להתגרש בלי להכאיב: מתי ואיך לספר לילדים?
מה עושים עם המגנטים מהשמחות המשותפות, ואיך מציגים לילדים את בן או בת הזוג החדשים? הפסיכולוגית ואשת הרדיו ציפי גון–גרוס מציגה בספר חדש את האתגרים שעומדים בפני ילדים להורים גרושים
לו ציפי גון-גרוס הייתה כותבת את ספרה "פעם היינו משפחה" בימים אלה, ייתכן שהעיסוק הציבורי בביטול חזקת הגיל הרך היה גורם לה לשנות את העלילה. "בספר בחרתי לכתוב שהילדים נשארים לגור עם האמא, אך בהחלט יכול להיות שלו הספר היה נכתב עכשיו הייתי מביאה לתוך הכתיבה את ההתלבטות אצל מי הילדים נשארים", היא מודה, "מעבודתי כפסיכולוגית אני מכירה מקרים שבהם האב הוא דמות יותר משמעותית מאשר האם".עוד כותרות ב-nrg:
- גרסטל: הסיתו נגדי; יחימוביץ': "חסר שחר"
- פרץ למחשבי דוגמניות וגנב תמונות עירום
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עם זאת, גון-גרוס לא אוהבת את הדרך שבה מתנהל הדיון הציבורי בנושא: "את המאבק הזה מובילה קבוצה מאוד לוחמנית של אבות שאם אתה מעז להגיד משהו נגד דעתם, הם דנים אותך לחרמות ולגידופים. בעיניי השינוי לא צריך להתחיל בחזקת הגיל הרך, כי יש לי חשד שבלא מעט מקרים אבות מבקשים חזקה משותפת או חזקה על הילדים כמנוף להוריד את דמי המזונות או ככלי במאבקם נגד האישה שלהם. אני חושבת שכל הנושא של חלוקת הנטל או חלוקת התפקידים בין ההורים הוא נושא שראוי לדיון במסגרת ה'אבהות החדשה'".
גון-גרוס (63) משלבת בכתיבתה את שלל כובעיה. היא פסיכולוגית שהתמחתה לאורך השנים בפסיכולוגיה קלינית, חינוכית והתפתחותית, ומטפלת בילדים ובמבוגרים כאחד. היא מגישה מדי שבוע את תוכנית הספרות הרדיופונית המיתולוגית שלה "ספרים רבותיי ספרים" בגלי צה"ל שתחגוג בשנה הקרובה שלושים שנות שידור.
עד היום פרסמה גון-גרוס 13 ספרים, רובם ספרי ילדים. ספרה "כבר לא ילדה של אף אחד", שנכתב למבוגרים, עובד להצגת יחיד בכיכובה של השחקנית אסתי זקהיים. ספר הילדים שלה, "אף פעם לא מלכה", עובד אף הוא להצגת יחיד תחת השם "אף פ'ם לא", עם כוכב הילדים ידידיה ויטל.
מאז שיצא לאור ספרה "פעם היינו משפחה" לפני חודשים אחדים, הוא זכה בפרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער, אבל לגון-גרוס חשובות לא פחות התגובות שהיא מקבלת מילדים שהוריהם התגרשו. רבים מהם מזדהים עם דמותו של גיבור הספר אלון ואומרים לה: "הילד הזה הוא אני". גון-גרוס: "דמותו של אלון לא מבוססת על ילד מסוים אלא על תגובות ואמירות של ילדים שטיפלתי בהם. הייתה לי מחברת ובה כתבתי משפטים שילדים אמרו לי. לא התכוונתי לכלול אותם דווקא בספר, אלא כדי שזה ישמש אותי עבור ילדים אחרים. בסוף זה התגלגל לספר".
אחד מכל שלושה זוגות בישראל מתגרש, וגון-גרוס מנסה להסביר: "מרבית הנשים בישראל יוצאות לעבוד ולכן אינן תלויות באופן מוחלט במשכורתו של הבעל. כמו כן, העובדה שיש משפחות אחרות - חד-הוריות, בני זוג בני אותו מין, הורות בהסכמה או הורות מבנק הזרע - הופכת את המודל של לגדל ילד בלי שותף לנורמטיבי. כיום זוגות כבר לא נשארים יחד לנצח למען הילדים, אלא יודעים שגירושין מהווים מתן אפשרות להרכיב תא משפחתי חדש ואפשרות זו היא לרוב טובה יותר מלהישאר ביחד ולחיות במריבות".
אם מחליטים להתגרש, כיצד יש לבשר על כך לילדים?
"רצוי, במידת האפשר, להשתדל ששני ההורים יאמרו ביחד את ההודעה הראשונה. להגיד יחד מהווה בלם זעזועים, כי הודעה בנפרד יכולה להיות כזו שבה ייאמרו קללות או מילים לא יפות מצד האם על האב או ההפך. חשוב גם שההורים יגידו: 'התלבטנו, בדקנו, ניסינו וידענו שיהיה קשה ואף על פי כן החלטנו להיפרד, וההחלטה היא סופית'.
"בשיחה כדאי גם להדגיש את כל הדברים שיישארו קבועים בתנאי שאנחנו כבר יודעים אותם: 'אבא או אמא יעברו מהבית, הוא או היא יעשו את המאמצים להישאר לגור בקרבת מקום כדי שתוכלו להביא חברים גם לכאן וגם לכאן, כמובן תמשיכו לראות את סבא וסבתא'. חשוב להדגיש שזה לגיטימי להרגיש קושי ושניתן לשוב ולדבר על הנושא בכל עת".
חלק מהילדים יגיבו להודעה בהסתגרות ובהסתרת הגירושין מהסביבה, כמו שעושה אלון בן ה-12 בספר, חלקם ימהרו לשתף, ידברו הרבה ועם כל מי שניתן, כפי שמגיבה אחותו הצעירה מיתי. הילדים בספרה גם מפתחים תסמינים פסיכוסומטיים כמו הרטבת לילה וכאבי בטן חזקים. "רובנו מגיבים לאירועים קשים דרך הגוף ולכל אחד ישנו האיבר בגוף שהוא הסנסור שלו למצבי משבר", אומרת גון-גרוס. "ילדים רבים מגיבים לקושי ברגרסיה ברצון שההורים יטפלו בהם כילדים פעוטים. אם יש מיחושים - כדאי לברר את הסיבה הפיזיולוגית שלהם אך גם לא פחות את הטריגר הנפשי".
מה אמור להדליק נורה אדומה אצל ההורים?
"כשהילד מגיב בהסתגרות קיצונית ולא מוכן שאיש יספר למורה או לגננת מה קרה, כשהוא בוכה ללא הפוגה, או כשמתבגר למשל מסרב לאכול ונסגר בחדר. כשהקושי, גם אם הוא לא קיצוני, נמשך לאורך זמן וישנה הרגשה שאחיו או אחותו של הילד כבר זזו קצת והוא עדיין בשיא הרגרסיה והבכי, וכמובן - כשילד משמיע אפילו את המחשבה הכי זעירה של 'אני לא רוצה לחיות'".
היות שמדובר בספר ילדים, ההתעסקות במריבות ובחיכוכים בין ההורים היא מינורית, אך במציאות לא חסרים מקרים של הליך גירושין רווי השמצות ואפיזודות מצלקות עבור הילדים. גון-גרוס: "אם אתה זורק כדור בוץ לעבר בן הזוג לשעבר - חצי מכדור הבוץ ייפול על הראש של הילד. אני מקווה שרוב האנשים מסוגלים לקחת אוויר ולראות בהליך המאוד סוער הזה גם את הילדים".
גון-גרוס יודעת לספר על לא מעט מקרים של הורים שרבו על גבם של הילדים, ובמקרה אחד שהיא לא תשכח לעולם, זה נעשה גם מילולית: "אני מכירה סיפור מחריד שבו ילדים נסעו עם אבא שלהם ועם בת הזוג החדשה שלו לחופשה, והאמא כתבה על הגב של הילד איזשהו מסר חשוב בשפתון כדי שכשהם יקלחו אותו הם יזכרו מה היא חושבת על העניין הזה. וכך היה: כשהורידו לילד את החולצה במקלחת - הכיתוב של האם התגלה".
בשנים האחרונות פורסמו לא מעט מקרים של אבות שהתאבדו לאחר שלא נתנו להם להיפגש עם ילדיהם, מה שגרם אפילו לנשים להצטרף למאבק למען זכויות האבות הגרושים שמתנהל בקבוצות פייסבוק כמו "א' זה אבא".
גון-גרוס חושבת שהצורך ששני ההורים יישארו בקשר עם הילדים הוא קריטי: "כפסיכולוגית, טיפלתי במקרה שבו האבא היה שתיין ואלים ועל הפרק עמדה הוצאתו מהבית של הילד לפנימייה, אבל ברגע שההורים התגרשו והאב הפסיק לבוא לראות אותו זה היה בשביל הילד כאב בלתי נסבל. מבחינתו של הילד הפרשנות הייתה 'אבא ויתר עליי'. על כן, גם הורים פחות תפקודיים - אני בעד שתתרחש מלחמת עולם כדי שייתנו להם לראות את הילדים".
התקווה הזו שאבא ואמא יחזרו היא כזו שעשויה ללוות ילדים להורים גרושים שנים ארוכות ככמיהה שמסרבת לחלוף. אפילו גיבור הספר אלון כותב לאביו במכתב בסיום הספר: "אנחנו מוכנים לוותר על כל המתנות ליומולדת… בתנאי שתחזור הביתה. מוכנים להתנהג הכי טוב בעולם... רק תנסה, אפילו רק לחודש חודשיים - מה אכפת לך?".
גון-גרוס: "ליוויתי עכשיו משפחה שההורים נפרדו כשהילדות היו בנות ארבע ושש. שתיהן כבר תלמידות תיכון, ואחת מהן עכשיו אמרה לאמא שלה: 'אני מאוד רוצה עוד אח או אחות, אבל בתנאי שזה מאבא', בשעה שלכל אחד מהם יש זוגיות אחרת כבר שנים. כשאחד ההורים מתחתן ויש לו ילד ממערכת היחסים החדשה - זה רגע מאוד קשה בדרך כלל עבור הילדים".
בגלל הקושי, גון-גרוס ממליצה על חשיפה רגישה ומבוקרת של הילדים לבן או לבת הזוג החדשה וגם מסבירה בספר כיצד לעשות זאת. "אני חושבת שצריך לחשוף את הילד לשותפים החדשים רק כשאתה יודע שמדובר בקשר רציני וקבוע. מומלץ לא לחשוף את הילדים בהפתעה או בלי הכנה לבת הזוג ולא לומר משפטים כמו: 'בשום אופן אל תספר לאמא/לאבא על בן/ בת הזוג', כי קשה מאוד להחזיק סודות כאלה בבטן. אפילו רצוי לספר קודם לגרוש או לגרושה שלך על הקשר החדש, אבל אני יודעת שזו משימה קשה לביצוע".
גון-גרוס מתגוררת כל חייה בתל-אביב. הוריה, שושנה (רוזה) ושלמה גון היו ניצולי שואה ילידי דובנא שבמערב אוקראינה. הם הצליחו לברוח מהגטו והסתתרו בכפרים עד שבני זוג צ'כים בשם לובה ויוסף קספר ניאותו להסתירם בכוך בחצר ביתם במשך שנה וחצי. בספר "כבר לא ילדה של אף אחד" שכתבה לאחר מות אמה, היא מגוללת את סיפור המסתור של הוריה אך בעיקר את סיפור יתמותה.
הקשר עם משפחת קספר לא נותק וכלל בין השאר מפגש מרגש שאליו נסעה גון-גרוס עם אמה ובני משפחה נוספים. וכך כותבת גון-גרוס בספרה על הרגע שבו ראתה במו עיניה איפה הסתתרו הוריה: "אני עושה צעד אחד פנימה לתוך הכוך ונשענת על קיר הבטון. סירחון האורווה הישנה, קליפות תפוחי האדמה שמצצו. ריחות ישנים וחדשים מתערבבים בתוכי. רוצה להקיא. רוצה לברוח. מחכה לרגע בטוח שמאפשר לצאת.
"אני עוצמת עיניים כדי להרגיש מה זה אומר לחיות בחושך. להתקיים שעה יום שבוע שנה שנה וחצי בתוך בור שהדפנות שלו ספוגים בריח צואת סוסים, מכוסים טחב, הבגדים דבוקים לגוף, האוזן כרויה לצעדים קרבים".
גון-גרוס מודה שכלל לא היה לה קל לחטט בפצעי הסיפור המשפחתי ולחשוף אותו בספר. "הוריי כמעט לא דיברו על השואה. הם כן סיפרו על משפחת קספר, ואמי סיפרה, בעיקר לדור הנכדים, איך תפסו אותה פעם ברחוב בגטו והיכו אותה מכות איומות. כשלא רצינו לאכול, הם סיפרו שאכלו במחבוא קליפות תפוחי אדמה. ההורים לא דיברו כי היה צריך לשתוק כדי לקיים את היומיום, כדי לשלוח ילד לבית ספר ולהכין לו זר פרחים לשים על הראש ביום ההולדת, ואם כל בוקר נזכור 13 בני משפחה מדרגה ראשונה שלנו שנספו, אי אפשר לעשות את כל זה.
"הם לא דיברו גם כי אנחנו לא רצינו לדעת. התביישתי שאמא שלי תבוא לבית ספר ותדבר אולי ביידיש עם המורה שיש לו מספר על היד. בהחלט אפשר להגיד שגם העיסוק שלי כפסיכולוגית וגם העיסוק שלי במילים הם איזושהי תגובת היפוך לזה שבבית שתקו, ושבעיני אמא שלי גם ביטויים רגשיים היו במינון מאוד שמור. הם היו הורים טובים מאוד ומעניקים. אבל כל חוויה, עזה ככל שתהיה, התגמדה לעומת מה שהם עברו אז".
את שירותה הצבאי עשתה גון-גרוס בתחילת שנות השבעים כעורכת ומגישת תוכניות במחלקת התעודה והאומר של גלי צה"ל. לימים, הוציאה שני ספרים על התחנה יחד עם העיתונאי רפי מן: "גלי צה"ל כל הזמן" (משרד הביטחון, 1991) ו"גלי צה"ל מדברים מהשטח" (ידיעות אחרונות, 2002).
הריאיון נערך מספר ימים אחרי פרוץ שערוריית גידי אורשר שכתב בעמוד הפייסבוק שלו פוסט כנגד מה שכינה "הבכיות והנהיות" של המזרחים. "אני מכירה את גידי אורשר היטב, ישבתי איתו בחדר עשר שנים ואנחנו עובדים יחד שלושים שנה", אומרת גון-גרוס, "האמירות שלו מאוד קיצוניות ולא מקובלות עליי. ויחד עם זאת, לפטר אדם בגלל דעותיו הפוליטיות, קיצוניות ככל שיהיו, זה מדרון חלקלק שצריך מאוד להיזהר ממנו".
לאורך השנים יש לתחנה תדמית אליטיסטית ושמאלנית.
"הסתובבות במסדרונות התחנה, הקשבה לתוכניות גלי צה"ל וגם התבוננות בשורת הזוכים בפרס מפקד גל"צ בטקס שנערך בשבוע שעבר שאני אחראית עליו, מוכיחים שגל"צ היא בשום אופן לא תחנה אליטיסטית-אשכנזית-צפונית. אנחנו בוחרים כל שנה בפינצטה אנשים מעולים שעוברים מבחנים קשים.
"מתוך 1,500 מועמדים נבחרים 35 בלבד, עם דגש גדול בשנים האחרונות על גיוון בקבלת האנשים: דתיים וחילונים, פריפריה ומרכז, עולים וילידי הארץ. מבחינת השדרנים, אראל סג"ל משדר, ומוריה קור, וכן יעקב ברדוגוויועז הנדל. אני לא יודעת אם זה משהו מודע, כי אני לא יושבת ליד ההגה, אבל זו המציאות בשטח".
כאמור, מאז שנת 1987 גון-גרוס עורכת ומגישה בגל"צ את "ספרים רבותיי ספרים" שמשודרת בימי שישי אחר הצהריים. ואכן, בהתאם למעמד, דירתה עמוסת ספרים, בעיקר חדר העבודה שלה שבו ערימות עצומות של כותרים על הרצפה.
היא מצרה על החלטתה של השרה מירי רגב להזדרז לבטל את חוק הספרים שקבע בין השאר כי ספר חדש יימכר בשנת הוצאתו הראשונה במחירו המלא. "לא היה צריך לבטל את החוק אלא להכניס בו את התיקונים הראויים", היא אומרת, "לתקן את הקשרים בין המו"לים לבין הרשתות הגדולות מבחינת קבלת האחוזים מהמכירות ולתת את הדעת יותר על עידוד של סופרים צעירים וספרי ביכורים. אבל התחילו תהליכים מאוד טובים שייצבו את המצב של הוצאות הספרים הקטנות ושל חנויות הספרים הקטנות, ועל כן חבל שהחוק לא ימשיך".
כשוחרת ספרות ושירה מנעוריה וכרוח החיה בתוכניתה, תמיד פגשה ביוצרים גם פנים אל פנים. לאורך השנים נוצרו בינה לבין היוצרים קשרים אישיים חמים, כמו למשל הקשר שנרקם בינה ובין הסופר אמיר גוטפרוינד ז"ל שנפטר בשנה שעברה ממחלת הסרטן.
"אהבתי אותו כאדם וכיוצר", היא אומרת בכאב, "כשהספר הראשון שלו, 'שואה שלנו' הופיע, בדיוק הספר שלי 'כבר לא ילדה של אף אחד' יצא לאור. אלה היו שני ספרים שעסקו בשואה ולכן קרה כמה פעמים שראיינו אותנו בריאיונות משותפים. הוא גר לידי, ותמיד בא לאסוף אותי מהבית ולכן היה קורא לעצמו: 'הנהג של מיס דייזי'. חבל לי מאוד על שהלך ועל הכתיבה הזו שנקטעה באִבּה".
יחסיה הקרובים עם היוצרים ובני משפחותיהם אף הביאו אותה לשני ערבי שירה ששודרו בגלי צה"ל ובהם הוצגו שירים גנוזים של שתי משוררות מנוחות: תרצה אתר ודליה רביקוביץ. "ערב לזכרה של תרצה אתר עשינו בשנת 1999, ובו נכלל גם טקסט לזכרה שכתבה דליה רביקוביץ. 15 שנה לאחר מכן, היה זה ערב לזכרה של דליה רביקוביץ עצמה", משחזרת גון-גרוס.
בשני המקרים, קדמו לערב המיוחד איתורם של ארגזים מעזבונן של השתיים. "נתן סלור, נכדו של אלתרמן ובנה של תרצה אתר, סיפר שבבוידם של הדירה של אביו, מונח ארגז שלא פתחו אותו הרבה שנים ובו שירים של אמו", מספרת גון-גרוס, "מצאנו שם למשל שיר שאתר הקדישה ליהודית רביץ כשרביץ רק השתחררה מהצבא ומעולם לא הולחן ולא בוצע. מצאנו שם טיוטות של השירים המוכרים 'בלדה לאישה', 'שיר הנשמרת' שכתבה כתשובה לשיר של אביה 'שיר משמר' ועוד.
"כעבור 15 שנה קרה אותו דבר עם דליה רביקוביץ: קיבלתי טלפון מהסופרת סביון ליברכט שאמרה לי שהיא מיודדת עם בנה של דליה, עידו, ושהוא מסדר את מה שנשאר בדירה. ישבתי שם ימים שלמים ומצאתי שירים שלא פורסמו מעולם. זה מרגש בצורה בלתי רגילה, זה ממש לגעת בלב הפועם של היוצר כשאתה רואה את המחיקות שלו, את התיקונים שלו על הטקסט".
גון-גרוס נשואה לד"ר מירון גרוס, מומחה ומרצה לתורת ההחלטות וגם עורך דין במקצועו. בשנת 2008 התגלתה אצל גרוס מחלת ריאות ולפני שמונה שנים הוא עבר השתלת ריאה. "משפחת התורם הפכה למשפחה שלנו לכל דבר ועניין: אנחנו יושבים יחד מדי ליל סדר ומדליקים איתם נר ראשון בחנוכה. בתם, כשעשתה עבודת שורשים, כללה אותנו בעץ המשפחתי", היא אומרת.
לזוג ארבעה ילדים ששלושה מהם בחרו, כמו אמם, במקצועות טיפוליים. "אני מאוד גאה בילדים שלי. אני יכולה להגיד לך שנכדתי אמרה על איזשהו ילד בכיתה שלה: 'אני חושבת שיש לו הפרעת קשב וריכוז', והיא רק בת תשע. הנושא הזה תמיד היה בבית, למרות שחבר פסיכולוג לימד אותי שעיסוק בפסיכולוגיה הוא כמו מטרייה - כשאתה נכנס הביתה אתה סוגר אותה".
חלק מספריה מעלים סוגיות בוערות להורים או לילדים. הספר "יש רגעים שאני לא חושבת עליך" מביא את התמודדותה של ילדה עם מות אמה ממחלה קשה. את הספר הקדישה לחברתה לעבודה שרהל'ה דורון ז"ל, מגישת תוכנית הרדיו "מקהלה עליזה" שנפטרה בשנת 1991 מסרטן והותירה שלוש בנות.
"הסיפור טלטל אותי מאוד ובעקבות פטירתה בחרתי לכתוב ספר על התמודדות של ילדה עם מחלת האם, וגם אחרי שהאם הולכת לעולמה. התמודדות עם כל הפעולות היומיומיות ואיך שאבא שלה לא יודע לקלוע לה את השיער לצמות כפי שאמא שלה ידעה, או להכין את הסנדוויצ'ים הטעימים שלה".
איך את מצליחה להיכנס ולכתוב מתוך ראשו של ילד?
"אני בעצמי קצת ילדה, אני אדם קצת אינפנטילי וכל השנים עובדת עם ילדים. גם בעבודתי בגלי צה"ל אני עובדת עם אנשים צעירים. אני סקרנית ויכולה לצותת לשיחה של ילדים ברחוב, בגן או בהפסקה. יש לי ארבעה נכדים והעולם הזה ממשיך להיות חלק ממני ללא הפסקה".
גם ספרה "אף פעם לא מלכה" מבוסס, בהשמטת פרטים שונים, על סיפור אודות ילדה לקוית למידה שבה טיפלה גון-גרוס כפסיכולוגית. ובכלל, היא מספרת שילדים ובעיקר בני נוער שישבו מולה בקליניקה וסירבו או התקשו להיפתח בפניה, בסוף תרמו לה הכי הרבה בבריאת הדמויות הבדיוניות. אחד כזה סייע בפנינים לא מעטות לספרה האחרון.
"הגיע ילד שלא רצה בשום אופן לדבר, אז סיפרתי לו שאני כותבת ספר על גירושין והתייעצתי איתו מה לכתוב בנושא מסוים", היא מספרת, "הוא הסכים להירתם לטובת ילדים אחרים וכך הוא חשף את עצמו. שאלה מסוימת שהילד הזה שאל אותי בטיפול לקחתי לספר. הוא שאל: 'אבל מה נעשה עם כל המגנטים האלה על המקרר שרואים בהם את אבא ואמא מתנשקים ומתחבקים באירוע ונראים מאוד שמחים?'".
אז מה עושים באמת עם המגנטים?
"אני לא חושבת שצריך לקלף את כל המקרר מהזיכרונות שהיו, כי היו שם דברים טובים. אחד הדברים שילדים או מתבגרים שואלים, הוא: 'רגע, אז כל השנים הם רימו אותנו? כל השנים ההורים בעצם שנאו האחד את השני?'. לכן, אם אפשר להשאיר או לשמור את המגנטים ולדבר על הדברים - זה עדיף".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם