הלקטורים: האנשים שקובעים היום מה תקראו מחר
שומרי הסף של הספרות העברית מספרים לרגל שבוע הספר על החשש לפספס את רב המכר הבא, על השכר הנמוך ועל הסיבה שבגללה הם מעדיפים להישאר מאחורי הקלעים
ממש כמו בספרים, עמית פרדס התגלגלה למקצוע הלקטורה בזכות צירוף מקרים. "ישבתי עם חברה בבית קפה בבנימינה ודיברנו באנגלית על הספר הראשון שזה עתה סיימתי לתרגם", היא נזכרת. "ניגש אליי בחור ואמר: 'לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה שלכן. אני מהוצאת 'כנרת, זמורה-ביתן דביר', רציתי לדעת אם את מעוניינת לקרוא ספרים בתמורה לתשלום. אמרתי: 'אקרא בחינם', וחטפתי מהחברה שלי בעיטה מתחת לשולחן".עוד כותרות ב-nrg:
- מקורב לאבו מאזן ניסה להקים מפלגה בישראל
- אובמה יוצא מהארון בעוינותו לישראל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ב-11 השנים שחלפו מאז, משמשת פרדס (44), המתגוררת בשדות-ים, כלקטורית בהוצאה. מדי שבוע היא מקבלת ספרים באנגלית בשלל נושאים - מספרות רומנטית, דרך ספרי עיון ועד לספרות ערפדים. כמו שאר עמיתיה למקצוע, תפקידה הוא לבחון האם יש לספר פוטנציאל והאם כדאי להוציאו לאור. עם תום הקריאה, כותבים הלקטורים חוות דעת שמנמקת מדוע אהבו או לא אהבו את כתב היד או הספר שקראו.
"אני קוראת ספר כקוראת, לא כלקטורית", היא אומרת. "רק כשאני כותבת את חוות הדעת אני הופכת ללקטורית. אני מחפשת משהו שירגש אותי, משהו שיסחוף אותי עד כדי כך שלא אוכל לחכות עד שאוכל לחזור לספר. לפעמים זו אפילו לא העלילה, לפעמים הכתיבה יכולה להיות כל כך יפה ומדויקת שזה מספיק לי כקוראת. מצד שני, כשאני קוראת ספר שמזלזל בקורא אני מתחילה להתנשף מרוב כעס".
יפעת מהל (47) מיקנעם היא לקטורית בהוצאת עם עובד. מאז שהחלה לעבוד בתחום, לפני כארבע שנים, שולחים אליה מההוצאה את כתבי היד הבוסריים של כותבים ישראלים אלמוניים בראשית דרכם כדי שתחווה את דעתה אם כדאי לפרסמם כספר.
"לפני כשבועיים קראתי טקסט שהוא לדעתי חשוב מאוד, אבל גם מאתגר מאוד לקריאה", היא מספרת. "זהו טקסט שמתייחס לקרבות מלחמת יום כיפור תוך שהוא שולח זרועות למקומות אחרים בתודעה ולנושא הפוסט טראומה ומצבי קרב בכלל. אני בספק אם הטקסט הזה יראה אור בסוף, אני בספק אם הוא ספר שיכול להימכר בכלל, אבל אני שמחה שהוא נכתב, שמחה שזכיתי לקרוא אותו. בעבודה הזו אני יכולה לספר להוצאה על כתב היד הזה ולתת לו את השירות והייצוג הכי טוב שהוא יכול לקבל, כי זה התפקיד שלי: לייצג את הטקסט מול העורכים".
צבי מור (46) מתל-אביב הוא לקטור מזה תשע שנים העובד כיום עם הוצאת כתר. הוא מקבל לחוות דעתו בעיקר ספרי עיון ופרוזה בשפה האנגלית שההוצאה רוצה לדעת אם כדאי לה לתרגם. "אני נמצא עכשיו בהתלבטות קשה לגבי ספר בן אלף עמודים על רספוטין. מצד אחד זה ספר מקסים, ומצד שני - כמה יקראו אותו? אנחנו שומרי הסף שמקבלים לקריאה את כתבי היד, ושומרים שהטובים ביותר יעברו. ככה אני רואה את התפקיד שלי".
מהל ופרדס מעידות כי הן קוראות בממוצע בין ארבעה לשישה ספרים בשבוע, רובם במסגרת העבודה כלקטוריות והשאר לשם ההנאה. מור מסתפק בספר או שניים ללקטורה, כדי להשאיר לעצמו זמן ליהנות מספרים באשר הם. שלושתם מעידים שבשביל ספר טוב לא יהססו לוותר על שעות שינה. כיום, הם מספרים, כבר כמעט לא מגיעים אליהם כתבי יד מודפסים. "אני מקבל מהעורכת מייל ובו קובץ וורד או PDF עם דד-ליין", אומר מור. "לעתים כתוב שם הכותב ולעתים לא, אבל זה לא משנה כי אני בלאו הכי לא מכיר אותו".
מהל: "אנחנו מעניקים כמה שעות טובות לכל כתב יד. פעמים רבות אקרא את הספר מתחילתו ועד סופו, לפעמים אקרא קצת פחות. אנחנו מתייחסים ברצינות רבה לכל כתב יד, כותבים חוות דעת מנומקת ומגישים אותה לעורכים".
על אילו דברים אתם מסתכלים כשאתם בוחנים ספר?
מור: "כשהתחלתי לכתוב לקטורות הייתי מסתובב עם פנקס ורושם פרטים ושמות כדי שחלילה לא אשכח איך קוראים לדמות כזו או אחרת, אבל היום אני באמת מחפש משהו שיחדש, שירגיז אותי אפילו, שיגרום לי לתחושה שהיא מעבר למינימום הרגיל. בספרי עיון אני מחפש משהו שלא ידעתי קודם. לגבי השאלה אם גם אמליץ על הספר - זה כבר תלוי בדרך שבה הוא מעביר את המידע".
פרדס: "כשקוראים ספר באנגלית, תמיד יש סכנה שמשהו יאבד בתרגום. היו ספרים באנגלית שקראתי מעבר למסך של דמעות ובסוף גם התייפחתי. יש משפטים כל כך יפים באנגלית שבא לך לעשות מהם שלט, אבל זה לא בהכרח יעבור בתרגום".
מהל: "פעם בחצי שנה בערך, קורה שאני קוראת טקסט ואני שוכחת שאני בעבודה. אני לא כותבת הערות בצד, אני לא חושבת מחשבות מבחוץ עליו - אני פשוט נהנית. אבל אלה מקרים נדירים. כל טקסט והאתגר שהוא מעמיד, כל טקסט וההבטחה שלו לקורא. מבחינתי, אם ההבטחה הזו קוימה זה הופך אותו לטקסט טוב. אני תמיד מתייחסת למבנה, ללשון, לדמויות, תמיד כותבת משהו על העלילה".
בספרות יפה, יש סיכוי לקול לא מוכר להתברג בקאנון?
מהל: "הדרך ממש פתוחה. ככלות הכול, ההוצאות מחפשות את הכותבים הטובים הבאים, את הטקסטים החשובים הבאים, והרצון הוא הדדי. עם זאת, צריך להיות כותב מאוד טוב בשביל להגיע לקבוצה הזאת".
אם אתם ממליצים על ספר, הוא בהכרח יראה אור?
מהל: "ההוצאה היא שתחליט אם לפרסם או לא, לי אין סמכות להחליט שום דבר. לפעמים המלצה שלי ברורה, לפעמים היא מגומגמת, לפעמים אני לגמרי לא ממליצה להמשיך לטפל בכתב היד. אני מאמינה שהעורכים מייחסים פחות חשיבות לשורה התחתונה ויותר לתוכן ולהסברים".
עד כמה משפיע טעמם האישי של הלקטורים על ההמלצות שלהם? "זהו אלמנט זניח לעומת השאלה אם הוא טוב להוצאה או לא ואם יוכיח את עצמו", אומר מור. "באחת הלקטורות הראשונות שעשיתי, קיבלתי כתב יד מודפס ושכחו בפנים את הלקטורה של הלקטורית שחיוותה את דעתה לפני. זה היה ספר שעסק במאפיה, והיא כתבה בין השאר: 'אני לא אוהבת מאפיה, אני לא אוהבת סיפורי מתח בריטיים'. אמרתי לעצמי שאני לא אכתוב חוות דעת כזו לעולם. אם אני לא אוהב סיפורת מסוג מסוים אגיד מההתחלה שלא יעבירו לי ספרים כאלה".
מהל: "טעם אישי מעצים את העמדה שלי כלפי הטקסט: אם אני אוהבת אז אני אוהבת יותר, ואם אני כועסת על טקסט, וזה גם קורה, אני כועסת יותר. אבל אני לא חושבת שהטעם שלי משרטט את חוות הדעת שאכתוב".
פרדס, לעומתם, מאמינה שהכול נעוץ בטעם האישי: "הרי בגלל הטעם האישי שלנו בחרו בנו. אני חושבת שזה לא עניין של להתאים את הספר לקהל, כי אני קהל היעד. אני מביאה רק את הטעם האישי שלי, אני לא הולכת לפי באזז, כי יש המון ספרים שיש להם שם כמו 'חיי פאי' שאני לא הצלחתי לקרוא בהם יותר מעמוד אחד".
החשש המקצועי הגדול במקצוע הלקטורה הוא לפספס ספר שיהפוך לרב-מכר בהוצאה אחרת. הדוגמה הידועה היא סיפור האימים המסתובב בין הלקטורים על לקטור שדחה את הספר "רודף העפיפונים" מאת חאלד חוסייני בטענה שהוא אינו טוב מספיק. הספר, כזכור, הפך לבסוף לרב מכר בהוצאת "מטר".
מור: "יש ספר בשם 'הכותלי' של הסופרת האמריקאית נל זינק, שאני פסלתי שלושה ספרים שלה ברצף. הספר יצא לאחרונה בהוצאה הפרטית 'לוקוס', ומתברר שהוא נמכר יפה. כשאשתי שאלה אותי אם לא כואב לי קצת שדחיתי אותו, אמרתי שלא - כי כנראה 'כתר' היא לא הבית עבור ספרים קצת מוזרים כמוהו. זה ספר ששייך לספרות אמריקאית טרנדית במיוחד של כתיבה ווטסאפית ופמיניסטית".
פרדס: "ברור שהחשש לפספס קיים, אבל אי אפשר לדעת איזה ספר יתפוס ואיזה לא. אני למשל אוהבת את הסופרת האמריקאית אליס הופמן, היא סופרת מצליחה בחו"ל ופה היא לא תפסה. למה 'חמישים גוונים של אפור' תפס למרות שמדובר בעיניי בספר גרוע? אולי זה עניין של תזמון. השאלה שאני תמיד שואלת את עצמי זה אם הייתי קונה את הספר הזה בחנות".
אתם מושפעים מטרנדים ספרותיים?
"כשיצא 'דמדומים' והישראלים פתאום גילו את הערפדים, כלקטורית הגיע אליי שטף של ספרות באנגלית על ערפדים, חלקם גרועים ביותר, כי יש ניסיון של ההוצאה לעלות על הגל", נזכרת פרדס. "כך היה גם עם הז'אנר של 'משחקי הרעב' וכך גם בספרות הרומנטית, שיכולה להיות ברמה מאוד נמוכה וטיפשית. כיום גם הרבה אנשים מוציאים ספרים באופן עצמאי, אז צריך למצוא את היהלום בתוך הדברים הפחות טובים".
מהל: "פוטנציאל מסחרי הוא לא העניין הבלעדי בהוצאה שלנו - זה לא משהו שאנחנו מתעלמים ממנו, אבל הוא לא השיקול היחיד. גם לא קיבלנו אף פעם הנחיה להתייחס אליו כקריטריון מוביל. יש לנו מחויבות כלפי הקורא להעניק לו חוויית קריאה טובה, משמעותית ומתגמלת".
למה ספרי המתח הסקנדינביים תפסו בארץ? איך לקטורים ידעו שזה יעניין?
פרדס: "אותי הם לא מעניינים".
מור: "כנראה בשוודיה, בגלל שחצי מהשנה חשוך שם, אנשים יושבים וזוממים הרבה מזימות רצח, ויש להם באמת בלשים ברמה יחסית טובה. זו לא כוס התה שלי, אבל יחסית לספרי מתח הם כתובים טוב. מצד שני, זה טרנד שיחלוף, כי כמה אפשר לקרוא את אותו סגנון אפל?".
מה צריך להיות בספר מתח כדי שיתפוס אותך?
מור: "ספר מתח טוב צריך להציג לך רעיון שלא קראת קודם, ודמות מעניינת של בלש. קטונתי מלשפוט, אבל אני חושב שאחרון הבלשים הטובים שכתבו עליהם היה אדם דלגליש (מאת פ.ד. ג'יימס, מ"פ) שהוא בלש בריטי שהיה גם משורר ובחן את נפש האדם ולא רק את החקירה".
הכותבים עצמם בהחלט מושפעים מטרנדים. בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים, כשיצאו לאור ספריהם של אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת, שהכילו סיפורים קצרים מושחזים ונוקבים, קמו להם חקיינים רבים. הלקטורים מיינו אז בצורה חסרת פשרות סיפורים קצרים ובינוניים שפשוט לא עמדו בסטנדרט. כיום, הרשתות החברתיות גורמות לכך שכותבים רבים של סיפורים קצרים מעדיפים לפרסם תחילה ברשת, בלי לחכות לחוות דעתם של הלקטורים.
מור: "יש עכשיו גל של סופרים שהחלו לכתוב בפייסבוק, ורק אז פנו לעולם המו"לות. הכוח של הרשת החברתית נותן להם את הדחיפה והקידום שאנחנו לא יכולים לתת להם. יש להם את הקהל, את מיליון העוקבים שלהם, ועבורם התפקיד שלנו לא רלוונטי בכלל".
פרדס נותנת כדוגמה את הסופרת האמריקאית אנה טוד, מחברת סדרת הספרים: ''After", שהחלה לכתוב ספר כספרות מעריצים (Fan Fiction). "היא כתבה את הספר שלה בטלפון, העלתה אותו לרשת, ועוד לפני שהוצאת הספרים 'סיימון ושוסטר' קנו אותו, כבר היו לה מיליוני קוראים. חשיפה מטורפת".
הלקטורים מבלים שעות ביום לבדם, מוקפים בדמויות פיקטיביות שחלקן אף בוסריות, לא אפויות עד הסוף. "זו עבודה סוליסטית אבל אני לא מרגישה בודדה אף פעם", אומרת פרדס, ומור מוסיף: "כשאני קורא על משהו שלא ידעתי, אני מיד חש צורך לחלוק את המידע עם אשתי עוד לפני שהספר יוצא, אבל אשתי יכולה פתאם לומר לי: 'היה לנו יום ארוך, תגיד בקיצור ונלך לישון, אל תחפור עכשיו. לא מעניין אותי רספוטין ב-12 בלילה'".
אתם אומרים לעצמכם לפעמים שקראתם מספיק זוועות ליום אחד ועכשיו נכבה את האור ונלך לישון?
מהל: "אין כמעט טקסט שהוא גרוע מתחילתו ועד סופו. כל טקסט, עצם זה שהוא נכתב ברצינות, יש בתוכו הצהרת כוונות. הרבה פעמים התוצאה רחוקה מהכוונה המקורית, אבל התפקיד שלך הוא לנסח את הפער הזה ולקוות שיום אחד הוא ייסגר. קל מאוד להיכנס לקטע יהיר ולהתמלא בוז מול טקסטים, אבל לקטור הגון לא עושה דברים כאלה כי לפני שהוא היה לקטור הוא היה קורא, וקורא מטבעו יש לו תשוקה גדולה לטקסט, וענווה מול טקסט".
פרדס: "כשהתחלתי לעבוד כלקטורית, לא הייתי מסוגלת להגיד על ספר שהוא גרוע. אמרתי לעצמי: 'בן אדם יושב לפעמים ארבע שנים וכותב את הספר - איך אני יכולה עכשיו במחי יד להגיד שהספר לא טוב?' בשנה האחרונה נראה לי שהתחלתי להיות קצת יותר קשוחה כי אין מה לעשות, לא הכול טוב".
מה קורה אם הלקטור מקבל לידיו טקסט שכתוב למשעי אך עוסק בנושאים קשים ולא מקובלים?
מהל: "לא מזמן קראתי טקסט מתורגם על קשיש שהיה נכנס למיטות של נופשות באחוזת נופש. מבחינה מוסרית זו לא פחות משערורייה, אבל מבחינה ספרותית הטקסט הוא עילוי. כתבתי עליו המלצה חמה כי זה ספר נפלא והספרות מאפשרת גם את מה שאסור בכל מקום אחר. חשוב ביותר לשמור על החירות הזאת".
פרדס: "בגלל שהבנות שלי כבר גדולות, אני מאוד מתקוממת כשאני חושבת שאישה צעירה קוראת ספרים רומנטיים שבהם יש זכר אלפא מבחיל ושתלטן. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי אומרת 'שלא יחשבו רק שככה זה אמור להיות גם במציאות'".
שלושתם מודים שלקטורה היא אמנם מקצוע מתגמל מבחינת עניין אישי, אבל לא מבחינה כלכלית. העבודה כלקטורים מתבצעת לרוב במתכונת של פרילאנס והתגמול הוא לפי ספר, מה שמאלץ אותם להתפרנס גם בדרכים נוספות: מור עובד כמנהל חנות ספרים, מהל עובדת גם בעריכה ובאדמיניסטרציה, ופרדס מתרגמת ועורכת ספרים.
מור: "המשכורות מהחנות היא הלחם והחמאה, והעבודה כלקטור היא הבונוסים והצ'ופרים. עולם האמנות הוא לא עסק שאוהב לתגמל בסכומים גבוהים. אני מקבל תשלום לפי ספר, והמחיר נע סביב 250 שקלים עבור לקטורה של ספר ממוצע של 300 עמודים, וקצת יותר כשמדובר בספר ארוך יותר".
פרדס: "אם יבקשו שאעבור על ספר בדחיפות, שאשים את כל העבודה שלי בצד ואתמקד רק בו, אבקש קצת יותר כסף מהרגיל. אבל אני כל כך אוהבת את העבודה הזו, שלפעמים אני שוכחת לבקש".
אומרים שהספרות מתארת תהליכים חברתיים עוד לפני שאלו מגיעים אל העולם האמיתי. כמי שנתקלת במאות כתבי יד בשנה, מהל מזדהה עם הקביעה. "מגיעים אלינו לאחרונה כתבי יד שעוסקים בהווי של היישובים וההתנחלויות. הספרות הזו כבר לא כולה טעונה בפוליטיקה, אלא מתארת את החיים עצמם - וזה תמיד הכי מעניין ככה. אלו כותבים שגדלו שם, שיש להם קשר אישי והיכרות עמוקה עם ההוויה, ויש הרבה כותבים טובים".
מהל מציינת כדוגמה את "כולם נשא הרוח", ספרו של שגיא כהן שגדל בהתנחלות עטרת בחבל בנימין,
היוצא לאור בימים אלה בהוצאת עם עובד. "מהרגע שקראתי את הספר, התהליך היה מהיר באופן יוצא דופן", היא אומרת. "הבינו שיש חשיבות לספר כזה דווקא בתקופה זו, והוא יצא לאור במהירות. זהו סיפור התבגרות יפה ומרגש על נעורים בהתנחלות רדיקלית ויש בו מבט אותנטי ורגיש על החברה האמונית".
אנחנו צפויים לראות מבול של ספרים כאלה בשנתיים-שלוש הקרובות?
"אני לא יודעת אם מבול, כי אני לא מבינה בטרנדים, אבל אני בטוחה שזאת יבשת שעכשיו נחקרת בספרות, והיא תתפתח".
מור, שעבד בעבר כלקטור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר, מתגאה בכך שהיה שותף לדחיפה לתרגם ולפרסם את הספר "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, המתאר בגוף ראשון את קורותיו של קצין נאצי המעורב ברצח המונים בשואה. מור: "לא היה לי שמץ של ספק שזה ספר שחייב לצאת לאור, למרות שיש בו למעלה מאלף עמודים והוא כתוב בצורה מפותלת. עברנו התייעצויות רבות ואני גאה בכל ויכוח ובכל פולמוס. הספר יצא ועד היום מוכרים ממנו טיפין-טיפין לקראת כל יום שואה, ובכל פעם שנושא השואה עולה לכותרות".
פרדס: "אני מאוד אהבתי את 'שפת הפרחים' מאת ונסה דיפנבאו שעשיתי לו לקטורה, ואת 'סיפור נישואים' מאת אנדרו שון גריר, שהכיל עלילה שבה יש טוויסט אחרי טוויסט".
הלקטור אינו מקבל קרדיט על גבי הספר, ובעיני המרואיינים אולי טוב שכך.
מור: "ברגע שמישהו יודע את השם שלך זה הופך להיות לאיזשהו מטרד. קרה כבר שסיפרו לאנשים שאני לקטור, ואז התחילו להגיע אליי טקסטים הזויים וכתבי יד כדי שאחווה עליהם דעה".
מהל: "לקבל קרדיט מודפס - מבחינתי חס וחלילה. אבל אני שמחה כשעורך בא אליי ואומר שכתבתי לקטורה טובה. זה סוג של קרדיט, לא?".
פרדס: "בכנות, אני לא זוכרת שאי פעם זקפתי לעצמי את הקרדיט. זאת עבודה הכי מאחורי הקלעים שיש. אבל כשאני נכנסת לחנות ספרים ורואה ספר שהמלצתי עליו מתורגם ומוצג למכירה, זה עושה לי בלב איזו צביטה קטנה של אושר ואז אני אומרת לבעלי בשקט: 'על זה אני המלצתי'".
חוות דעת של הלקטורים מנוסחות כמסמך איכותי ומנומק שכל כותב שנדחה היה רוצה בוודאי לקבל גישה אליו, כדי לשפר את כתיבתו. מהל: "או שכותבים מקבלים מכתב דחייה או שמתקשרים אליהם כדי לומר שהספר התקבל. הצעתי בעבר להוצאה להעביר את חוות הדעת לכותבים ואמרו לי שזה נוסה בעבר ועורר המון בעיות, ויכוחים ומרירות. חוות הדעת של הלקטור נועדה לשיח הפנימי בתוך המערכת ולא כהמלצה לכותב".
איזה מסר יש לכם עבור אנשים שעכשיו חוצבים טקסט בדם לבם?
"העצה שלי לכותבים היא: קח בחשבון שהקורא שלך הוא לא פחות חכם ממך", אומרת מהל. "האתגר הגדול לדעתי בכתיבה הוא למצוא את המקום העדין הזה, של חירות מצד אחד והתבוננות ביקורתית מצד שני. זה נשמע כמו סתירה, אבל יש מקום כזה, וממנו נכתבים הטקסטים הכי טובים".
פרדס: "כתוב מה שאתה יודע: אם אתה מבין בתחום מסוים, אל תכתוב ספר על משהו אחר. כבד את הקורא שלך".
מור: "כשמישהו בן 50 מנסה לכתוב כמו היפסטר תל-אביבי בן 19 אתה מרגיש את הזיוף של זה. ברגע שאתה כן עם עצמך ועם מה שאתה כותב, הטקסט ייצא קל יותר מבפנים, וכך הוא גם יהיה טוב יותר".
מהל: "מותר להתייאש ומותר להישבר מדחיות, אבל אפשר גם להתעקש. פעמים רבות, אנשים מפיקים ספר דרך הוצאה עצמאית ואז הספר כן רואה אור. כל אחד יודע שגם סופרים גדולים נדחו או נכשלו בתחילת דרכם, ויש כאלה שבעצמם לא גאים ביצירות המוקדמות שלהם. תמיד צריך לזכור שהטקסט נדחה, זה לא הכותב שנדחה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם