המושבה הנאצית
הם חגגו להיטלר את יום הולדתו ה 45 בנשף מפואר, והצדיעו במועל יד. האדריכל דוד קרויאנקר חושף בספר חדש את התקופה החשוכה של המושבה הגרמנית
אשר קשר
,
29.02.08,
16:08
הסניף המקומי של המפלגה הנאצית
צילום: מהספר המושבה
יום שבת, פברואר 1938, רחוב עמק רפאים. חבורה של נערים במדי תנועת הנוער ההיטלראית מזמרת את ההמנון הגרמני "דויטשלנד איבר אלס". מהחלונות הפתוחים נראים דגלי הרייך השלישי מתנופפים ברוח. במרבית הבתים הטמפלרים המטופחים ניתן למצוא את דיוקנו של הפיהרר ובספרייה את רב המכר הגדול של התקופה – "מיין קמפף". ממש בפנייה שמאלה לקולנוע אוריינט (היום לב סמדר) שני גרמנים מברכים האחד את השני ב"הייל היטלר" קולני ובמועל יד ראוותני.
הקולנוע סגור. על חזיתו מודבק מכתב המופנה לבעל בית הקולנוע הגרמני, גוטלוב בוירלה, שהשכיר את המבנה לאיתן בלקינד, יהודי מן השכונה, שהמיר את שם בית הקולנוע לקולנוע אפרת. "בתדהמה נודע להנהגה המקומית של המפלגה הנאציונל סוציאליסטית על השכרת בית הקולנוע שלך ליהודים", כך בלשון ההודעה. "אנו מפנים בהקשר לזה את תשומת לבך לכך שמכירת רכוש גרמני בשטח מושבות גרמניות טעונה כיום אישור של ארגון החוץ של המפלגה... בקשר לכך מותר לציין ולהסב את תשומת לבך לתוצאות האפשריות של צעדיך עבורך ועבור משפחתך. בתקווה שאתה, כבן העם, מעמיד את האינטרסים של עמך מעל לאלה שלך, וזאת בהתאם לעקרונות של הפיהרר, 'תועלת הכלל מעל תועלת הפרט'. אנו חותמים ב: הייל היטלר! נ.ב: אנו מבקשים להתייחס למכתב זה כאל סודי ולדאוג לכך שלא יגיע לידיים יהודיות".
על ההיסטוריה של הטמפלרים בארץ נכתב לא אחת, אבל על העבר הנאצי והסמלים הנאצים שנמצאו במושבה הגרמנית לאחר גירושם, פורסם מעט מאוד. בספר חדש של דוד קרויאנקר, "המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים", חושף האדריכל את התקופה האפלה של המושבה בימי השלטון הנאצי. מסמכים חדשים שופכים אור ראשון על חיי היום~יום במושבה הגרמנית מתקופת עליית היטלר לשלטון ב 1933 ועד ל 1939. בין היתר חושף קרויאנקר פריטים נאציים שנמצאו בבתים הטמפלריים שננטשו: ספרים, דגלים, כולל פרטי מדים נאציים, חלקם של הנוער ההיטלראי, שנמצאו בשנת 1978 בעליית הגג של בית אימברגר, ברחוב עמק רפאים 12.
"הכרתי את הנושא, אך לא האמנתי עד כמה המפלגה הנאצית הייתה דומיננטית באותן שנים בירושלים", אומר השבוע קרויאנקר ל"כל הזמן". הספר החדש, כמו ספריו הקודמים של המחבר, שעסקו בשכונות ובמתחמים בירושלים, עוסק בתהליך התפתחותה של המושבה הגרמנית לאורך 140 שנה, מאז הוקמה כמושבה גרמנית טמפלרית שכוחת אל בקצה הדרומי של ירושלים ועד להיותה היום שכונת מגורים יוקרתית (דירה של 300 מ"ר, למשל, מוערכת בסכום אסטרונומי של 2.2-2.5 מיליון דולרים) ומרכז בילויים עירוני שוקק חיים
פריטים נאציים צילום: מהספר המושבה הגרמנית ור
ערבי שירה לפיהרר
הטמפלרים היו קבוצת מאמינים נוצרים מדרום גרמניה, שפרשו משורות הכנסייה הלותרנית והיגרו לארץ הקודש כדי לשוב לערכי היסוד של הנצרות. הם התיישבו בירושלים, בחיפה, בתל אביב ובבית לחם הגלילית ובנו לעצמם מושבות בעלות אופי קהילתי וסגנון בנייה אדריכלי ייחודי. עם תחילת מלחמת העולם השנייה הם גורשו מהארץ מפני שהיו נתיני מדינת אויב.
"בעיניי הם היו ציונים אמיתיים", אומר קרויאנקר, "הם הקימו יישובים כמו בית לחם הגלילית והמושבה ווילהלמה בחיפה. הם היו שאפתנים ביותר וזכו אף להערכה רבה מהיישוב היהודי בירושלים. הם היו לרבים מבני העליות דוגמה למופת של חריצות, התמדה ושקדנות. קשה לי להבין ממש את התקופה האפלה הזו שהם עברו".
"הטמפלרים חונכו על ברכי רגשות לאומניים גרמניים חזקים", מסביר קרויאנקר, שקשה שלא לחוש בחיבה בקולו ובכתביו לפועלם ולארכיטקטורה הייחודית שלהם. "אני מנסה למצוא צידוק למה שעשו. הרי גם אצלנו, הישראלים, הרגשות הלאומיים מתחזקים יותר כשאנחנו לא בארץ. אולי זו לא דוגמה טובה".
פיליפ וורסט, שהתגורר ברחוב סמאטס 10, היה מנהיג הקהילה הטמפלרית בעיר. וורסט התנגד בתוקף לשילוב האידיאולוגיה הנאצית בחיי הקהילה ואף אסר על ברכת מועל היד בבתי הספר הגרמניים בירושלים, כפי שהיה נהוג במקומות אחרים בארץ. מולו התייצב לודוויג בוהכטלר, ראש הסניף הירושלמי של המפלגה הנאצית בירושלים, שנהג לארגן ב 1944 ערבי הרצאות תעמולה ל 67 החברים הרשומים במפלגה בנאצית (שלושה הגיעו מבית לחם). ההשתתפות הערה בפעילויות עודדה את בוהכטלר לארגן ערבי שירה משותפים ואירועים לאומניים חגיגיים, כמו יום הולדתו ה 45 של היטלר. החלק האמנותי במסיבה ההיא, אגב, הוטל על כתפיהם החסונות של חברי מקהלת הגברים של בית היתומים שנלר בעיר.
הסניף המקומי של המפלגה הנאצית צילום: מהספר המושבה הגרמנית ור
גברת פרנק נשבעת
" גיליתי ספרי זיכרונות מתקופת המאורעות", מספר קרויאנקר, "המספרים כי הילדים הגרמנים גילו אז אהדה רבה לערבים, ונהגו לזרוק אבנים על אוטובוסים יהודיים. בבית הספר הטמפלרי במושבה נאלצו כל המורים להיות חברים במפלגה הנאצית, ואם לא - פוטרו מעבודתם. ההנהלה אף עודדה תלמידים ערבים להצטרף לבית הספר מתוך רעיון עוועים ליצור קאדר עתידי של מנהיגות פרו גרמנית שתשלוט בעתיד במדינה פלסטינית עצמאית.
הסופר חביב כנען היה אחד השוטרים היהודים אשר שירתו בתחנת המשטרה הבריטית ברחוב עמק רפאים. בכתבה שפרסם בעיתון "הארץ" ב 1950 ("קצו של בית אימברגר") הוא מספר כי נפגע עד עמקי נשמתו מהעובדה כי כאשר עברו התושבים הגרמנים בסביבתו הם נהגו לברך האחד את השני ב"הייל היטלר" קולני ובמועל יד נאצי. כאשר פנה כנען הפגוע לסמל הבריטי האחראי עליו בתלונה, האנגלי צחק ואמר לו כי אינו יכול למנוע זאת. "הכי טוב", הוא אמר לכנען, "יהיה אם תתעלם וזהו". כנען עוד מספר כיצד האדריכל והקבלן הרמן אימברגר היה מטייל בכל יום ראשון ברחוב עמק רפאים כשעל זרועו סרט עם צלב הקרס. מול ביתו של אימברגר, בתחילת רחוב עמק רפאים, ישבו שוטרים בריטים וערבים שברכו אותו, הבריטים בידידותיות והערבים בהערצה.
כאשר היהודים החליטו להגיב על הפגיעה באחיהם בגרמניה הוחלט כצעד ראשון להטיל חרם על עסקים גרמניים בארץ ישראל. כדי שלא להיפגע מהחרם, השכיר בעליו של קולנוע אוריינט את המבנה ליהודי, ששינה את שם המוסד לקולנוע אפרת. זמן קצר אחר כך קיבל הגרמני את מכתב האיום והנזיפה שהוזכר לעיל.
בשנת 1935 קיבלו התושבים הטמפלרים של המושבה הגרמנית בירושלים הוראה מסניפי המפלגה בדבר איסור על העסקת יהודים. מאפיית "פרנק", ששכנה במקום שבו עומד כיום בית דירות בדרך בית לחם 24, הייתה משותפת לאיש העסקים הגרמני מתיאוס פרנק ולאליעזר ליפמן, מהרובע היהודי. באותה שנה, לאחר שנים של שותפות, הודיע פרנק (שהיה נשוי טרי לנאצית אדוקה למדיי) לליפמן, כי הוא נאלץ לבטל את השותפות עמו בשל האיסור האמור.
באוגוסט 1939, על פי בקשת הרייך, נשלחו לגרמניה כל הצעירים חייבי הגיוס כדי למנוע את מעצרם על ידי הבריטים. 75 צעירים נשלחו מירושלים ובסך הכול נשלחו 275 אמיצי לב וחסרי ברירה אחרים. בתחילת המלחמה, בספטמבר 1939, עצרה המשטרה את שארית הגברים האחרים. "הגורל עוד יתהפך", תיעד השוטר כנען את מה שאמרו לו העצירים הגרמנים בזינזאנה, "אתם תלכו למעצר ואנחנו נשמור עליכם, ועל ארמון הנציב העליון יתנוסס צלב הקרס".
לאחר זמן קצר נשלחו גם משפחותיהם של העצירים למחנות מעצר וגורשו מאוחר יותר מהארץ. אגב, ב 1939, כאשר גם משפחת פרנק, מאותה מאפיית "פרנק", הוגלתה לאוסטרליה, היא חתמה עם הליפמנים על הסכם חשאי על העברת רכושה, שיוחזר לה עם סוף המלחמה, שתסתיים כמובן בניצחון הנאצים. גברת פרנק אף נשבעה אז בחגיגיות לגברת ליפמן כי היא תדאג אישית שבעת הכיבוש הנאצי לא יאונה כל רע לליפמנים.
אז אחרי המלחמה לא נשארו יותר טמפלרים בירושלים?
"כמעט ולא", אומר קרויאנקר, "הרוב גורש עם תחילת המלחמה ורק קומץ נותר. האחרונים עזבו ב~1950".
מי תפס את הבתים שלהם לאחר שהם גורשו?
"את הבתים שלהם תפשו משפחות של קציני צבא ופקידי ממשל בריטים בכירים, שהמשיכו להתגורר בבתים עד סופה של תקופת המנדט. חייבים להתייחס לכל העניין הנאצי באיזון רב", מזהיר קרויאנקר שוב, "בכל זאת, מדובר בפרק אפל אחד בן שש שנים, בתקופה ארוכה בת 80 שנה של תרומה והצלחות של הקהילה הטמפלרית".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
