805002 יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
הישרדות, הסיפור האמיתי
אבי ישי היה מתופף גאון, שמיטב הזמרים בארץ ובחו"ל חיזרו אחריו. לפני עשר שנים התגלה גידול בראשו, שהפך אותו למשותק כמעט לחלוטין. ישי לא נשבר: הוא עושה דיסקים, מלמד מוזיקה ומקדם אמנים בעלי מוגבלויות כמוהו
אשר קשר , 30.12.07, 13:25
אבי ישי שימי נכטיילר
אבי ישי
צילום: שימי נכטיילר
מה עושה אדם שחגג לא מכבר את יום הולדתו ה-30 ונישא לפני זמן קצר, המגלה לחרדתו כי הפך לנכה בעקבות ניתוח כושל להסרת גידול שפיר ממוחו? מה עובר בראשו של מי שנמצא בשיא הקריירה המוזיקלית שלו, כאשר הוא מגלה ששום דבר מחייו לא ישוב להיות כשהיה? כשפקח את עיניו לראשונה אחרי הניתוח שעבר, הקיץ אבי ישי למציאות חדשה, שונה ומאיימת. שבועיים חלפו עליו בהזיות, בין ערות לשינה, עד שקלט את חומרת מצבו ואת מלוא נכותו, ובכל זאת לא הפנים עדיין את כל מה שאירע לו ומה צופן לו העתיד.

בניין הדירות ברחוב שמעוני בעיר השייך לעמותת "שלהבת" משמש לדיור נתמך של נכים. העדות היחידה לעניין היא המעלית השקופה הניצבת בצד הבניין. אותם ברי מזל שאינם זקוקים לשירותיה של המעלית משתמשים במדרגות הספורות שיוצאות מקומת הכניסה, שמובילות גם לדירתו הצנועה והנעימה למדיי של ישי. כאשר אנו נכנסים לחדר המגורים ישי מזהיר אותי מראש כי הוא מתכוון לזנק מכיסא הגלגלים שלו לספה. "זאת מעין קפיצת בנג'י", הוא מחייך. האמת, זה הרבה פחות נורא מכפי שהוא מציג את זה, והוא אף עושה זאת בחינניות יחסית.

מחצית ממשטח הסלון הקטן ממילא תפוסה על ידי מערכת התופים הישנה של ישי. "אני כבר לא יכול לנגן, לצערי", הוא אומר. "אבל אני משתמש בתופים כדי להבריח את החתול שנכנס לדירה שלי מן המרפסת".

הנגינה על התופים הייתה כל חייו של ישי. את סט התופים הראשון שלו קיבל בגיל 14, לאחר שתופף כמעט על כל דבר עד אז. אף על פי שלא למד מעולם באופן מסודר ("הייתי ילד שובב ולא אהבתי ללמוד. עברתי מהגימנסיה העברית למסגרת קדם צבאית. בסופו של דבר החלטתי לעזוב לגמרי את הלימודים, לעבוד בהובלות ולהתרכז במה שאני הכי אוהב"), הייתה לו שמיעה מצוינת וטכניקה משובחת, והוא ניגן כמתופף בכמה להקות בירושלים. "ניגנתי בהרבה הרכבים", הוא מספר בגאווה. "אבל התחלתי אצל המורה למוזיקה והמוזיקאי סטיב הורנשטיין".

"הוא היה מתופף נפלא וחרוץ מאין כמוהו", אומר הורנשטיין, "כבר כשהיה בן 14 הוא ניגן אצלי ב'אנסמבל הירושלמי למוזיקה בת זמננו'. היה אז דור מאוד מוכשר בירושלים, כמו הבסיסט אבישי כהן, הגיטריסטים עמוס הופמן ועופר גנור, והמתופף נעם דויד".

האנסמבל ערך את החזרות במקלט בקריית היובל שהיה שייך למתנ"ס פיליפ לאון הסמוך. "אבי ניגן באנסמבל בתופים ובכלי הקשה והופיע איתנו בפסטיבל הג'ז באילת", מספר הורנשטיין. "לאחר מכן הוא ניגן איתי שוב באילת עם 'אנסמבל תרשיש' ובדיסק שהקלטנו עם האנסמבל". "בזמן הצבא וגם לאחריו המשכתי לנגן בלהקות בירושלים ובסביבה", מספר ישי, "ואז עברתי לנגן עם שמות מפורסמים כמו דני רובס, ששי קשת ו'הכול עובר חביבי'". לפי חשבונו של ישי הוא השתתף כנגן בכ-18 דיסקים. את פסגת הקריירה שלו רואה ישי בתקופה שבה ניגן עם הגיטריסט הבלגי המפורסם פיליפ קתרין: "אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי בחיים הייתה מהבסיסט של קתרין, שאמר לי בהערצה שיש לי אוזניים גדולות כמו של פיל".

"הוא נגן מצוין, בן אדם מדהים וחבר נפלא", מוסיפה המוזיקאית ג'ודי לואיס. "ב-1999, חודש לפני הניתוח שלו, הוא הקליט איתי את התקליט הראשון שלי, 'Weaver of Dreams', בהרכב טריו, אחרי שהופענו שנה שלמה לפני כן בכל הארץ. הוא מתופף מצוין. ניגנתי עם הרבה מתופפים, ולדעתי הוא הכי גדול שיש".

את לא אומרת את זה בגלל מצבו היום?
לואיס נעלבת: "מה פתאום? לא הייתי אומרת את זה סתם. מאז שניגנתי איתו לא שמעתי מתופף נוסף באותה רמה של טכניקה ורגישות".
התמוטטות במרכז תרבות העמים
"שש שנים הופענו יחד", אומר בהתרגשות רבה יהודה כ"ץ מלהקת "רבע לשבע", "עשינו שני דיסקים יחד. הוא פשוט היה מתופף גאון. כשלמד לנגן בתופים הוא נהג להתאמן תשע שעות ביום. מה שמדהים אצלו היא העובדה שגם כאשר ניגן עם חמישה הרכבים שונים, הוא עדיין מצא זמן להתאמן חמש שעות ביום. מי שאינו מוזיקאי לא יבין מה זה עבורי כזמר לעמוד על הבמה לפני מתופף כמו אבי ישי, כאשר אתה מרגיש את תוף הבס שלו פוגע בדיוק בעמוד השדרה שלך. זה לא היה רעש, זה היה דיוק. הוא היה מוזיקאי נורא טכני.

"לצערי, אני זוכר היטב מתי ישי גילה לראשונה את הגידול במוח", ממשיך כ"ץ. "זה היה בדיוק ראש חודש אדר, והיינו בהופעה במרכז תרבות העמים לנוער. אני לא שוכח את ההופעה הזו, גם משום שישי עשה אז משהו שלא ראיתי בחיים שלי: הוא ניגן על קרש שמצא על הבמה והדהים את כל חברי הלהקה. בסוף ההופעה ההיא הוא נפל מהכיסא, וכולנו חשבנו שהוא סתם עובד עלינו. ישי תמיד התבדח וצחק, אז חשבנו שהוא שוב עושה את הקטעים הרגילים שלו. אחרי ההופעה הוא ישר הלך לבדיקה בבית החולים ושם קיבל את הבשורה המרה בקשר לגידול במוח".

"כשהגידול התגלה ב-1997 הייתי בשיא הקריירה שלי", אומר ישי ועננה כבדה מכסה את פניו. "עמדתי ללוות אז את הזמרת סוזן וגה שהגיעה לארץ. זו הייתה אכזבה עצומה בשבילי לא לעשות את זה". שנתיים חלפו בחיפושים אחר מנתח, עד שבפיניקס, אריזונה, התגלה לבסוף הרופא המתאים ובעל הניסיון. הבעיה הייתה העלות היקרה מאוד. החברים התגייסו לסייע, ובאפריל 1999 נערך מופע התרמה מיוחד במרכז ז'ראר בכר בשם "אבי וחברים".

"כולם הגיעו לשם לכבודי", אומר ישי אסיר התודה, "אהוד בנאי, 'הדג נחש', 'רבע לשבע', זוהר פרסקו, שעשיתי איתו דואט מדהים, 'יוסף ואחד', ג'ודי לואיס ועוד רבים נוספים". "זו הייתה הופעה מרגשת מאוד", נזכר כ"ץ, "האולם היה מלא לגמרי. כל האמנים שאבי הופיע עמם אי פעם הגיעו לשם בשבילו". 

הניתוח נכשל. "הצליחו להסיר רק חלק קטן מן הגידול, שהיה בגודל סנטימטר וחצי", מודה ישי בהשלמה. לא זו בלבד שחייו עדיין היו בסכנה, ישי הפך גם למשותק בידיו וברגליו, איבד כמעט לחלוטין את הראייה באחת מעיניו וגם שמיעתו ויכולת הדיבור שלו נפגעו. ישי שהה שנתיים לאחר הניתוח בבתי חולים ובמרכזי שיקום שונים ברחבי הארץ.

"אחרי חודשיים בפיניקס שהיתי בכמה בתי חולים בארץ ובמרכז שיקום בהר הצופים. במשך חצי שנה הייתי משותק לחלוטין ולא יכולתי לזוז מהמיטה. הרופאים כל הזמן אמרו לי שהמצב ישתפר. אני לא יודע אם הם רצו לעודד אותי, או שהם באמת חשבו כך. הם הציעו לי לעשות כמה שיותר פיזיותרפיה. עד היום אין לי תחושה בכל החלק הימני של הגוף. אני יודע מה אני רוצה לעשות, אבל לא מצליח. לפעמים נופלים לי דברים מהיד כי הידיים עושות מה שהן רוצות. אני מקליד ביד אחת בלבד, כי היד השנייה מקלידה בעצמה מה שהיא רוצה".

המשפחה עוזרת?
"ההורים מלווים אותי כמובן, אבל קשה להם, הם אנשים מבוגרים. אבא בעצמו מסתובב עם הליכון. אחותי נאווה עוזרת המון, וגם המשפחה שלה".

ואשתך יעל?
"התגרשנו לפני שנתיים", אומר ישי בעצב.
אבי פגש את יעל כשניגנו יחד בתזמורת אחת מלהקות המחול הירושלמיות. בהקדשה על עטיפת הדיסק שלו הוא כתב: "המוזיקה מוקדשת ליעלי שלי, האחת. אני אוהב אותך". "היא הנסיכה שלי", הוא אומר, "אנחנו כל הזמן בקשר. היא עובדת בספרד, אבל מטיילת כרגע בניו זילנד. אנחנו מדברים כמעט מדי יום בסקייפ".

אתה חושב שתתחתן שוב?
"אני לא מאמין, אבל אני לא מתעסק יותר בעבר. אני מסתכל קדימה. יש יותר מדיי דברים שאני חייב לעשות".
המורה למוזיקה
ישי מתקיים היום מקצבת הביטוח הלאומי, וממשיך בפעילות ההתנדבות שלו במרכז לחיים עצמאיים, השייך לעמותת "נכים עכשיו". היום הוא פעיל מאוד בוועדת התעסוקה של העמותה, שמארגנת יריד תעסוקה להגברת הפרודוקטיביות של אמנים בעלי מוגבלויות. השבוע הוא החל גם קורס של אמנים לשינוי חברתי, המתקיים בבית הספר לצילום ולמוזיקה חדשה במוסררה. מלבד זה הוא מלמד מוזיקה: "אני מלמד מוזיקה מילולית", הוא מספר, "אני לא יכול להדגים כמובן בעצמי, אבל קיימת שיטה של הדגמה בעזרת הברות". התלמידה הראשונה של אבי, שאותה הוא מלמד בהתנדבות, היא בחורה נכה, עיוורת הלוקה בשמיעתה.

זה נשמע קצת מסובך.
"בכלל לא. היא נורא נהנית מזה, וחוץ מזה, זה גם נורא מעודד אותה - וזה בעצם מה שחשוב".
מרים פריאר מעמותת "שלהבת" מדברת על ישי בהתפעמות. "אני בהחלט מעריצה שלו", היא מודה, "בני איתן דרור הוא מוזיקאי שמכיר את ישי, וכאשר פתחנו את פרויקט הבית הנתמך ברחוב שמעוני, הוא שאל אם הוא יוכל לעבור לשם. מדובר באדם שאמור להיות נתמך ובעצמו תומך בכל כך הרבה אנשים".

פריאר מספרת על אישה בעלת נכות קשה ביותר שהכירה, שהתגוררה במעון הנכים בסן סימון: "היא עברה להתגורר בבית הנתמך רק בגלל אבי. שמה היה רחל אברהם. אני מכירה אותה כבר 30 שנה, והתקופה שבה התגוררה סמוך לישי הייתה הנפלאה ביותר בחייה". אברהם נפטרה לפני כמה שנים. בדיסק "חסר זמן" שהוציא ישי לפני חודשים ספורים מוקדש לה אחד הקטעים היפים ביותר. על עטיפת הדיסק כתב ישי: "במהלך העבודה על הדיסק נפטרה חברה טובה שלי, רחל אברהם, שכל ניסיון שלי לתאר את גדולתה רק יקטין אותה. יהי זכרה ברוך".

כשנה לאחר הניתוח החליט אבי לשוב ולעשות מוזיקה. הדיסק "חסר זמן" אינו תקליט קל מכל בחינה שהיא: מוזיקלית, קונספטואלית ופילוסופית. "'חסר זמן' הוא לא אלבום קונבנציונלי", מודה ישי, "אני מגדיר אותו כמוזיקה פילוסופית מעוררת מחשבה. מעין פסקול לסרט דמיוני שמבוסס על מחשבות היום-יום".

מכיוון שמדובר ביום-יום של אבי ישי, המחשבות, מתברר, אינן קלות כלל ועיקר. על עטיפת הדיסק שלו כותב ישי: "מגבלה איננה גבול ובטח לא צריכה להיות מגבלה לדמיון. המוזיקה נכתבה כיצירה אחת, עם 11 קטעים או פרקים, כמו לספר או לסרט, כשהסיפור עצמו הוא מאוד אישי, אבל כל אחד ואחת יכולים ליצור בדמיון שלהם אין-ספור פעמים". כמו בהופעת המחווה לכבודו ב-1999, גם כאן הגיעו החברים לנגן. כ-20 מהם משתתפים בתקליט המרשים הזה, ביניהם החברים לואיס, כ"ץ והורנשטיין.

ישי מסרב להצטלם ליד מערכת התופים שלו. "התופים נמצאים בבית רק כדי ללמד באמצעותם. הפרק הזה בחיי הסתיים, ואני מקווה לשכור בעתיד סטודיו. אני מעדיף לא לנגן משום שבעבר ניסיתי ולא הצלחתי, וזה היה נורא מתסכל עבורי לעשות זאת. עם כל הידע שלי, אני פשוט חייב לעשות דברים חדשים".

"הוא היה המתופף הכי טוב בעיר, אבל לא קיבל מעולם את הכבוד המגיע לו", אומר כ"ץ. "אחת מהסיבות שלא היו לי הרכבים מאז שחזרתי לארץ היא שלא מצאת מישהו כמו ישי שינגן עבורי", אומר הורנשטיין. "יש כאן סוג מסוים של גבורה, שבן אדם יכול לצאת מכל הסיפור הנורא הזה מבלי להיות מריר, ולמצוא את הנישה המוזיקלית שלו למרות הכול".

נילי ברויאר: "לא רבים כמו ישי היו בוחרים מתוך הקושי והמצוקה באופטימיות ובעשייה. הוא בחר לקרב אליו אנשים. זהו מין כלי של התמודדות, למזלו ולמזלם של כל אותם אנשים שבחרו להיות קרובים אליו".

"אני לא מופתעת שהוא כל כך אופטימי", מסכמת לואיס, "הוא תמיד היה כזה. אבי הוא לא אדם שיישב עם הידיים שלובות וייתן לגורל לתעתע בו. הוא לא מאלה שיסגרו את הבאסטה אם קשה להם". רק שיהיה בריא.
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
עוד בתרבות
חדשות ועידכונים מקומיים בסלולרי

לחצו כאן לפרטים נוספים
בכפוף לתקנון - עד שלוש הודעות ביום