חיפוש
בארכיון
שיטפון של דמעות
דרור קורן ז"ל מהרצליה היה החוט המקשר בין שלוש הקבוצות * נועה שפירא ז"ל, מכפר סבא, למעשה כבר ירדה למטה ואז מסיבה לא ברורה שוב עלתה * הפקח צרח עליהם: "זוזו משם מיד!" * מור שישיצקי, אלמוג מויאל ורעות, חבריו הטובים של דרור מהרצליה, משחזרים את רגעי האימה במערות קומראן * רגע לפני שנהרג, חיבק דרור את רעות
דרור קורן ז"ל מהרצליה היה החוט המקשר בין שלוש הקבוצות * נועה שפירא ז"ל, מכפר סבא, למעשה כבר ירדה למטה ואז מסיבה לא ברורה שוב עלתה * הפקח צרח עליהם: "זוזו משם מיד!" * מור שישיצקי, אלמוג מויאל ורעות, חבריו הטובים של דרור מהרצליה, משחזרים את רגעי האימה במערות קומראן * רגע לפני שנהרג, חיבק דרור את רעות
נועה קושרק,
03.06.07,
15:39
"שנינו ירדנו לפתוח את העמדה. הכל התחיל להיות מאוד לחוץ. הפקח הגיע וכל הזמן צרח: 'תזוזו משם!'. הכל היה עם צעקות ועם גשם. הדרך היחידה הייתה כלפי מטה והאבנים היו חלקות. בשביל לפרוק עצבים, דרור ואני התחלנו ללכת מכות בצחוק. זה היה בערך שתי דקות ואז התחבקנו. ידענו שאנחנו צריכים למהר. אמרנו אחד לשניה לקחת נשימה עמוקה, לוודא שהכול בסדר ובטיחותי ושכולם נקשרים כמו שצריך, לוודא שהכול במקום ושלא שוכחים שום דבר ולהוריד בבטחה ומהר את החבר'ה. הייתה לי ההרגשה הכי מפחידה בחיים שלי והיה לחץ, שנינו הרגשנו אותו דבר בלי לדבר. זה כבר היה פחד".
במילים מצמררות אלו מתארת רעות מהרצליה, מדריכת סנפלינג שטיילה עם דרור קורן ז"ל, בן 23 מהרצליה, את טיול המוות בנחל קומראן בשבת האחרונה. באותו טיול מצא קורן את מותו לאחר שהחל שיטפון במקום. רעות הייתה אחת משבעת הניצולים באסון - היא ואדם נוסף הספיקו לרדת את המצוק לפני בוא הגל. כשהבינו את משמעות הסיטואציה שנקלעו אליה הייתה זו רעות, שהכירה את דרור במסגרת קורס מדריכי סנפלינג, שנתנה לדרור את החיבוק האחרון.
אז מה בעצם קרה שם? משיחה עם רעות ועם חברים נוספים שהיו במקום עולה כי ארבעת הצעירים שנהרגו נתקעו בתווך בין שני מצוקים. בשל הרטיבות לא יכלו להמשיך לרדת בטרם הגיע הגל הענק. זה קרה מספר שעות לאחר תחילת הטיול ולאחר שכבר עברו מפל אחד. קבוצה של שישה חבר'ה ירדו לעמדת ביניים של המפל השני בזמן שמזג האוויר התחיל להיות סוער.
ביניהם היו גם דרור ז"ל ורעות, שניהם מדריכים. חמשת החברים שלא ירדו עדיין החליטו להישאר למעלה, החלטה שבדיעבד הצילה את חייהם. אלו שירדו נאלצו להמשיך לרדת מעמדת הביניים לסוף המפל. רעות המדריכה נבחרה לרדת ראשונה, דרור נשאר בעמדת הביניים כדי להיות "משלח", כלומר מי שיורד אחרון. החלטה זו עלתה לו בחייו. רעות הספיקה לרדת וכמוה גם יותם, חברה של נועה שפירא ז"ל שנהרגה אף היא. ארבעת החברים האחרים נתקעו בעמדת הביניים. לא היה להם לאן לברוח.
איך נפלה ההחלטה שדווקא דרור יישאר למעלה בתפקיד המשלח?
"הוא לקח על עצמו את האחריות. אני יודעת שבטוח הוא הבין מה שקורה והוא פחד לא פחות ממני, אבל הוא היה גיבור והוא עשה את כל מה שצריך היה לעשות. הוא עשה את המקסימום שניתן היה לעשות".
מה עשיתם ברגעים האחרונים לפני השטפון?
"דיברנו בקול ומנינו לפי סדר את הפעולות שאנחנו צריכים לעשות. אמרנו שמי שיורד שיעשה את זה בלחץ, הבנו שאין זמן. אחר כך אני ירדתי ראשונה ואז ירד יותם, החבר של נועה. הפעילויות לקחו זמן והשומר צרח שצריך להתאבטח. נועה התחילה לרדת למטה איזה מטר ועלתה בחזרה למעלה, מרוב פחד אני חושבת. ואחרי כמה זמן, לא הייתה לי תחושת זמן, שמענו בום ענק נורא של המים שהתנפצו".
הבנת מה קרה?
"לא רציתי להבין. אמרנו: 'יהיה בסדר, עוד עשר דקות זה ייגמר והם מאובטחים'. אף אחד לא ציפה למפל אדיר כמו שהיה".
מויאל מתאר טיול נעים בשעות הבוקר שהתהפך כמעט בבת אחת במהלך שעות הצהריים: "הגענו בשמונה, אכלנו ארוחת בוקר. בתשע התחלנו את ההליכה. דרור הוביל את הקבוצה כי הוא הכיר את המסלול הכי טוב. הלכנו אחריו, צחקנו, הכנו קפה. בסביבות השעה אחת עברנו את המפל הראשון. כשהגענו למפל השני, התחיל לטפטף. הייתה לנו הרגשה רעה. בנינו את מערכת הגלישה והורדנו את נועה, את החבר שלה ועוד מישהו. גם רעות ודרור ירדו. התחלנו להרגיש שצריך למהר ולצאת משם. בינתיים דרור ורעות בנו שם עמדה ורעות ויותם הספיקו לרדת".
ומה היה בקבוצה שלכם?
"בקבוצה שלנו, שנשארה איתי ועם מור למעלה, החלטתי שאני לא רוצה להוריד יותר אנשים כי נהיה מסוכן, אז הורדנו להם למטה את כל הציוד. בשלב הזה הפקח הגיע והתחיל לצרוח - שיברחו, שיברחו. אבל למי שהיה באמצע לא היה לאן לברוח. היה שם קיר של 18 מטר מאחורה ומפל של 50 מטר מקדימה".
שלושת החבר'ה שהיו עם מויאל ושישיצקי ברחו לצדדים כדי למצוא מחסה, מויאל ושישיצקי הורידו את הציוד וחזרו לבדוק את השטח: "יצאנו מהנחל והתחלנו ללכת מסביב. איבדנו איתם קשר עין. כשראינו ששלושת החברה בסדר חזרנו לנקודה של המפל. התחלנו לחפש את דרור ומי שהיה איתו, אבל המפלים נעלמו והיה שם אגם".
העליתם על דעתכם שאולי הם מתים?
"קיוינו שלא, חיפשנו אותם".
הבנתם מה קרה?
"אני ואלמוג הסתכלנו אחד על השני וידענו מה קרה. אמרנו במילים שדרור הלך. אמרנו - הם לא יוצאים מכאן חיים. כמה פעמים. לא בכינו, לא צרחנו, זו הייתה כמו תחושת האדרנלין בתחנה (מור עובד בתחנת הכיבוי של הרצליה, נ.ק) כשמשהו קרה ויוצאים לחלץ".
הרגשת אשמה שלא ירדת איתו?
"בדיעבד לא יכולנו לעשות כלום, גם אנחנו היינו נהרגים אם היינו יורדים. באופן כללי, עבדנו שם באופן מאוד יעיל".
"היינו סופר אחראיים", אומרת רעות. "אין לי ספק שאין שום דבר שיכולנו לעשות ולא עשינו. זו חבורה של אנשים אחראיים ואני סמכתי על שיקול הדעת של דרור ב-100%".
"מאוד קשה לי אישית לתפוס את זה", אומר מויאל. "איבדתי כבר חברים במסגרת השירות בצבא, אבל פה זה משהו אחר. זה לא שהתגרינו בטבע. יש במדינה שלנו איזה רעיון שצעירים הם טיפשים ולא אחראיים, אבל זה לא נכון. עברנו על כל הנהלים ואפילו החמרנו. במקרה הזה, הטבע עשה את שלו".
"דרור ביטל בעבר הרבה טיולים בגלל שיקולי מזג אוויר", אמרה השבוע אנדרה ניקוארה, חברתו בשנה ושמונה חודשים האחרונים. "גם באותו יום אלמוג היה בלחץ ודרור הוציא לו תדפיס מזג אוויר שהראה שלא צפויה סכנה". אנדרה, שהכירה את דרור והתאהבה בו במהלך שירותם הצבאי המשותף, נשארה באשדוד, עיר מגוריה, באותו שבוע לצורך ניחום אבלים.
"בשש בערב היה לי מוזר שהוא עוד לא התקשר כי כבר היה חשוך והיה לי ברור שהם כבר לא שם. התקשרתי לאמא שלו והיא לא ענתה. היא חזרה אליי בשמונה בערב ואמרה לי שדרור איננו. התקשרתי לאמא שלי וצרחתי, ואז היא אמרה לי: מה, לא שמעת? זה היה בחדשות...".
אנדרה, שאמורה לנסוע בספטמבר הקרוב ללימודי רפואה ברומניה, הוסיפה: "אם פעם חשבתי שבקרוב ניפרד, היום אני כבר יודעת שלא ניפרד. הוא תמיד יהיה חלק ממני".
לאחר שאלמוג ומור החליטו שלא לרדת וראו את השיטפון, הם דיברו עם גיסו של מור בטלפון, וזה זינק למקום יחד עם ירון קורן, אחיו של דרור, ודובר תחנת הכיבוי של הרצליה ואורן שישיצקי, אחיו של מור. הם הזעיקו גם את כוחות ההצלה שכללו צוות של 669 ומסוק. "המסוק ראה אותנו, וסימנו לו עם היד איפה הם", אומר מור. "המסוק סרק וסרק, קדימה אחורה, לא ראו כלום כי הכל היה מוצף. טיפסנו הכי גבוה שאפשר והתחלנו ללכת. ואז, אחרי החילוץ, ראינו את הגופה של דרור. הוא היה בלי חולצה, בגלל הסחף".
מור, שכבר ידע מה קרה, המתין עד לבוא אחיו אורן עם רופא כדי לספר לירון שהיה במקום את מה שקרה. "תוך כדי הירידה נוצר קשר עין עם ירון והוא הבין", סיפר אורן, "כשהגענו למטה חיבקנו אותו. הוא בכה והלך לספר לאמא שלהם שבדיוק הגיעה למקום".
ביתו של דרור קורן בהרצליה מוצף במבקרים ומנחמים רבים. אביו של דרור, גיל קורן, סיפר השבוע כי דרור אמור היה לטוס בקיץ להדריך במחנה של הסוכנות היהודית בארצות הברית. דרור הותיר אחריו אח גדול, אם, אב ועוד שלושה אחים קטנים.
עוד
במילים מצמררות אלו מתארת רעות מהרצליה, מדריכת סנפלינג שטיילה עם דרור קורן ז"ל, בן 23 מהרצליה, את טיול המוות בנחל קומראן בשבת האחרונה. באותו טיול מצא קורן את מותו לאחר שהחל שיטפון במקום. רעות הייתה אחת משבעת הניצולים באסון - היא ואדם נוסף הספיקו לרדת את המצוק לפני בוא הגל. כשהבינו את משמעות הסיטואציה שנקלעו אליה הייתה זו רעות, שהכירה את דרור במסגרת קורס מדריכי סנפלינג, שנתנה לדרור את החיבוק האחרון.
אז מה בעצם קרה שם? משיחה עם רעות ועם חברים נוספים שהיו במקום עולה כי ארבעת הצעירים שנהרגו נתקעו בתווך בין שני מצוקים. בשל הרטיבות לא יכלו להמשיך לרדת בטרם הגיע הגל הענק. זה קרה מספר שעות לאחר תחילת הטיול ולאחר שכבר עברו מפל אחד. קבוצה של שישה חבר'ה ירדו לעמדת ביניים של המפל השני בזמן שמזג האוויר התחיל להיות סוער.
ביניהם היו גם דרור ז"ל ורעות, שניהם מדריכים. חמשת החברים שלא ירדו עדיין החליטו להישאר למעלה, החלטה שבדיעבד הצילה את חייהם. אלו שירדו נאלצו להמשיך לרדת מעמדת הביניים לסוף המפל. רעות המדריכה נבחרה לרדת ראשונה, דרור נשאר בעמדת הביניים כדי להיות "משלח", כלומר מי שיורד אחרון. החלטה זו עלתה לו בחייו. רעות הספיקה לרדת וכמוה גם יותם, חברה של נועה שפירא ז"ל שנהרגה אף היא. ארבעת החברים האחרים נתקעו בעמדת הביניים. לא היה להם לאן לברוח.
איך נפלה ההחלטה שדווקא דרור יישאר למעלה בתפקיד המשלח?
"הוא לקח על עצמו את האחריות. אני יודעת שבטוח הוא הבין מה שקורה והוא פחד לא פחות ממני, אבל הוא היה גיבור והוא עשה את כל מה שצריך היה לעשות. הוא עשה את המקסימום שניתן היה לעשות".
מה עשיתם ברגעים האחרונים לפני השטפון?
"דיברנו בקול ומנינו לפי סדר את הפעולות שאנחנו צריכים לעשות. אמרנו שמי שיורד שיעשה את זה בלחץ, הבנו שאין זמן. אחר כך אני ירדתי ראשונה ואז ירד יותם, החבר של נועה. הפעילויות לקחו זמן והשומר צרח שצריך להתאבטח. נועה התחילה לרדת למטה איזה מטר ועלתה בחזרה למעלה, מרוב פחד אני חושבת. ואחרי כמה זמן, לא הייתה לי תחושת זמן, שמענו בום ענק נורא של המים שהתנפצו".
הבנת מה קרה?
"לא רציתי להבין. אמרנו: 'יהיה בסדר, עוד עשר דקות זה ייגמר והם מאובטחים'. אף אחד לא ציפה למפל אדיר כמו שהיה".
"דרור היה החוט המקשר"
משתתפים נוספים בטיול גלישת המצוקים היו חברי ילדות קרובים של דרור ז"ל, מור שישיצקי ואלמוג מויאל, שניהם בני 23 מהרצליה. "באופן אירוני בדרך דיברנו על תאונות בתחום, כי שנינו מדריכים", סיפר מויאל השבוע ל"זמן השרון". "דרור התעצבן ואמר שזה עולה הרבה כסף למדינה, התאונות האלה והמסוקים שצריכים לבוא לחלץ. דרור היה מאוד אחראי ובדק את מזג האוויר. כל הטיול הוא היה קצת מתוח ודאג לכולם בגלל שהוא היה החוט המקשר בין כל האנשים. היו שם שלוש קבוצות: חברי ילדות, חבר'ה מהצבא וחברים מקורס הסנפלינג. הוא היה מתוח כי הוא רצה שלכולם יהיה כיף ונעים. בדיעבד זה היה כמו טיול לזכרו".מויאל מתאר טיול נעים בשעות הבוקר שהתהפך כמעט בבת אחת במהלך שעות הצהריים: "הגענו בשמונה, אכלנו ארוחת בוקר. בתשע התחלנו את ההליכה. דרור הוביל את הקבוצה כי הוא הכיר את המסלול הכי טוב. הלכנו אחריו, צחקנו, הכנו קפה. בסביבות השעה אחת עברנו את המפל הראשון. כשהגענו למפל השני, התחיל לטפטף. הייתה לנו הרגשה רעה. בנינו את מערכת הגלישה והורדנו את נועה, את החבר שלה ועוד מישהו. גם רעות ודרור ירדו. התחלנו להרגיש שצריך למהר ולצאת משם. בינתיים דרור ורעות בנו שם עמדה ורעות ויותם הספיקו לרדת".
ומה היה בקבוצה שלכם?
"בקבוצה שלנו, שנשארה איתי ועם מור למעלה, החלטתי שאני לא רוצה להוריד יותר אנשים כי נהיה מסוכן, אז הורדנו להם למטה את כל הציוד. בשלב הזה הפקח הגיע והתחיל לצרוח - שיברחו, שיברחו. אבל למי שהיה באמצע לא היה לאן לברוח. היה שם קיר של 18 מטר מאחורה ומפל של 50 מטר מקדימה".
שלושת החבר'ה שהיו עם מויאל ושישיצקי ברחו לצדדים כדי למצוא מחסה, מויאל ושישיצקי הורידו את הציוד וחזרו לבדוק את השטח: "יצאנו מהנחל והתחלנו ללכת מסביב. איבדנו איתם קשר עין. כשראינו ששלושת החברה בסדר חזרנו לנקודה של המפל. התחלנו לחפש את דרור ומי שהיה איתו, אבל המפלים נעלמו והיה שם אגם".
העליתם על דעתכם שאולי הם מתים?
"קיוינו שלא, חיפשנו אותם".
"הם לא יוצאים מכאן חיים"
מור שישיצקי, שהיה בקבוצה של אלמוג, רצה לרדת אל דרור אבל דרור צעק לו מלמטה שלא ירד. "ביקשתי מדרור שאני ארד ראשון, אבל הוא לא הסכים ואמר שזה לא יעיל. דרור ירד ואנחנו שילחנו לו את האנשים. פתאום התחיל גשם, מבול, בשניות הכל התהפך. חמש דקות קודם לכן דיברנו עם השמורה ואמרו לנו שיש לנו עוד שלוש שעות עד שסוגרים. בשלב הזה כשמזג האוויר התהפך הסתכלנו אני ואלמוג אחד על השני והבנו שלא ממשיכים, שהמצב רע. לא רציתי לעזוב את דרור, חשבתי שיש בלגן, אבל דרור החליט מלמטה שאני לא יורד. נלכדנו למעלה. אלמוג ואני לא יכולנו לעבור את הגדה כשהלכנו לראות שעם החבר'ה שהיו איתנו. כשחזרנו למפל ראינו שהכל מוצף, זה היה מאוחר מדיי".הבנתם מה קרה?
"אני ואלמוג הסתכלנו אחד על השני וידענו מה קרה. אמרנו במילים שדרור הלך. אמרנו - הם לא יוצאים מכאן חיים. כמה פעמים. לא בכינו, לא צרחנו, זו הייתה כמו תחושת האדרנלין בתחנה (מור עובד בתחנת הכיבוי של הרצליה, נ.ק) כשמשהו קרה ויוצאים לחלץ".
הרגשת אשמה שלא ירדת איתו?
"בדיעבד לא יכולנו לעשות כלום, גם אנחנו היינו נהרגים אם היינו יורדים. באופן כללי, עבדנו שם באופן מאוד יעיל".
"היינו סופר אחראים"
התחושה הכללית בקרב ניצולי האירוע היא של עצב ושל תדהמה, הם בשום אופן לא מרגישים אשמים. גם בני המשפחה שנותרו מאחור מעידים כי מדובר בחבורה אחראית של צעירים, שבדקו יום קודם לכן ואף באותו יום את מזג האוויר. "היינו סופר אחראיים", אומרת רעות. "אין לי ספק שאין שום דבר שיכולנו לעשות ולא עשינו. זו חבורה של אנשים אחראיים ואני סמכתי על שיקול הדעת של דרור ב-100%".
"מאוד קשה לי אישית לתפוס את זה", אומר מויאל. "איבדתי כבר חברים במסגרת השירות בצבא, אבל פה זה משהו אחר. זה לא שהתגרינו בטבע. יש במדינה שלנו איזה רעיון שצעירים הם טיפשים ולא אחראיים, אבל זה לא נכון. עברנו על כל הנהלים ואפילו החמרנו. במקרה הזה, הטבע עשה את שלו".
"דרור ביטל בעבר הרבה טיולים בגלל שיקולי מזג אוויר", אמרה השבוע אנדרה ניקוארה, חברתו בשנה ושמונה חודשים האחרונים. "גם באותו יום אלמוג היה בלחץ ודרור הוציא לו תדפיס מזג אוויר שהראה שלא צפויה סכנה". אנדרה, שהכירה את דרור והתאהבה בו במהלך שירותם הצבאי המשותף, נשארה באשדוד, עיר מגוריה, באותו שבוע לצורך ניחום אבלים.
"בשש בערב היה לי מוזר שהוא עוד לא התקשר כי כבר היה חשוך והיה לי ברור שהם כבר לא שם. התקשרתי לאמא שלו והיא לא ענתה. היא חזרה אליי בשמונה בערב ואמרה לי שדרור איננו. התקשרתי לאמא שלי וצרחתי, ואז היא אמרה לי: מה, לא שמעת? זה היה בחדשות...".
אנדרה, שאמורה לנסוע בספטמבר הקרוב ללימודי רפואה ברומניה, הוסיפה: "אם פעם חשבתי שבקרוב ניפרד, היום אני כבר יודעת שלא ניפרד. הוא תמיד יהיה חלק ממני".
לאחר שאלמוג ומור החליטו שלא לרדת וראו את השיטפון, הם דיברו עם גיסו של מור בטלפון, וזה זינק למקום יחד עם ירון קורן, אחיו של דרור, ודובר תחנת הכיבוי של הרצליה ואורן שישיצקי, אחיו של מור. הם הזעיקו גם את כוחות ההצלה שכללו צוות של 669 ומסוק. "המסוק ראה אותנו, וסימנו לו עם היד איפה הם", אומר מור. "המסוק סרק וסרק, קדימה אחורה, לא ראו כלום כי הכל היה מוצף. טיפסנו הכי גבוה שאפשר והתחלנו ללכת. ואז, אחרי החילוץ, ראינו את הגופה של דרור. הוא היה בלי חולצה, בגלל הסחף".
מור, שכבר ידע מה קרה, המתין עד לבוא אחיו אורן עם רופא כדי לספר לירון שהיה במקום את מה שקרה. "תוך כדי הירידה נוצר קשר עין עם ירון והוא הבין", סיפר אורן, "כשהגענו למטה חיבקנו אותו. הוא בכה והלך לספר לאמא שלהם שבדיוק הגיעה למקום".
ביתו של דרור קורן בהרצליה מוצף במבקרים ומנחמים רבים. אביו של דרור, גיל קורן, סיפר השבוע כי דרור אמור היה לטוס בקיץ להדריך במחנה של הסוכנות היהודית בארצות הברית. דרור הותיר אחריו אח גדול, אם, אב ועוד שלושה אחים קטנים.
עוד