ראשי » סגנון » מגזין

משחק מכור: הגיקים שהתמכרו למשחקי קופסה

המקום: מועדון בתל אביב. המשתתפים: 150 אנשים מכל רחבי הארץ. המטרה: לנצח. ברוכים הבאים לערב שבו אנשים מבוגרים שוקעים במשך שעות בעולם שכולו משחקי קופסה, קלפים וחידות מתמטיות

המחשבה הראשונה שעולה בי כשאני נכנס למועדון ההוואנה בתל-אביב היא: יואו, הם באמת קיימים במציאות. באולם המואר יושבים מעל 150 איש, כולם גיקים "לפי הספר", לבושים כאילו התחפשו במיוחד לפי כללי הסטריאוטיפ: השיער, הלבוש, המבט בעיניים. זו הייתה חוויה אנתרופולוגית לכל דבר, הצצה לעולם אחר שלעולם לא אהיה חלק ממנו. אבל באמצע הלילה, כשאני עוזב את המקום, אני מבין שבכל זאת נפתח אצלי צוהר. שאני מסוגל להבין את ההתרגשות העצומה שניצתת בהם כשהם מבלים שם.

עוד כותרות:
- דורי גולד, מנכ"ל משרד החוץ, התפטר מתפקידו
- מלך תאילנד "ראמה התשיעי" נפטר בגיל 88
- "אל תכחישו את הקשר היהודי לירושלים"

 

ערב משחקי הקופסה, שמתחיל בשעה שש בערב ונמשך ברציפות עד שתיים בלילה, מתקיים באולם רחב ידיים, שבמרכזו בר משקאות. באולם פזורים עשרות שולחנות וסביב כל אחד מהם ישובים בין שלושה לשמונה אנשים, שקועים במשחק קופסה. הכניסה עולה שלושים שקלים, ואת המשחקים לא מביאים מהבית, אלא מקבלים בהשאלה מה"ספרייה", שולחן ארוך בכניסה למועדון, שעליו פזורות עשרות קופסאות קרטון. בכניסה מסתובבים מדריכים שמייעצים בבחירת המשחק, וכשנדרש גם מלווים את המשתתפים בשלבים הראשונים שלו.

כשאומרים לנו, בני עידן הסמארטפונים­והפלייסטיישן, את המושג "משחק קופסה", מיד קופץ לנו לראש משחק מונופול של שבת אחר הצהריים. תנוחו. כאן לא תמצאו מונופול גם אם ממש תחפשו. עולם משחקי הקופסה, מתברר, התפתח מאוד. מדובר בתופעה עולמית, טרנד חם שצבר תאוצה בעשור האחרון. מאות משחקים חדשים יוצאים מדי שנה, והם מורכבים ומגוונים מאוד. חנויות ייעודיות משווקות אותם, מגזינים עוסקים רק בהם, ואחת לשנה אף מתקיים בגרמניה, בירת משחקי הקופסה העולמית, ה-Spiel des Jahres - האוסקר של משחקי הקופסה. לא בטוח שיש שם שטיח אדום ותלבושות פאר, אבל האנרגיות כנראה לא פחותות מהמקבילה הקולנועית שלו.

אל הערב הזמין אותי יאיר ליבמן, בן 25, תושב שערי-תקווה. בימים אלה הוא מסיים לימודי אדריכלות נוף, והוא מעיד על עצמו שהוא מחכה בקוצר רוח לערב המשחקים. "הערב הוא בשבילי סמל למשהו שכמעט ועבר מהעולם: מפגש של אנשים פנים מול פנים, ולא דרך מסך. הוא מאפשר לנו ליהנות ממשהו שהיה חלק בלתי נפרד מהילדות שלנו, שרובנו חשבנו שהוא שייך לעבר ולא יחזור".
 
שיאל אורן, בן 29 מגבעתיים, הוא היוזם של ערבי משחקי הקופסה ומנהלם בפועל. גם הוא, כמו ליבמן, זוכר את חוויית המשחקים מילדותו. "גדלתי בשנות התשעים, כשמשחקי הקופסה היו פופולריים, וכמו כולם, בהתבגרות, זנחתי אותם", הוא מספר, "בערך בגיל 18 או 19 הרגשתי געגועים למשחקים האלו, וקניתי את המשחקים שהיו פופולריים בארץ כשהייתי ילד. שיחקתי בהם עד שמיציתי, ואז חקרתי וגיליתי שלא רק לי הייתה תחייה מחודשת בלב, אלא שבעשור האחרון בכל העולם חוזרים למשחקים האלו. ההפסקה ששררה בעולם עשתה להם רק טוב.

השיבה אליהם הייתה עם הרבה תשוקה והרבה ניסיון שנרכש בשנות ההתרחקות מהם, והעולם הנוכחי של המשחקים מפותח פי כמה. אני חושב שמשחקי המחשב עשו רק טוב בסופו של דבר למשחקי הקופסה, הם העלו אותם רמה".

מה הבעיה לשחק את כל המשחקים האלה במחשב?
"לא, זה לא יעבוד", הוא פוסק. "יש משחקים שאי אפשר לשחק במחשב. אתה צריך להרגיש, להיפגש עם הבן-אדם, להעביר מיד ליד. הטכניקות של משחקי המחשב עזרו מאוד להתפתחות של משחקי הקופסה, אבל הם לא יכולים להחליף אותם".

למה משחקי הקופסה חזרו לדעתך?
"חסר היום קשר אישי בחברה. הבסיס של משחקי הקופסה הוא בני אדם. אנשים רוצים להרגיש את הקלף, את הקובייה, ואז קלף שנראה אחרת. הפלייסטיישן אולי מכניס אותך למלא עולמות, אבל בסוף כל מה שיש לך כל הזמן ביד זה אותו ג'ויסטיק".

ערב משחקי הקופסה החל לפעול לפני שנתיים, ובינתיים בישראל אין לו מתחרה. אין מועדים קבועים, ובכל פעם שמתקיים ערב מעדכנים בדף הפייסבוק של האירוע. כיום אנשים נוהרים אליו מכל קצות הארץ, והמחשבה היא להתחיל לקיים אירועים דומים בערים נוספות. אורן, שמקיים את האירועים במועדון ההוואנה ששייך להוריו, מספר שיש דרישה גוברת למפגשים: "גם בחמישי בלילה אנשים היו באים", הוא משוכנע.

 
הסיבה שבינתיים הם לא מתקיימים באופן תכוף יותר נעוצה בכך שהמועדון לא מאפשר זאת. אורן עצמו רוכש את המשחקים, לומד אותם, מכשיר מדריכים, והאירוע מתנהל כעסק לכל דבר.

כשהגעתי למקום, הרגשתי בין כל החבורות השונות לבד. המארחים היו נחמדים  מאוד, ועדיין הרגשתי זר. הצלם תקתק כמה תמונות ועזב את המקום, ואני הזעקתי לעזרה חבר שהיה בסביבה. כשהגיע, בחרנו שולחן והתחלנו להתערבב. החבורה שאליה הגענו בסופו של דבר הייתה נחמדה ואפשרה לנו ללמוד קצת על פרופיל המשתתפים. רובם בוגרי מגמות ריאליות. תמי, בת 25, מעידה על עצמה שהיא חריגה: "אני הומנית, לומדת סוציולוגיה ופסיכולוגיה, אבל גיקית. הרוב פה לא כמוני", היא מאבחנת.

הסוציולוגית של החבורה גם נותנת בהם סימנים: הקהל ברובו גברי, אשכנזי וחילוני. כמעט אין דתיים, לפחות כך עולה מתשאול מהיר שערכנו בקרב המשתתפים, שהודו כי לא פגשו הרבה דתיים באירועים ובערבים שמתקיימים במועדון או בבתים פרטיים. "נו, אלה החבר'ה פה", אומר אחד מהם, כמעט בהתנצלות, "מדובר בגיקים תל-אביביים, הייטיקיסטים. חבר מביא חבר". משתתף אחר תהה: "מוזר באמת שזה לא תופס אצל הדתיים, דווקא יכול להתאים להם יופי לשבתות".
 

אני וחברי הגענו סקפטיים, חייבים להודות, אבל מהר מאוד אנחנו נדבקים בהתלהבות. החבר'ה מסביב נהנים לקרב את המתחזקים החדשים, כמו דוסים שמראים לחילוני שנכנס לבית הכנסת את העמוד הנכון בסידור. באופן כללי המשחקים מתחלקים לשתי קטגוריות עיקריות: ריאליים והומניים - משחקים שדורשים חשיבה מתמטית והתחרות היא סביב היכולת הזו, לצד משחקי אסוציאציות וגם כאלה שדורשים יכולת ורבלית, שכנוע, הסתרה, ואפילו צורך בהעמדת פני פוקר. ואין דומה חוויה אחת לאחרת.

אלכוהול הולך עם המשחקים?
אורן: "מאוד תלוי איזה. יש משחקים שממש מתאימים. למשל משחקים שדורשים אסוציאציות, אם שותים קצת, זה ממש יכול לעזור".

ריאליים או הומניים, כל המשחקים מבוססים על הרבה פנטזיה, אווירה ותפאורה. הדמיון הוא מרכיב בסיסי גם במשחקים המתמטיים. רועי, מהנדס מכונות, בן 29, מסביר שהדמיון הוא גם ההבדל המרכזי שמפריד בין משחקי הקופסה החדשים למשחקי הלוח הקלאסיים, כמו השחמט למשל: "שחמט הוא מורכב מאוד, אבל כאן אני מחפש משהו אחר. את העולם האחר הזה".

אורן, שמעמדו כמארגן הערבים מאפשר לו גם לנתח אותם מבחוץ, מסביר שבמשחקים המתמטיים הפנטזיה היא רק תפאורה: "בפועל העיסוק הוא בחשבון ובמספרים, שמולבשים על כל מיני דמויות דמיוניות, אבל אין להם משמעות".

אז איך בכל זאת זה משתלב?
"תראה, אני חושב שעבור המשתתפים מתמטיקה ופנטזיה הולכים טוב ביחד, כי מבחינתם למשוואות מתמטיות יש נופך אמנותי, ככה הם רואים את זה. אז ביחד עם פנטזיה זה יופי".

אורן מצדו חובב בעיקר את המשחקים ההומניים, וסובל במשחקים המתמטיים, אבל משחק בהם כי "אני חייב להכיר את כל מה שאני מציג כאן".

במשך שמונה השעות של ערב המשחקים הקהל מתחלף, אבל לא חסרים כאלה שיושבים שם במשך שעות. בין משחקי הקופסה יש כאלה מורכבים במיוחד, שעשויים להימשך שש שעות למשחק אחד בלבד. בשעה שחבריהם מבלים בברים ובמועדונים, חובבי משחקי הקופסה מסיימים יום עבודה ובאים לכאן להתפרק.

בין השחקנים גם נער בן 17, שהיה ראשון להגיע והאחרון ללכת. גילם של יתר המשתתפים נע בין 25 ל-35, אבל הוא משתלב ללא בעיות. ומה לגבי רומנטיקה? לפחות בעיני המתבונן מהצד, נראה כי היא נשארת מחוץ לכותלי המועדון למרות שאורן טוען אחרת ומתעקש: "אנשים באים לכאן למצוא אהבה". משתתפת אחרת מספרת שהחברים ביישנים, ואם היא מקבלת פניות - זה יהיה למחרת בפייסבוק.

המשחק שנבחר עבורנו - כדי לתת תחושה טובה של המקום והאווירה - הוא "רזיסטאנס: אוולון". האזינו נא להמלצתי: הוא מטורף. לא נמנה כאן את כל הכללים, רק נאמר שהוא מבוסס הרבה על דיבור בין המשתתפים, מצריך להסתיר את כוונותיך מהיושבים לצדך, וגם מעט חישוב צעדים ואסטרטגיה.
 

המשתתפים מתחלקים לשתי קבוצות, טובים ורעים, וטקס הפתיחה שלו הוא ממש חוויה חוץ-גופית. כל אחד מקבל קלף שדרכו מתברר לו איזו דמות הוא משחק, ואז כולם עוצמים עיניים. מנחה המשחק מבקש מהרעים להרים את אגודליהם, ואז לפקוח את עיניהם. הרעיון הוא שהרעים יידעו מי חבריהם לקבוצה, והטובים יחיו בחוסר ידיעה. כמו בחיים, אולי.

המבטים השקטים כשהעיניים נפתחות מאיימים ומשגעים כאחד. בן רגע הרעים הופכים לשותפים לסוד נורא, ומתיקות החטא מתפשטת בכל הגוף. מדהים מה אפשר לעשות עם כמה קלפים, בלי שום טכנולוגיה ופירוטכניקה. אנחנו עושים סיבוב אחד. ואז עוד אחד. ועוד אחד אחרון. "אסור לזלזל באף אחד, תראה את החנאנות האלה, מתברר שהם יודעים מה לאהוב", אמר לי חברי.

לקראת סיום הערב אני מתיישב עם אורן בפינת האולם ומשוחח על החוויה. כמו מנהל משמרת במסעדה, הוא נותן למדריכים הפועלים תחתיו הוראות לסגירה: פנו את המשחקים, תתחילו לקפל את הספרייה. האירוע, המתקיים לרוב פעם בשבוע, מפורסם כאמור רק באמצעות דף הפייסבוק "בית מרזח".

 
הוא יזם אותו אחרי שהשתתף בערבי משחקים שהתקיימו בבתים פרטיים, ולא נהנה: "ללכת לבית שאתה לא מכיר ולשחק משחק שאתה לא מכיר, זה כמו לקנות חתול בשק. אתה יכול ליהנות, אבל אתה יכול ליפול. חשבתי איך לייצר מרחב נוח לאנשים כמוני, ואז התחלנו עם הערבים האלה. כאן יש מבחר, הרבה אנשים, הרבה משחקים. יש קבוצות שבאות לכאן לשחק בינן לבין עצמן, יש שבאים להכיר אנשים חדשים. אנשים שיודעים מראש באיזה משחק הם מעוניינים, ואנשים שרוצים להתנסות בדברים חדשים. הכול יש".

אתה חנון?
"אתה יכול להגדיר את זה ככה. ההגדרה של חנון הפכה למאוד נזילה ויצאה מכל פרופורציה".

זה מפריע לך?
"יש בי הרבה אהבה לפנטזיה ולאמנות, והאמת שזה נתן לי כל כך הרבה דברים טובים, שאין לי מילה רעה להגיד".

מה אתה מרגיש ביחס לערבים האלה, נטו ביזנס?
"ממש לא. זו יצירה שאני מעניק לעולם, ויש לה קהל גדול שאוהד אותה. אתה מרגיש מחויב לקהל ורוצה להיות מחויב. זה מקסים ומרגש שמשהו שאני מניע יוצר חיוביות בעולם".

מה בעצם אתה מעניק לאנשים האלה?
"מקום שהם יכולים להיות עצמם. הם ממשיכים לחזור לכאן, והמספרים הולכים ועולים".
 

בעולם שבחוץ, המשתתפים שלך נחשבים למוזרים?
"תלוי איפה הם מסתובבים. יכול להיות שבחברה שמוגדרת 'נורמלית' הם יהיו מוזרים. אבל אני לא בטוח שגם ככה הם מסתובבים בה".

בשביל מה באים לכאן, מה הבעיה לקנות משחק ולשחק בבית?
"אין מה להשוות, פה זה בילוי. יש פה סוג של מסיבה. מתפתחת פה דינמיקה פנימית. סיבוכים ועניינים, כמו בכל מקום. אנשים שהכירו כאן בנות זוג, ואז נפרדו והפסיקו לבוא לפה כי לא היה נעים לפגוש את האקסית. בלגן. יש חיים שלמים פה".

האהבה למשחקי קופסה היא משהו שיחבר בין בני זוג?
"זה לא משחקי הקופסה. זה בן אדם שמבין את העולם כמותם, אנשים מחפשים קשר עם מישהו כזה. והם גם מחפשים פה אהדה, אהדה למי שהם".

תגיד, שיחקתי פה משחק אחד, ונהניתי מאוד. אז למה הטרנד נותר נחלתה של קליקה מצומצמת?
"אני באמת לא יודע, אין לי תשובה טובה למה המשחקים לא פורצים מעבר. יש בהם כנראה משהו שמתאים לאנשים מסוימים".

מה מאפיין את המשחקים?
"פנטזיה, התרחקות מהריאלי, למרות שיש בהם הרבה מתמטיקה. הם מספרים סיפור, נותנים תחושה רגשית לכל דבר, גם למשוואה מתמטית".

אחרי שאורן הולך לסגור קופה, נותרת קבוצה אחת בלבד. הבליינים הרציניים שסוגרים את הלילה. השעה 1:55 בלילה, חמש דקות לסגירה. הם לקראת סיום משחק שנמשך שעות, האנרגיות עצומות. ויכוחים שמורכבים משפה ייחודית. "תהיה פלייר טוב", זועק אחד מהם, "זו לא משחקיוּת טובה מצדך". עשרה חבר'ה סביב השולחן, ארבעה עם שיער ארוך, ועוד שניים עם זקן, לא כולל אותי. המדריכים העייפים מדרבנים אותם להזדרז. שתיים-שלוש דקות והמשחק מסתיים. קבוצה אחת ניצחה, השנייה מחאה לה כפיים בהתרגשות. וזה יפה. 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg