סימני פיסוק
הרפרטואר מורכב מאפיזודות מהיום-יום, השחקנים מחויבים להתגורר בירושלים, הצופים מתרווחים בחוסר נוחות על כיסאות פלסטיק צרים, והמחיר שווה לכל נפש. תאטרון "פסיק" מציג: כך שורדים עשר שנים בעיר הכי לא תרבותית בארץ
אשר קשר
,
08.02.08,
13:31
תאטרון פסיק
צילום: שימי נכטיילר
בעיצומה של השביתה הגדולה בתיכונים יצא תאטרון "פסיק" בקומדיה דל ארטה משלו. פנטלונה, ארלקינו, דוטורה וקולומבינה, הדמויות הנצחיות בז'אנר האיטלקי מככבות גם במחזה "התאומות", שעלילתו מתרחשת סביב מאבקם של תלמידי בית ספר תיכון עני נגד הגזרה לסגור את בית ספרם ולפטר את מנהלם האהוב. ההצגה עוסקת בפערים כלכליים, בקליטת עולים, בגזענות, ביחסי מורים-תלמידים-הורים, ומעל לכול במאבקם של התלמידים לתיקון חברתי וליצירת עתיד טוב יותר. העובדה כי התאטרון הצעיר, האידיאולוגי והחתרני פועל מבניין תעשייתי בגבעת שאול העניקה למחזה תו של אמינות ותוקף. כך גם העובדה שבתאטרון כולם, בלי יוצא מן הכלל, ירושלמים.
"חשבנו שזה לא יהיה נכון להתעלם מהמציאות, מהשביתה הגדולה ומהצורך של התלמידים הירושלמים, שנמצאים כבר זמן רב בבתיהם בלי הרבה תעסוקה ובלי הרבה תרבות", אומר מנכ"ל תאטרון "פסיק", שגיא מעיין. "זו גם הסיבה שמחיר הכרטיס הותאם למצב, ועמד על חמישה שקלים בלבד".
תאטרון "פסיק" חוגג בימים אלה עשור להיווסדו. "פסיק" מחובר בחבל הטבור שלו, על כל המשתמע מכך, לעיר ולהוויה התרבותית שלה. רק אחד משלושת מייסדיו, אסי שמעוני (36), נולד וגדל בעיר, אבל גם לעוזי ביטון (37, קריית ביאליק) ולשמוליק הדג'ס (37, באר שבע) מגיע הקרדיט. "יש בין שלושתנו המון נקודות השקה מלבד התאטרון", אומר הדג'ס, "השירות שלנו, למשל, ביחידות קרביות בצבא וכמובן הרצון להישאר בירושלים".
תאטרון פסיק צילום: שימי נכטיילר
התחלנו ולכן נסיים
"היינו שלושה חברים טובים שסיימו את בית הספר למשחק של ניסן נתיב וחיפשנו דרך להישאר בירושלים", מספר שמעוני, בנו של איש הטלוויזיה והרדיו יצחק ("התחלתי ולכן אסיים") שמעוני, "בזמן שכל חברינו מניסן נתיב עזבו לתל אביב בחיפוש אחר תאטרון ועבודה, אנחנו החלטנו להישאר כאן, לעבוד על הצגה חדשה ולהקים תאטרון".
למה ההתעקשות על שחקנים ירושלמים. זה לא פוגע במקצועיות?
שמעוני: "ממש לא. אתה רואה בעצמך שמגיעים אלינו שחקנים גם מתל אביב. חשוב לנו שלא יחיו בפלנטה אחרת ותל אביב היא בהחלט פלנטה אחרת עבורנו".
בכל זאת, אין כאן בירושלים הרבה אפשרויות, המרכז התרבותי הוא בתל אביב.
שמעוני: "האופציה לעבור לא הייתה קיימת עבורי מעולם. לדעתי דווקא כאן נמצא המרכז התרבותי האמיתי של ישראל, לפחות מבחינת החומרים: העיר עצמה, מגוון התושבים, סוגי האוכל, האווירה המיוחדת, הסיפורים".
"זו גם לדעתי הסיבה", מוסיפה השחקנית דניאלה קולבן (בתו של מנהל להקת המחול הירושלמית "קולבן דאנס"), "שחייבים לקיים את הגופים התרבותיים בירושלים כדי לא לאבד את כל העושר התרבותי הזה".
"אבל אתה חייב להתגורר כאן", מזכיר שמעוני, "כדי להכיל את כל הדברים שהעיר הזו יכולה להציע. זה גם חלק בלתי נפרד מן האידיאולוגיה שלנו: שכל השחקנים של תאטרון 'פסיק' יהיו תושבי העיר. אנחנו אחד המוסדות היחידים בירושלים שמעודדים הגירה חיובית. ואנחנו מאוד גאים על כך".
"ההתחלה הייתה הצגת הילדים 'הרפתקאות אוקטביו ואוגוסטו'", מספר הדג'ס, "התחלנו עם הצגות ילדים כי החלטנו להתחיל מלמטה, מהבסיס". בין ההצגות שהעלה ועדיין מעלה התאטרון: "התיבה הקסומה", "דוד וגוליית", "האישה והרוח" ו"היונה והלוויתן". "הצגות ילדים אינן דבר קל כפי שזה נראה", אומר שמעוני. "לקחנו את זה מאוד ברצינות, אנחנו לא כאן כדי לחרטט, אבל זו עבודה מאוד שוחקת. אחרי חמש שנים של הצגות ילדים התחלתי פחות ופחות לחבב ילדים, ואז החלטתי שאם אני רוצה ילדים משלי, כדאי מאוד להתחיל לעשות תאטרון למבוגרים".
אחרי חמש שנות פעילות עברו אנשי "פסיק" להעלות הצגות למבוגרים. "תדגיש את העובדה של ההצגות הרפרטואריות למבוגרים בריבוע זהב אם אתה יכול", מבקש שמעוני ברצינות רבה. "אנחנו מאוד גאים בהן. זה מה שהופך אותנו בעצם לתאטרון אמיתי".
את שלב המעבר המפרך של הפסיקים מתאטרון לילדים לתאטרון אקטואליה למבוגרים תיעד הבמאי הירושלמי עידו גרונר, בסרט שעשה בשנת 2004, "חלומות, פסיק, מציאות", שמחדד עוד יותר את הדמיון בין מציאות לתאטרון בירושלים. זהו מסמך קולנועי המכיל מעקב צמוד אחר שלושת מייסדי התאטרון בתקופת זמן בת כמה חודשים. המטרה של השלושה בסרט היא יצירת מופע מסכות ישראלי, שיציג מראה בפניה של החברה הישראלית; מופע עממי שיגיע לכל סוגי האוכלוסייה, ושיתקיים באמצע שוק מחנה יהודה. כאשר האישור מוועד סוחרי השוק, בראשות אורי עמדי, התעכב הם החליטו להגיע לשוק ויצאו לתחקיר במקום. מהמפגש האישי עם הסוחרים הם למדו להכיר את מי שעתידים להפוך לדמויות במופע. טיפוסים צבעוניים ויוצאי דופן, שהשחקנים, שבאו מרקע שונה לחלוטין, לומדים אותם ומזדהים איתם. באותם ימים שוק מחנה יהודה היה בעיצומו של מאבק בין סוחרים שפועלים ללא רישיון לעירייה. והמאבק הקשה והנוגע ללב הזה נכנס לתוך המופע המתהווה של התאטרון.
בזירה הכלכלית, בינתיים, חוזים הצופים במאבק הקיומי היום-יומי של השלושה, אשר עושים בעצם הכול בעצמם. הם משחקים, כותבים, משווקים ומכלכלים את עצמם באמצעות הופעות במתנ"סים ובקייטנות ילדים כדי להגשים את מטרתם. אחד הקטעים הפיננסיים המרגשים בסרט מתרחש במשרדו של עודד פלדמן, אז מנהל אגף התרבות בעירייה, שאותו מנסים אנשי "פסיק" לשכנע לתקצב את התאטרון. שמעוני אף מביא איתו כתוספת כוח את אביו לשכנוע והגברת הרושם הרציני כמבוגר האחראי. הם מבקשים סיוע בן כמה מאות אלפי דולר ופלדמן מתעוות קלות, מתחמק - אפילו לא באלגנטיות - נשען לאחור בכיסאו ומבטיח עזרה, אך לא מוכן להתחייב. בסופו של דבר הם יאלצו להסתפק ב-35 אלף דולר. אגב, לידיעת תאטראות ומוסדות אמנות המחפשים אוזן קשבת וסיוע הולם מהעירייה - כבר קרוב לשנתיים אין מנהל לאגף התרבות בעירייה. הדג'ס לא סולח גם היום: "אני לא מבין כיצד מסוגלים להתייחס לאנשים שעושים אמנות בצורה כזו. הם צריכים להתייחס אלינו לחלוטין כמוצר צריכה, אנחנו הרי מעלים חיוך על פנים של אנשים".
יאיר ראופמן צילום: שימי נכטיילר
מעורב? ירושלמי!
הניסיונות להתקיים מתישים אותם ומביאים את התאטרון למצב של אובדן דרך אמנותית מחד, וחור גדול בכיס מצד שני. אולם הדרך רצופת הקשיים הוכתרה בסופו של דבר כהצלחה ומה שנראה כסיום נוגה מעט בסרט, מתברר במציאות, שלוש שנים וחצי לאחר מכן, כתחילתה של הצלחה.
בין ההצגות שהועלו בתאטרון "פסיק" בשנים האחרונות וזכו לשבחים רבים מהביקורות ומהקהל היו: "ליצני החצר" המרגשת, העוסקת בארבעה אסירים יהודים באושוויץ הנבחרים לשמש ליצני החצר של קציני המחנה; "הימים של עאדל", על חולה סכיזופרניה הבטוח שהוא בחור ישיבה; "מוטנטים", על הרגשת הזרות של עולים חדשים בישראל; ו"התאומות", שכבר דובר בהן.
יש משהו משותף לכל ההצגות האלה?
"לדעתי", אומר הדג'ס, "יש בהן את כל הפנים והמציאות העכשווית של החברה הישראלית, שאליהם אנחנו מאוד מנסים להתחבר".
"בניגוד למה שהיה בתקופה של הסרט המצב כיום שונה בתכלית", אומר היום בסיפוק מנכ"ל התאטרון שגיא מעיין. "כיום התאטרון בהחלט כבר מחזיק את עצמו היטב, הרבה בזכות עזרה מקרנות שונות כמו הקרן לירושלים, וקרן ברכה".
יש תמיכה גם מעיריית ירושלים?
"יש תמיכה קטנה מהעירייה כמו לכל מוסדות התרבות בעיר שמאיימת להיפסק כל העת, וכמובן התמיכה ממנהל התרבות במשרד התרבות והספורט".
יאיר ראופמן הוא יליד שכונת צהלה בתל אביב. באזור חיוג 03 הוא מכונה "צפוני". לפני תשעה חודשים הוא עבר לירושלים ושכר דירה ברחוב אוסישקין שבמרכז העיר. "המעבר לירושלים היה הדבר הכי מוזר שקרה לי בחיים", מתוודה ראופמן, "אם הייתי עובר נניח מתל אביב לנתניה לא היה כזה הבדל. סך הכול גם שם יש ים. כאן כאילו עברתי למדינה אחרת. ירושלים בשבילי היא כמו עיר אירופית כבדה וישנה.
"רק בחודשים האחרונים הבנתי לראשונה בחיי שבתל אביב פועלים בוואקום תרבותי. אתה חייב לצאת משם כדי להבין את זה. כל הסדרות בטלוויזיה משקפות רק את החיים בתל אביב ומדברים שם רק על דברים שמעניינים תל אביבים. סדרות כמו 'המקום', למשל. גם התאטרון שעושים שם הוא פעמים רבות על נושאים תל אביביים".
אז מה ההבדל בירושלים, לדעתך?
"רק כשהגעתי לעיר הבנתי עד כמה היא מגוונת. אני עוד חדש כאן ולא מכיר את כל השכונות, אבל לדעתי אם אתה עושה תאטרון בגבעת שאול, הוא יהיה שונה לגמרי מתאטרון בשכונת רמות או בקטמון או אפילו ברחביה. אני לא מדבר עדיין בכלל על השכונות הדתיות והשכונות הערביות, ששם זה בכלל סיפור אחר לגמרי. זה נורא חשוב שיש אפשרות גם לאנשים מחוץ למדינת תל אביב להביע את עצמם בדרכים שונות ואמנותיות".
"אתה יודע למה אני משווה את זה?", שואל-אומר הדג'ס, "לכך שפעם היו שתי תחנות טלוויזיה וקול ישראל בלבד, והיום יש אין-ספור ערוצים גם בטלוויזיה וגם ברדיו. לפתע נהיה פתחון פה ושופר גם לקהלים ואוכלוסיות נוספות. היום יש לדוגמה תאטרון בקיבוץ דגניה ועוד מעט ייפתח תאטרון במודיעין. אנשים נחשפים כעת לדברים נוספים ומרתקים, בכל מקום יש גופים אמנותיים שגם מביעים דעות שונות וגם מדברים לאנשים בשפה שלהם, ועל דברים שקרובים ללבם. גם אם יעשו מחזה קלאסי כלשהו, עדיין זה יהיה בקונטקסט המקומי".
אסי שמעוני צילום: שימי נכטיילר
בדרך להסדר קבע
"יש כאן מרחב יצירתי עצום", אומר ראופמן, "שאני עדיין הולך בו לאיבוד, גם פיזית, אגב". "יש לו אוריינטציה של יתוש", צוחק אביתר ליכטנשטט, שחקן בתאטרון, "הוא לא מוצא את הדרך לבד הביתה". "זה לא מצחיק", רוטן ראופמן, "תראה לי עוד עיר שכאשר אתה פותח את ברז המים החמים, יוצא משם רעש, כי המים קפאו בלילה?".
בשבוע שעבר היה השלג הראשון שלך?
"כן וזה נהדר לדעתי, כי זה מחזק את הקטע האירופי של ירושלים".
אז אתה לא מצטער שעברת לירושלים, למרות הרעש של המים?
"האמת שלא הייתה לי ברירה, העבודה כל יום בסטודיו מתחילה ב-8:30 בבוקר".
שמונה וחצי?! חשבתי שחלק מההווי של עולם הבידור זה לקום מאוחר בבוקר.
"לא בבית ספרנו", אומר הדג'ס בסבר פנים רציני, "אנחנו מתייחסים ברצינות רבה מדיי לעבודה שלנו. מבחינתי המשמעות של להיות שחקן היא עבודה קשה מאוד, לקריירה של שחקן אין סוף בעצם".
ומבחינה אמנותית, כיצד זה בא לידי ביטוי?
הדג'ס: "אני חייב להגיד לך שחקרתי אנסמבלים וקבוצות תאטרון ותיקות, כמו של פיטר ברוק. שם מתפקד השחקן לא רק בתפקיד המסוים שהוא צריך למלא ותו לא, אלא כיוצר בעצמו, וככזה יש לו אמירה ויש לו השפעה על מה שנעשה בתאטרון".
"משהו בסדר היום הקבוע הזה ובמשטר העבודה גם מצליח לחבר אותנו טוב יותר", מודה ראופמן, "גם אישית וגם מבחינת התאטרון. במסגרת העבודה אנחנו מבצעים חימום במשך שעתיים בכל בוקר ואחר כך מתחילים לעבוד על ההצגות. עד 16:00 אנחנו עושים חזרות, ערבי שלישי מוקדשים בדרך כלל להצגה ובשאר הימים יוצאים לפעילות בקבוצות החובבים שלנו".
"דרך העבודה עם אנשים אני בעצם לומד את המציאות", אומר ליכטנשטט, שעובד עם נוער במצוקה בשכונת תלפיות מזרח, "וכך גם אני, כשחקן, מתפתח הרבה יותר טוב. אתה יודע מה זה להחזיק 15 איש מרקעים שונים על במה ולתקשר עמם דרך תאטרון? זה אתגר עצום, אבל מאוד מספק".
בית ספר "פסיק" לתאטרון בקהילה מונה השנה שמונה קבוצות תאטרון, ביניהן קבוצת חובבים, קבוצת מצטיינים וכן קבוצות מאוכלוסיות חלשות ומעוטות יכולת. מדי שנה מקיים התאטרון כמה פרויקטים עירוניים לקידום אוכלוסיות שונות בעיר. פסטיבל הצגות חובבי התאטרון, שיתקיים השנה ב"פסיק" בפעם השנייה, יהווה את שיא הפעילות השנתית בעבודה הזו. "אנחנו לא רק עובדים איתם, הם גם מגיעים להצגות שלנו", מזכירה נעמה רוזנברג, פעילה בתאטרון, "ואנחנו גם מגיעים אליהם להופעות במתנ"סים, אנחנו בהחלט לוקחים את התפקיד שלנו כתאטרון ירושלמי אמיתי ברצינות רבה".
ההצגה "ורד קוצני", לדוגמה, הייתה שיאה של סדנה שנערכה לפני כשלוש שנים לילדי אקי"ם בחסות "פסיק". דליה פורן, מנהלת הפרויקטים באקי"ם ירושלים, לא מפסיקה לשבח את הצוות: "הם אנשים נפלאים. קשה לתאר לאדם מבחוץ את התרומה האדירה שהצגה כזו עושה לחבר'ה שלנו, והם עשו את זה באהבה ובמסירות".
"פסיק" שוכן לעת עתה בקומה השלישית של אחד מבנייני הבטון הענקיים המרכיבים את מרכז שטנר. בוגרי ניסן נתיב לדורותיהם מרגישים בו בבית, בשל הדמיון הרב בין מרכז שטנר לבניין שבו נמצאים הסטודיו למשחק של ניסן נתיב ובית הספר לקולנוע סם שפיגל באזור התעשייה בתלפיות. הצופים המגיעים להצגות המתקיימות שם בימי שלישי בערב נאלצים להתרווח בחוסר נוחות על כיסאות פלסטיק צרים שהושאלו מתאטרון "אספקלריא", השכן. "הם מלווים לנו את הכיסאות ואנחנו מלווים להם את החלל שלנו, ככה זה שכנים", אומר ליכטנשטט.
"בתוך שנה", מבטיח לי באופטימיות מעיין המנכ"ל, "אנחנו עומדים לעבור למבנה חדש במרכז העיר, ברחוב מסילת ישרים. נחלק את המבנה עם 'האינקובטור' ו'קבוצת התאטרון הירושלמי'. זו בעצם סוף-סוף גושפנקה מהעירייה לקיומנו", הוא מוסיף בסיפוק רב.
איך תחגגו את המעבר למבנה החדש, איך אתם בכלל חוגגים הצלחות?
"אנחנו לא יודעים לחגוג הצלחות", צוחק שמעוני, "גם כשאנחנו מנסים לחגוג, אנו מצליחים לבאס את זה איכשהו".
שמוליק הדג'ס צילום: שימי נכטיילר
תאטרון האבסורד
תאטראות אחרים בעיר לאו דווקא מקנים חשיבות רבה לירושלמיות של השחקנים שלהם. ב"קבוצת התאטרון הירושלמי" יש אמנם 50 שחקנים המתגוררים בירושלים, אולם 17 אחרים מתגוררים מחוץ לעיר. בתאטרון "החאן", התאטרון הרפרטוארי היחיד בעיר, מודה המנכ"ל, יקי הרטל, כי רוב השחקנים מגיעים מחוץ לבירה. למעשה, ואם נדייק, רק שחקן אחד, אבינעם מור חיים, גר כאן.
"אנחנו תאטרון מקצועי ובאמצעינו הדלים אנחנו מנסים לגייס את השחקנים הכי מקצועיים שאפשר", אומר הרטל, "לא משנה אם הם ירושלמים או לא. הירושלמיות לא מספיקה במקרה של תאטרון מקצועי כמו שלנו".
אז מה הופך אתכם לתאטרון ירושלמי?
"החשיבות היא שהיצירה והפעילות נעשים בירושלים. מלבד זאת אנחנו גם פועלים כמובן למען הקהילה. אנחנו מעודדים קבוצות מיוחדות ומעוטות הכנסה ואימצנו את בית הספר התיכון בגילה, את מוסד שלוותה ועוד פעולות רבות".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
