול. כלומר, אם רצינו ריבה היינו חייבים לעשות אותה. היום כשאני חושבת על זה, אני מעדיפה ריבה שמישהו עושה בבית. עד היום הריבה הראשונה שאקנה תהיה ריבה אדומה משום שאני עדיין זוכרת שילדים, שהפרוטה הייתה מצויה בכיסם, היו תמיד מביאים סנדוויץ' עם ריבה אדומה מהחנות. פעם ראיתי תוכנית של ביל קוסבי בטלוויזיה והוא סיפר שכשהיה קטן הוא כל כך רצה ללכת לאכול המבורגר ולא היה להם כסף. אמא שלו אמרה לו 'הנה, אני עושה לך המבורגר טעים בבית, תראה איזה יופי', והוא תמיד רצה את ההמבורגר שנמצא בחנות. היום הוא חושב שההמבורגר של אמא שלו היה יותר טעים, אבל כשאתה ילד, אתה תמיד חושב שהדשא של השכן ירוק יותר".
תמר לוינסקי צילום: זמן מקומי
אני שהעתקתי חיבור היום כותבת ספרים
על אף תחושת המחסור התמידית, לוינסקי זוכרת בחיוב את ילדותה: "באופן כללי, נהנינו מהילדות שלנו. היום אני חושבת על הילדים שלי, היום אני לא יכולה לתת להם את מה שההורים שלי נתנו לי, וההורים שלי לא היו הורים שהלכו לאוניברסיטה. הם הורים שהיה להם לתת לי משהו יותר חשוב מהאוניברסיטה, שהיום את לא יכולה לקבל את זה. זה דברים שאת מקבלת מסביב לשולחן, כשאת מדברת ואת חוגגת ואת רואה והולכת להלוויות, חתונות ובר מצוות. זה משהו שכבר לא קיים. היה לי חשוב לשמר את כל הדברים האלה והחלטתי שאני אשב ואכתוב את זה כספרים. היום מי מתעניין בספר קטן שסבתא כתבה? זה לא כל כך חשוב יותר. היום אפשר לעשות את זה דרך האינטרנט. זו לא בעיה. אבל לשבת לכתוב חוויות, זה הרבה יותר חשוב. בשבילי זה גם סוגר את המעגל".
חלק מילדותה ברחובות כלל את בבית ספר סמילנסקי בעיר, שם למדה שנה אחת מעל תלמיד אחד, שהשם שלו אולי מצלצל לכם מוכר - שוקי פורר. בת כיתתה הייתה נורית קציר, בתו של מי שהפך לימים לנשיא המדינה, אפרים קציר. בניגוד לחיים בשכונה, בבית הספר, שנמצא מחוץ לשכונה ושאוכלוסייתו הייתה מגוונת, היה קצת יותר קשה. "כשהלכנו לבית הספר, ההורים שלנו רצו לשלוח אותנו לקבל השכלה", מספרת לוינסקי. "בתי הספר אז עדיין לא היו כל כך מפותחים. היה בית ספר אחד בשעריים, אבל הוא היה בית ספר דתי. ועם כל זה שבשעריים היו דתיים ושהמשפחה הייתה דתייה, כבר אז הבינו שהיה חשוב שהילדים ילכו ללמוד ולקבל השכלה. היינו קבוצת ילדים תימניים שהלכה לבית הספר. היה לנו קשה, אבל אני לא מסתכלת על זה בצורה לא יפה. כל אחד עובר שלבים של הסתגלות, זה לא היה דבר נורא. אני זוכרת שדיברו בזמנו על כור היתוך. בן גוריון רצה שכולם יחליפו את שם המשפחה וכל הדברים האלה. אז זה היה דבר מאוד חשוב משום שזו הייתה מדינה צעירה והיה חשוב שתתגבש ואנשים יהיו ביחד. היום אנשים חוזרים למקורות שלהם, אין מה להתבייש. וזה דבר יפה".
התייחסו אליכם שונה בבית הספר כי אתם תימניים?
"היה לנו קשה כי באותה תקופה אירע הרצח של רמי רוזנברג. בחור תימני ועוד שני נערים הלכו למקום של התנועה המאוחדת, השומר הצעיר, ולא רצו לקבל אותם לתנועה. בזמנו היו דברים כאלה. אז הבחור הזה הוציא סכין, דקר את רמי רוזנברג והוא מת. זו הייתה תקופה כל כך קשה בשבילנו בשעריים משום שאנשים עברו באוטובוס וצעקו 'רוצחים' וכל מיני דברים כאלה. לי היה קשה מאוד בבית ספר, מאוד קשה משום שילדים שמעו בבית אבל נהניתי מהתקופה שלי בבית הספר".
על אף הכול.
"כן. אני לא זוכרת שום דבר רע. אני נהניתי. קיבלתי כל כך הרבה. כל מה שלמדתי בבית הספר עזר לי בהמשך החיים. אספר לך אנקדוטה קטנה. היינו צריכים לכתוב חיבור לבית הספר, ואני לא הספקתי. אהבתי לקרוא, אז לקחתי ספר. בדף הראשון היה תיאור כל כך יפה של היער, ומאוד התרשמתי מהתיאור, והעתקתי אותו. נתתי למורה אותו בתור חיבור שכתבתי. היא לא אמרה לי כלום, הסתכלה עליי ונתנה לי ציון טוב. בסוף השנה היא כתבה לי 'תמר, אין הדברים ניתנים אלא בחריצות ובהתמדה'. אני, זאת שהעתקתי סיפור, היום יושבת וכותבת ספרים".
תמר לוינסקי עם הוריה בגיל 17 צילום: רפרודוקציה
זה לא אותו דבר
"יום רביעי בערב. ישבתי עם ג'ו לשולחן, לפנינו שתי צלחות מלאות מרק תימני עם שוקיים של עוף, תפוחי אדמה ובצל, וגם צלחת עם חלבה טרייה שהכנתי, לחוח קנוי וחצאי לימונים".
את שעריים, כאמור, עזבה לוינסקי מזמן, אך גם בביתה בניו יורק היא מקפידה לשמור על השורשים התימניים והרחובותיים. וכן, גם הסיטואציה המתוארת בספר, שבה היא מכינה לבעלה, שאינו ישראלי, מאכלים תימניים, לא זרה לה לחלוטין. הניסיון שלה לשמר את הוויי השכונה, לא מסתכם רק בהכנת מאכלים. במקרה של לוינסקי, השנים הרבות בארץ זרה לא הצליחו לטשטש את הזהות. הגעגוע לארץ לא פוסק לרגע.
לוינסקי: "אמנם יש כאן קהילה יהודית, אבל זה לא אותו דבר. יש קבוצת ישראלים שמתאספת כל חודש, ואז אנחנו רק מדברים עברית ועושים ביקורת ספרים שלנו, בעברית, וכל מיני דברים כאלה. אבל זה לא אותו דבר. זה כל כך קשה לי. פעם שאלו אותי 'למה את נוסעת לארץ?' ואמרתי 'לאכול גבינה 1 אחוז'. זה קשה לי. אני כל כך ישראלית וכשאני מגיעה לארץ אני מרגישה שהעור שלי קופץ. קשה לי מאוד".
ובבית? הילדים שלך מכירים את השורשים התימניים והישראליים?
“בטח. כשהילדים באים אליי הם מחכים לקובנה. אני אוהבת לבשל וזה מתבטא בספרים שלי. ישנה איזו תלות בין החדש לישן. עם כל זה שיצאנו מהתא המשפחתי התימני לעולם הגדול, את טועמת דברים אחרים. גדלנו בבית דתי ולא התנסינו בשום דבר אחר. ככל שמגלים דברים אחרים, מאמצים את זה. עדיין ההתרפקות על העבר ועל האוכל הזה עדיין קיימת".
אז מתי את חוזרת לארץ?
"אני כל הזמן מדברת על זה עם בעלי. קודם כול, כשאמות, אני רוצה להיקבר בארץ, לא יעזור שום דבר. מה אני אעשה עם הילדים שלי? הם חיים פה. אני לא יודעת. באיזה שהוא שלב אני חושבת שאולי כן אבוא, אבל אני עדיין לא יודעת איך זה יסתדר לי. יש כאלה שעוזבים ורוצים לעזוב. אני לא רציתי לעזוב. כל אחד אומר 'אה, נסעו לאמריקה'. הם לא יודעים כמה זה קשה. הייתי מוכנה לעזוב את הבית הגדול שיש לי פה, עם הבריכה".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
