ראשי » סגנון » מגזין

פני העיר: 9 פרצופים ירושלמים, 9 סיפורים אישיים

אפי חולם להישאר בה למרות המהפך שעבר בחייו, עטקא הגיעה אליה אחרי שניסתה לבנות חיים חדשים בתל–אביב, ומשפחתו של יהושע לא עזבה אותה יותר ממאה שנה. הם, ועוד רבים אחרים, הופכים את ירושלים למה שהיא: מורכבת, כואבת, סוערת ויפה

מוכר התבלינים לא הביע הפתעה כשלפני תריס המתכת הסגור של החנות הסמוכה התמקמו צלם ושני עיתונאים, חמושים בתאורה ובתיקים רבים של ציוד. אנחנו בשוק מחנה יהודה, בטבורה של ירושלים, ובמקום הזה הכול יכול להתרחש ושום דבר לא באמת יכול להפתיע. גם רבים מהעוברים והשבים לא הקדישו יותר מרגע של מחשבה לסטודיו המאולתר לצילום שהוקם על הרחוב הראשי של השוק.

עוד כותרות ב-nrg:
- ביקשה מבעלה לצייר אותה – והפכה לכוכבת
- הבודקים בנתב"ג הופתעו: לנוסע היה אקדח בתיק
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

יום חמישי היום, והדוחק וההמולה מניעים את נחשול ההולכים קדימה, מניחים להתעכב רק לרגע ליד נגנית הפאנטם עטוית הראסטות, דוכני הבגדים והצעיפים והקבצן על כיסא הגלגלים. ובכל זאת, מדי פעם מתנתק מישהו מההמון, ומתמסר, רק לרגע, אל המצלמה.

יש בהם צעירים ומבוגרים, ירושלמים מבטן ומלידה וכאלה שהגיעו אליה ממקום אחר. יש בהם יהודים, נוצרים ומוסלמים, כאלה שהדת היא חלק בלתי נפרד מחייהם וכאלה שעזבו אותה בסערה. בעודם מחזיקים את סלי הקניות ואת עגלות השוק הם מספרים לנו על עצמם, על העיר, ועל האנשים שהפכו להיות בזכותה.

חלקם לא מסוגלים לעזוב אותה, אחרים דווקא חולמים על חיים במקום אחר; יש בהם שאוהבים אותה, ויש שמנהלים איתה מערכת יחסים מורכבת - אבל אף אחד מהם לא נותר אדיש אליה. האנשים האלה, כולם ביחד וכל אחד לחוד, הם הפנים המורכבות, הכואבות והיפות של ירושלים.

נשוי, גר בנחלאות, ירושלים.
 

"אני ירושלמי, גדלתי בשכונות בית וגן ונווה יעקב, במשפחה חרדית. עברתי בהמון ישיבות, לא ממש הסתדרתי שם. לא אהבתי את הכיוון. באזור גיל 15 הבנתי שאני כבר לא חרדי, ולאט־לאט יצאתי מהחברה הזו. זה לא תהליך שאפשר לעשות במכה אחת. בגיל 19 ההורים הבינו סופית שאין להם מה לעשות בנידון. הם קיבלו את זה בהדרגה - בהתחלה פחות טוב, ואחר כך הקשר השתפר. היום הקשר איתם מעולה.

בגיל 19 התגייסתי לגדוד נצח יהודה, הגדוד החרדי של כפיר, זו הייתה הדרך היחידה שלי לעזוב את הישיבה. קצת אחרי השחרור פגשתי את מעיין, גם היא מגיעה ממשפחה חרדית מנווה יעקב. גם היא בקשר טוב עם ההורים שלה, במובן הזה הדברים הסתדרו אצלנו על הצד הטוב ביותר.

התחתנו לפני שנה בדיוק. בחתונה התחשבנו ככל האפשר במשפחות שלנו, וכולם הגיעו. היום אנחנו גרים בדירה שכורה ברחביה.

התחום שלי הוא יין. במכירות, וכמנהל תחום יין. תוך כדי עבודה לומדים המון. בעתיד אני מתכנן ללמוד באוניברסיטה, עדיין לא יודע מה. מעיין ואני מתכננים להישאר בירושלים. אנחנו מתים על העיר הזו, פשוט אוהבים אותה. בלי סיבה הגיונית".

גרמנייה, מתנדבת בבית אבות במעלות-תרשיחא.
 

"נולדתי בקזחסטן. המשפחה שלי עברה לגרמניה, לעיר קטנה ליד קלן, כשהייתי בת שנה. אנחנו קתולים, ובקזחסטן קשה להיות נוצרים באופן חופשי, כי אנחנו שם במיעוט.

בגרמניה למדתי סיעוד, כדי לעבוד כאחות עם ילדים. עדיין לא עבדתי בתחום, כי מיד אחרי הקולג' הגעתי לישראל. בתור נוצרייה, אני מאמינה שזו הארץ של אנשי האלוהים, ולדעתי צריך להגיע לכאן ולעשות מעשי חסד. אני עובדת בבית האבות 'צדקה', שבו מתגוררים בעיקר ניצולי שואה. אני מדברת איתם יידיש רוב הזמן, למדתי את השפה בקלות כי היא די דומה לגרמנית. עם חלק מהניצולים אני מדברת רוסית או גרמנית.

בחופשות ובסופי שבוע אני מטיילת ברחבי ישראל, ולכן הגעתי לכאן, לירושלים. בסוף השנה אחזור לגרמניה. אני עדיין לא יודעת מה בדיוק אעשה שם, אני מתפללת ומקווה שאמצא בקרוב תשובה".

אלמן, אב לשלוש בנות, שתיים מהן מתגוררות בחו"ל. סב לעשרה נכדים ול–12 נינים ונינות, גר במוצא–עילית.
  

"אנחנו ירושלמים כבר 168 שנה. המשפחה הגיעה מבלארוס. כשסבא רבא־רבא־רבא שלי, נפתלי־צבי, רצה לעלות לארץ, הוא ביקש להתכונן נפשית לחיים בארץ הקודש אז הוא פרש מהציבור, הלך למקום מרוחק וגר שם כל השבוע במשך יותר מחצי שנה. רק בימי שישי הוא היה מגיע הביתה, למשפחה. ככה הוא חי למעלה מחצי שנה, ולכן קראו לו הפורש - פרוש.

גדלתי ממש כאן, ברחוב עץ החיים. אבי היה מנהל חברת 'שמן' בירושלים, ואמי הייתה בעלבוסטע. גדלנו בלי מים ובלי חשמל, כמו כל המשפחות בירושלים באותה תקופה.

עבדתי בממשלת המנדט ואחר כך בממשלת ישראל, במשרד התקשורת, 31 שנה. בין השאר עבדתי תשע שנים בסיני. התקנו את ציוד התקשורת הכי מתקדם במזרח התיכון בין רפידים לבאר־שבע.

אשתי ואני היינו נשואים 64 שנים. עכשיו היא אצל ריבונו של עולם, היא נתנה לי תואר בלי ללכת לאוניברסיטה, אלמן. חוץ מזה יש לי עוד תואר. יש לי סמיכה כרב. שירתי כסגן רב בבית כנסת גדול בניו־יורק במשך 23 שנים. בנוסף לזה, שירַתי כצ'פלין (איש דת) בבית חולים בארה"ב במשך 18 שנה.

היום אני בדיור מוגן במוצא־עילית. זה מקום נחמד, אבל אווירת השוק חסרה לי, אז בימי חמישי, לכבוד שבת קודש, אני מגיע לכאן. זה לא קל בגיל 90, אבל קדימה!"

מתגורר בבית חנינא, עובד בחנות כלי בית בשוק מחנה יהודה.
 

"נולדתי בירושלים, בבית החולים הדסה הר הצופים, וגדלתי בבית חנינא. אני האח השביעי מבין שמונה אחים. אבא שלי קבלן בניין, ואמא לא עובדת. בתור ילד הלכתי לבית ספר בשכונה. בכיתה י"א נכשלתי במבחן, ואמרו לי שלא אוכל לעלות לכיתה י"ב אם לא אעשה אותו שוב. אמרתי שאני לא רוצה, ובחופש הגדול התחלתי לעבוד בשוק, בחנות כלי בית. מאז אני כאן. גם שאר האחים שלי עובדים בשוק. יש לי אח שעובד בדוכן דגים, אח שעובד בחמוצים ואח שעובד בחנות פרחים.

אני עובד המון שעות ביום. משמונה וחצי בבוקר עד שמונה וחצי בערב, ובימי חמישי עד שעה יותר מאוחרת. במשך השבוע אין כוח לטייל ולבלות, ורק בשבת אני הולך לים, לטייל בירושלים, לראות סרט.

אני עוד לא חושב על חתונה. יש לי שני אחים גדולים ממני שעדיין לא התחתנו, אז אני מחכה להם, וחוץ מזה אין כרגע מישהי מסוימת שאני בקשר איתה. אני ושאר האחים הלא נשואים גרים בבית ההורים, ברוך השם זה בית גדול.

החלום שלי הוא להתחתן, שיהיו לי ילדים, ולפתוח חנות משל עצמי. זו תהיה חנות לכלי בית או חנות מכולת, אני עדיין לא יודע".

רווקה, גרה במרכז העיר ירושלים.
 

"נולדתי בירושלים אבל גדלתי בבית־שמש. אבא שלי רופא ילדים ואמא שלי מורה לאנגלית, הם הכירו בבני עקיבא בדרום־אפריקה ועלו לארץ לפני שנולדתי. אני השנייה מבין שישה אחים, חמש בנות ובן זקונים. ירושלים תמיד הייתה העיר שלי, גם כשגרתי בבית־שמש. יש לי שתי אחיות שגרות גם הן בירושלים - אחת בשירות לאומי, ואחת לומדת קולנוע ב'מעלה'.

בצבא הייתי מורה חיילת, מדריכת טיולים, ומאז אני ממשיכה להדריך סיורים - ברובע היהודי, בשוק ובנחלאות. חוץ מזה אני לומדת פיזיותרפיה באוניברסיטת אריאל. אני רוצה לטפל באנשים ולעזור להם, ותמיד היה לי חיבור לגוף, דרך דברים אחרים שעשיתי.

יש לי המון חלומות, חלקם מציאותיים יותר וחלקם פחות. החלום הגדול שלי הוא להקים מרכז טיפולי שישלב בין גוף ונפש. בעתיד הייתי גם רוצה להקים יישוב קהילתי איפשהו בפריפריה".

נשוי, גר בנחלאות, ירושלים.
 

"נולדתי וגדלתי בצפון בתל־אביב. האמת היא שכל חיי הייתי תל־אביבי ולא ראיתי את עצמי עובר לעיר אחרת, בטח לא לירושלים, שמבחינתי הייתה תמיד מעבר להרי החושך. יש לי אח אחד, שגר היום בתל־אביב. כשהוא למד באוניברסיטה בבאר־שבע הוא ממש הרגיש שהוא בגלות.

כשהכרתי את אשתי, יפעה, היא אמרה לי שהיא רוצה ללמוד באוניברסיטה העברית, אז היה ברור שנעבור לירושלים. המעבר לכאן הרגיש מוזר, שונה מכל מה שהכרתי קודם. נחלאות היא אנטיתזה לכל מה שהכרתי בתל־אביב. כשגרתי בתל־אביב בדירת שותפים, בקושי הכרתי את השכנים. כאן בנחלאות, עוד לא הספקנו לפרוק את הארגזים וכבר השכן ממול שאל אם אפשר לעזור במשהו. אחרי שבוע כבר הכרנו חצי רחוב.

אנשים כאן רוצים להכיר זה את זה, לשוחח, לעזור. מצד שני, החיים כאן לא תמיד פשוטים. יקר כאן, ואין היצע דירות איכותי. כשאתה סטודנט לא אכפת לך לנתק את התנור בזמן שאתה מפעיל את מכונת הכביסה כי אחרת החשמל יקפוץ, אבל ככל שמתבגרים הסטנדרטים עולים, ודירות טובות יותר עולות הרבה.

אני עובד מהבית כמתרגם מאנגלית לעברית. חוץ מזה אני מנהל שותף של קבוצת הפייסבוק של שכונת נחלאות, אחת הקבוצות הקהילתיות הכי גדולות ופעילות ברשת. הקבוצה תורמת לחיבור בין אנשים, ואפשר להתייעץ בה בכל מיני נושאים".

נשוי ואב לארבעה, גר בשכונת מקור ברוך, ירושלים.
 

"בילדותי גדלתי בצפת, במשפחה חב"דניקית עם שבעה בנים. אבא שלי אנגלי במקור ואמא שלי צברית, דור 16 בארץ. ההורים שלי חזרו יחד בתשובה בשנות השישים, בעידן הוודסטוק, והשתקעו בקהילת חב"ד בצפת. כילד, ירושלים הייתה עבורנו מקום לטיולים בחגים או מוקד עלייה לרגל להפגנות פוליטיות בגן הוורדים.

ככל שבגרתי, ירושלים משכה אותי יותר ויותר, ובגיל 18 עברתי אליה אחרי שהעיפו אותי מהישיבה. במשך שמונה חודשים ישנתי בשק שינה במשרד שבו התנדבתי ברחוב קינג ג'ורג', והייתי מתעורר בכל בוקר מהמוזיקה של נגני הרחוב. אחר כך פתחתי בית חב"ד בהודו, בווטה קנאל.

לפני שבע שנים נישאתי לאשתי ליבא, בת שכונת רמות שבירושלים. בהתחלה תכננו להתגורר בירושלים שנה בלבד ולחזור לשליחות בבית חב"ד בהודו, אבל ירושלים היא עיר שקשה לא להתאהב בה. בשנים הראשונות היינו בוחנים כל הזמן את המצב, הרגשנו אורחים, אבל בסוף זה הגיע. לוקח זמן לומר 'אני ירושלמי'.

בירושלים הקמנו את עמותת 'שמיא', שמפעילה סלון שיעורים, מפגשים והופעות בנחלאות. לפרנסתי אני עובד כמאמן אישי, מנחה קורסים לפסיכולוגיה יהודית, ומרצה במסגרות שונות. כיום עיקר עבודתי היא באימון ליצירת זוגיות, בקרב רווקי ורווקות שכונת נחלאות וכלל ירושלים".

אלמנה, אם לבת וסבתא לשלושה. נולדה בעיראק, גרה במחנה יהודה.
 

"נולדתי בבגדד, אני הבכורה מבין שלושה ילדים. בעיראק אמא שלי הייתה תופרת ורוקמת, ואבא פקיד בחברת הרכבות העיראקית. כשהייתי בת שלוש עלינו מעיראק, וגרנו במעברת פרדס כץ. כל משפחה קיבלה צריף, והשירותים היו במקום רחוק־רחוק־רחוק. לא הייתה מקלחת, היינו מתרחצים פעם בשבוע בקושי, בפיילה במטבח. היינו במעברה עד שהייתי בת שבע־שמונה, ואז עברנו לדירה בפרדס כץ. כאן בארץ אבא שלי היה שוטר, ואמא הייתה עקרת בית ועבדה במשך תקופה במפעל.

הגעתי לירושלים בשנת 1979, אחרי שהתחתנתי עם בחור ירושלמי, קרוב משפחה. גרנו בהתחלה במחנה יהודה, אחר כך בשכונת קטמון, ואחר כך בשכונת נחלאות. עבדתי במשך שנים במפעל עפרונות, היום אני פנסיונרית. הבת שלי גרה בצפון, אני לא רואה אותה הרבה.

היום אני גרה בדמי מפתח, בדירה עם שירותים ומקלחת משותפים לדיירים אחרים. קשה לגור ככה, אבל התרגלתי לגור בעיר הזאת. יש כאן הכול, לא חסר שום דבר".

רווקה, גרה בנחלאות.
 

"גדלתי בשכונה ד' בבאר־שבע, במשפחה חב"דניקית. אני התשיעית מבין 11 אחים. בגיל 20 הבנתי שהדת היא לא הדרך שלי. כמו כל צעיר שחולם על העיר הגדולה ניסיתי לגור בתל־אביב, אבל אחרי חודש הבנתי שהעיר הזו לא בשבילי; הכול שם מוחצן מאוד, צריך תמיד להיות שם בפוזה כזו.

העיר הגדולה הבאה הייתה ירושלים, אז עברתי לכאן. עכשיו אני לא מחפשת דירה בשום מקום אחר. ירושלים היא בדמי, לא אעזוב אותה גם אם דאעש יבואו לכאן. אני מרגישה שייכת לעיר הזו בגלל העולם הדתי־חרדי שממנו הגעתי; יש כאן קדושה, משהו שאין במקומות אחרים. אי אפשר להרגיש פה מוזרים, כי תמיד יהיה מישהו מוזר יותר ממך.

אחרי שעברתי לירושלים התגייסתי. בהתחלה גרתי בבית החייל, ובהמשך, עד שהצבא הכיר בי כחיילת בודדה, נדדתי בין דירות של חברים. היום הקשר שלי עם המשפחה בסדר גמור, אפשר לומר שהוא אפילו מצוין. לאחרונה התחלתי לעבוד בחברת היי־טק, ובינתיים אני לא חושבת על לימודים. לא הייתי התלמידה הכי טובה בתיכון, והמחשבה על חזרה למסגרת לימודית די מפחידה אותי.

השוק הוא הבוקר־צהריים־לילה־חלומות שלי, זה הכול. אם חסר משהו - יורדים לשוק. אם רוצים לשתות - זה השוק, ואם רוצים לפגוש חברים זה השוק".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg