אוצר בין המדפים: הבית הגנוז של 'אליעזר והגזר'
במלאת עשרים וחמש שנים למות המשורר לוין קיפניס, כלתו מקימה לתחייה סיפור שהודפס רק בכתב ברייל, מוציאה לאור ספר שניבא את השואה – וחושפת את גרסת הגזר לאירועים בחצרו של סבא אליעזר
"בינתיים רבה התכונה בעם להתקדש ולכבס שמלותם, כי כה אמר משה: 'תוך שלושה ימים היו נכונים'. ובתוך התכונה הרבה הבחינו אלישמע ואשתו כי פלוא בנם איננו. בהיוודע הדבר לנערים פשטו בכל הסביבה לחפשו ולא מצאוהו. חשש היה כי חיית המדבר טרפתהו, והחלו להתאבל עליו. אך פלוא לא טורף. הוא הסתתר באחת המערות שהיו שם. הוא בחר להיות שם לבדו, וישב בתפילה ובצום כל שלושת הימים.
עוד כותרות ב-nrg:
- טרגדיה: זמרת הוכשה על הבמה – ומתה
- כשסנדרס מאשים אותנו ברצח – את מי הוא מייצג?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"...והר סיני עשן כולו וכל העם חרד מאוד. עצר את נשימתו והשפיל את עיניו כי ירא מהביט אל ההר, ודממה רבה קמה מסביב. לפתע נבקעה הדממה וקול קריאה נשמע: 'אני רואה'!... זה היה פלוא אשר עמד בתחתית ההר, עיניו נשואות אל־על, והוא חוזר וקורא בקול גדול: 'אני רואה, אני רואה את הקולות'. וכל העם העומדים מסביב, נשאו אף הם עיניהם אל על, 'וכל העם רואים את הקולות'".
הסיפור "הרואה את הקולות" הוא יחיד ומיוחד בין 5,000 השירים והסיפורים שכתב לוין קיפניס עבור ילדי ישראל: בניגוד לכל האחרים, הוא לא נכתב באותיות עבריות. "בעקבות פגישה עם מו"ל עיוור, לוין נוכח לדעת שהוא לא כתב שום דבר לעיוורים או על העיוורים", מספרת כלתו, ציונה קיפניס.
"הוא יצר את הסיפור הזה והכתיב אותו לאדם עיוור, וכך 'הרואה את הקולות' הודפס אך ורק בכתב ברייל. במשך שנים הוא שכב בלי שהציבור יכיר אותו. רק לפני חצי שנה זימנתי אליי את מנהלת 'בית חינוך עיוורים' בירושלים עם חברה נוספת שלה, שיודעת לקרוא ולתרגם כתב ברייל במהירות. הדפסנו את הסיפור על דף רגיל, וזו הפעם הראשונה שכולם יכולים לקרוא אותו".
פלוא, גיבור הסיפור, הוא ילד שחי בתקופת השעבוד במצרים, ומתעוור בעקבות פגיעתו של נוגש מצרי. "למרבה המזל, הילד הזה זוכר הכול מהתקופה שבה כן היה מסוגל לראות", אומרת ציונה. "הוא יכול לשנן מה שלמד, הוא חכם וזוכה להכרה הודות לחוכמתו. בזמן מעמד הר סיני כל בעלי המום נרפאים, וכך גם הוא. הנשים מבית חינוך עיוורים אמרו שזה סיפור אופטימי במיוחד, וככזה אין מתאים ממנו עבור ילדים עיוורים".
כמו פלוא מהסיפור "הרואה את הקולות", גם לוין קיפניס היה ילד בעל מום שנרפא באורח פלא: עד גיל שלוש הוא נחשב לאילם, אך מאז ובמשך 97 השנים הבאות נבעו ממנו מילים וחרוזים בלי הרף. מרבית כתבי היד של סיפוריו ושיריו שמורים ב"מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים" שבמכללת לוינסקי לחינוך בתל־אביב - שם היה קיפניס בעצמו מורה למלאכת יד - אך כמה שיירים נבחרים מארכיונו מסתתרים בין מדפי דירתה של ציונה (86) ברמת־השרון.
חצי יובל אחרי פטירתו של חמיה היא מאפשרת לנו הצצה נדירה אל האוצר האישי והמשפחתי הזה, מסע בתחנות חיים של האיש שכתב כ־5,000 סיפורים, שירים מחיי היומיום וכמעט את כל שירי החגים המוכרים כיום לילדי ישראל.
מרבית יצירותיו של קיפניס התפרסמו תחילה בלקטים: מעין ספרים עבים שבהם עשרות רבות של סיפורים ושירים. מאוחר יותר קובצו הבולטים שבהם בספרים נפרדים, כמו "נרקיס מלך הביצה", "אליעזר והגזר", "המטרייה הגדולה של אבא", "שלושת הפרפרים" ועוד. מדי שבועיים כתב מיוזמתו "גיליונות לגננות", כדי לספק תכנים לגני הילדים.
ציונה מציגה לנו בחרדת קודש כרך מצהיב של גיליונות מהשנים 1917־1918. באחד מעמודיו נותן קיפניס כלים לגננות כדי להסביר לילדים מהו "מדבר", בהקשר של יציאת מצרים. ציונה קוראת בקול: "כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, באו למדבר גדול אשר אין שם לא בית ולא עץ, לא פרח ולא עשב, לא נהר ולא מעיין, אין מאומה. רק חול בוער כאש מלמטה ושמש בוערת כאש מלמעלה".
"את מבינה איך הוא מגיש לילד את המושג 'מדבר'?", היא אומרת. את תווי השירים שניתן לראות בכרך, הוסיף קיפניס בכתב ידו. ציונה: "הוא גם סידר בעצמו את הדפוס ושכפל את הדפים בהקטוגראף, שיטת שכפול של טרום הסטנסיל. מדי שבוע היה עובר ומפיץ במו ידיו את הגיליונות בגנים. הוא היה משרד חינוך של איש אחד".
לוין קיפניס נולד בשנת 1890 בעיירה אוּשוֹמִיר שבפלך ווהלין (כיום בשטח אוקראינה). עד גיל שלוש, כאמור, לא הוציא מפיו מילה. אמו רחל ואביו פסח, שהיה בן למשפחת חזנים ידועה, פנו לרבי מצ'רנוביל כשזה הגיע לעיירה, וביקשו שירפא את הילד מאילמותו.
בספר "מי שם פה לאילם?", שאותו כתב בשנת חייו האחרונה, מתאר קיפניס כיצד הרב הגיע לביתם והציע להצמיד עלוקות לרקותיו של הפעוט השתקן. "כעבור שלוש שעות של מציצה שבעו העלוקות, תפחו וצנחו. אני ישנתי שינה עזה... אמא נכנסה למטבח, פתאום נשמע קול: 'מא־מע...'. אמא נבהלה: מי קורא לאמא? והיא מיהרה אל חדר השינה... ברחוב ריצדה הבשורה מבית לבית, מחנות לחנות: לֶוֶלֶה התחיל לדבר!"
כילד נשלח קיפניס ל"חדר", שבו נהוג היה להכות את התלמידים. "למדתי אצל מלמדים בורים וקשים", סיפר למכון "גנזים", המשמר את יצירתם של סופרים עבריים. "בשעות הפנאי הייתי מתחבא בעליית הגג, מצייר וחורט בעץ. בגיל 11 זכיתי למורה מחונן ש'פקח את עיניי' ונחשבתי לעילוי. מגיל 12 למדתי גמרא יומם ולילה.
"המפנה הגורלי בחיי חל כשהתגלגלו לידי במקרה גיליונות של עיתון ילדים חילוני. הם כבשו את לבי ושינו את חיי. התחלתי לכתוב בעצמי סיפורים, שירים ומחזות, וכעבור זמן מה הפכתי למורה ולמדריך נוער".
את שיריו הראשונים שלח קיפניס לאותו עיתון ילדים, "הפרחים". הוא גם כתב אותם, בכתב ידו הנאה, בעיתון בשם "פרחי לוי" שאותו יצר ואייר בעצמו. עשורים רבים אחר כך, בשנות השמונים, שחזר קיפניס את העיתון שלו, וציונה מציגה בפנינו את הגיליון המאויר. "לקראת תערוכה שעשינו במרכז בנושא של עיתונות ילדים, לוין נזכר ב'פרחי לוי'", היא מספרת. "מישהי הביאה לו את אחד מהגיליונות של עיתון 'הפרחים', והוא מצא שם חלק משיריו".
באחד השירים שבעיתון, "הילד וגדו" שמו, כתב קיפניס הצעיר: "הולך הילד לבדו בין רסיסי טל, / מחפש הוא את גדו בין מאורות על / אין בצפון, בדרום, אין במרחק ים / שור למזרח מרום! - תמצאהו שם".
מגיל הנעורים נמשך קיפניס לא רק לכתיבה, אלא גם לאמנות ולמלאכת יד. בשנת 1909 הוא פנה לבית הספר הירושלמי "בצלאל", במכתב שהיה גם הוא מחורז: "בצלאל, בצלאל, הן בצל אל היית! / עניי הן שמעת וגם ראית! / האוכל בצלך הנעים לחסות? / התוכל איזה דבר למעני לעשות? / המקום יש לי בין כל בניך? / האזכה גם אני להיכנס תחת כנפיך?"
בשנת 1913 עלה קיפניס לארץ, הגיע לירושלים והשתלב בלימודי אמנות בבצלאל. "איך התחלתי לכתוב לילדים? בשנה שבה עליתי ארצה נוסדו בתי ספר וגני ילדים עבריים והוקם סמינר מיוחד לגננות", סיפר לגנזים.
"החומר הספרותי לגן הילדים היה דל מאוד, אז התחלתי לחבר חומר ספרותי מקורי. שירי הראשון מסוג זה היה 'חנוכייה חנוכייה, ספרי נא לי מעשייה', שהתקבל בהתלהבות והושר בכל הארץ. אחריו באו 'גיליונות לגננות' שבהם פרסמתי שירים מסוגים שונים, דקלומים, סיפורים ומשחקים לגן הילדים, ובעקבותיהם יצאו לאור הספרים 'מחרוזת', 'אלף־בית', 'מעשה באפרוח שהלך לחפש אם אחרת' ורבים אחרים".
בשנת 1924 נישא קיפניס למרים לובמן, ונולדו להם שני ילדים, שי וניצה. שי, אגב, היה הילד הראשון בארץ שנקרא בשם זה. בשנת 1935 נפטרה מרים בעקבות דלקת ריאות, וכעבור שנים אחדות התחתן קיפניס עם דבורה קרסנוב. גם מנישואיו אלה היו לו בן ובת - טל ונטע.
ציונה, שלאורך השנים עבדה כמורה וכתרפיסטית בשילוב אמנויות, הייתה נשואה לשי קיפניס. היו אלה נישואיה השניים; בעלה הראשון היה הטייס עמרי אריאב, שנפל בשנת 1954 בהתרסקות מטוס בעת מפגן אווירי. הוא הותיר אחריו בן, ירום אריאב, לימים מנכ"ל משרד האוצר.
שי קיפניס, שנפטר לפני שנה בלבד, היה פלמ"חניק, סגן־אלוף בצה"ל - וגם הילד ששמע ראשון את הסיפורים טרם פרסומם לקהל הרחב. "שי היה אכלן גרוע", מסבירה ציונה כיצד זכה בעלה בכל הסיפורים האלה. "אצל לוין היצירה בערה כל הזמן, והחריזה באה לו מהשרוול: 'תאכל מרק - תהיה חזק'. ושי ידע לצטט את כל החריזות שלו.
"כאשר נכנסתי למשפחת קיפניס, נוצר קשר חם ביני לבין לוין, שהרבה לשתף אותי ולהתייעץ עמי. היינו מאוד בראש אחד. הוא ביקש ממני להקים יחד איתו את המרכז לספרות ילדים, שבו הוא השקיע את כל חסכונותיו, סכום של למעלה ממיליון לירות. במשך שנים גם ניהלתי את המרכז הזה. היה ללוין חוש הומור יוצא מן הכלל, והוא תמיד אהב להתבדח. גם שי היה כזה".
מכל אחד מספריו נהג לוין קיפניס לייחד עותק בהקדשה אישית לבני משפחתו. הוא גם היה כותב להם ברכות ומכתבים בסגנונו הייחודי. כך למשל, כשמלאו לבנו הבכור 17 וכבר היה מגויס לפלמ"ח באשדות־יעקב, כתב לו אביו ברכה שבה מופיע השם "שי קיפניס" באקרוסטיכון.
שורותיה הראשונות היו: "שלום אב נישא דרך הרים, דרך שדות / עד ליפה־נוף אשדות / יום מלאו לבנו 'טוב' שנים - כן תהיינה הבאות טובות ונחמדות".
"במלחמת השחרור הוא היה מאוד מודאג", מספרת ציונה. "רואים את זה במכתבים שהוא כתב לשי, שהשתתף במלחמה ואפילו נפצע במנרה. גם שי מאוד סבל ממה שהולך פה במדינה. תמיד היו לנו מלחמות, אבל פעם הייתה תקווה. לוין הרגיש דברים עמוק פנימה, והאמין בטוב. גם אני כמוהו, מאמינה בטוב".
על אחד הספרים הנדירים שמחזיקה ציונה - "הביבר", שיצא לאור בשנת 1947 – חתם קיפניס בפסבדונים "אביטל". הספר מכיל שירים על חיות, שכל אחת מהן גם קופצת מהספר באיור תלת־ממדי. "לוין בחר בשם הזה כי יש לו בן בשם טל", מסבירה ציונה.
למה הוא לא השתמש בשמו האמיתי?
"הוא היה מאוד צנוע. היו לו לא פחות מ־21 שמות עט, כי בתקופה מסוימת הוא היה בין היחידים שכתבו לילדים, אז הכול יהיה 'לוין קיפניס'? בלקט הסיפורים שלו 'גן גני', למשל, ניתן לראות פסבדונים בלי סוף: 'ל' ק'', 'ל' נטעוני' - כי יש לו בת נטע, או 'ל' גשמיאל' - כי יש לו סיפור בשם 'גשמיאל שר המטר'".
סוד קסמו של קיפניס נעוץ בפשטות של כתיבתו וביכולת שלו לפנות לילדים בלי להתיילד. "היה לו חשוב מאוד להקל עליהם ועל המורות", אומרת כלתו. "יחד עם זה, בכל דבר שהוא כתב תמיד ישנו מוסר השכל, אפילו בסיפורים הכי פשוטים".
אחד משיריו הידועים של קיפניס הוא "רקפת", מתוך הקובץ "מחרוזת" שראה אור בשנת 1923. בשיר מוזכרת בת־שבע הקוטפת את הפרח, וציונה מספרת כי לאורך השנים טענו לא מעט נשים העונות לשם הזה כי הן ששימשו מקור השראה.
"אחת הגברות שטוענות כך הייתה בכלל תינוקת כשהשיר נכתב. זו אגדה יפה שהבן שלה המציא, אבל זה לא מסתדר עם התאריכים. הייתה אפילו מישהי שסיפרה שלוין השאיר לה פתקים בין הסלעים וטלפן אליה. איפה בכלל היה אז טלפון? אבל זו אגדה יפה, אז מתרפקים עליה".
על פי הגרסה המפורסמת ביותר, הרקע לכתיבת השיר היה ביקור של קיפניס בשנת 1921 במטולה, שם פגש את בת־שבע אורני לבית דוברובין מיסוד־המעלה. היא הציעה ללוותו לטיול במפל התנור, ובהשראת אותו טיול, שבו ראה רקפות, כתב את השיר.
ציונה לא מקבלת גם את הגרסה הזו; היא סבורה שחמיה בסך הכול רצה לכתוב שיר על פרח, כחלק משירי הטבע והנוף שבלטו בקובץ "מחרוזת", ותו לא. "אני חושבת שהוא בחר בשם בת־שבע רק בגלל שזה מתחרז עם 'מסלע וגבע'. חוץ מזה, במכתב לביאליק לוין הסביר פעם שהוא כותב תמיד בביתו, ולא מחוץ לביתו".
חשוב לה בהזדמנות זו לתקן שיבוש נפוץ שדבק בשיר מוכר אחר של חמיה. "זה לא נכון לשיר: 'אני מלכת אסתר / ועל ראשי יש זר' - כי מה זה בכלל 'מלכת אסתר' בעברית? המלכה של אסתר? צריך לשיר: מלכה אסתר אני / וזר זהב יש לי".
ביצירתו תרם קיפניס לעברית מילים כמו "דחליל" ו"שקדייה", או צירופים כמו "עִזה פזיזה". הוא גם פיתח את הרעיון של "שיר צביר" - שיר או סיפור שבכל שלב שלו מצטרף עוד משתתף, ותורם להתרחשות ולהתקדמותה של העלילה. כך למשל מגיע בכל פעם עוד ילד לחסות תחת המטרייה הגדולה של אבא, וכך גם נכנסים הפירות בזה אחר זה אל השקיק, מ"שקד שקדוני", דרך "תמר תמרוני" ו"חרוב חרובוני", וכך הלאה.
אחד משיריו הידועים שנבנו בדרך זו הוא "אליעזר והגזר", שנכתב בשנת תר"צ. ציונה מספרת כי היצירה נולדה בכלל כ"סבא יפת והלפת". "לוין זכר מילדותו שטולסטוי כתב על לפת שכמה חיות מגיעות לשלוף אותה מהאדמה. היות שבארץ פחות מכירים את הלפת, הוא החליט לשנות את המילים ולכתוב על הגזר".
לימים יכתוב קיפניס שיר־המשך שבו הגזר, ששותק לאורך השיר שכולנו מכירים, מציג את הצד שלו ואת מוסר ההשכל. זה קרה בשנת 1977, לאחר שדואר ישראל השיק בול שנושאו "עזרה הדדית", ועליו איור מתוך אליעזר והגזר. משפחת קיפניס הוזמנה בהרכב מלא לטקס ההשקה, שנערך בבית הנשיא. "הכול היה שם כתום", נזכרת ציונה. "מיצים כתומים, מפות כתומות וגזרים. לוין יצא מאושר, ובהשראת האירוע הזה הוא כתב את תגובתו של הגזר".
וכך כתב קיפניס: "לא מתוך עקשנות נאחזתי בקרקע, / אלא שרציתי לגדול עוד ועוד. / לא סבא אליעזר, לא סבתא אלישבע ולא הנכדה אביגיל - יכלו להזיזני, / אך רק כשבאו הכלב והחתול / שאין שלום ביניהם ועשו יד אחת לעזור,/ לא יכולתי להחזיק עוד / וכאשר הצטרף העכברון הקטן ומשך בכוח, / נעקרתי מיד! מכאן שאין לזלזל בעזרה קטנה, / אשר באה בזמנה".
לא רק שירים וסיפורים סיפק קיפניס לילדים ולצוותי הוראה, אלא גם משחקים פרי המצאתו ועיצובו. בהם היה גם משחק "רביעיות" - הראשון מסוג זה בארץ - שקלפיו נשאו שמות סופרים. אחד המשחקים המעניינים ביותר שיצר הוא "גורלה", מעין משחק בינגו ששווק בקופסת עץ ונועד ללימוד קריאה.
"'גורלה' מלשון 'הגרלה'", מסבירה ציונה. "מאחורי כל קלף היה שיר, ומי שמילא ראשון את הלוח שלו בשורות מהשיר - ניצח. על מה הוא לא חשב, האיש הזה?". ציונה מראה גם "חידון תנ"ך": נרתיק מנייר ובו חמישה ספרונים, שכל אחד מהם מכיל חידות על אחד החומשים. "שני אחים אנחנו, / אין שלום בינינו, / ויבדל אלוהים / בין שנינו", הוא חד למשל על ספר בראשית, בהתכוונו ל"ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך".
וזה לא הכול. בשנת 1928 הקים קיפניס תיאטרון לילדים, שאותו ניהל במשך 25 שנה וכתב לו הצגות רבות. אפילו אופרות לילדים הוא חיבר: ציונה מוציאה מהארכיון המשפחתי חוברת של אופרה בשם "דוד הנער וגליָת הענק", שאת המוזיקה שלה כתב מנחם אבידום.
בידיה נמצאת גם הפרטיטורה המקורית של אופרה נוספת, "חג הניצנים", שאותה כתב לוין קיפניס למוזיקה של יעקב לבנון. "האופרה הזו הוצגה בבית הספר למל בירושלים לפני כשמונים שנה", היא מספרת.
ספר שפרסם קיפניס בשנת 1939 נתפס בדיעבד כנבואה מצמררת של זוועות השואה באירופה. זהו "בנתיב הפלא", ספר המיועד לילדי כיתה ד' ומעלה, ומלווה באיורים של נחום גוטמן.
"אנשי היטלר, צורר היהודים, תפסו המונים מילדי ישראל, גזלו אותם מבית אבא, חמסו אותם מחיק אמא, ושלחום אל תוך יער גדול ועבות, ושומרים העמידו עליהם בגבולות סביב, לבל יתנו לילדים מוצא מן היער. כמו אמרו: 'יהיו הילדים טרף לחיות טרף, הנמלט מן החיה - יגווע ברעב, והנשאר מן הרעב - ימות בקור'".
הספר הזה היה אחד מספרים רבים של לוין קיפניס שציונה קיבלה בילדותה מאביה, דב יזרעאלי, ממייסדי עין־חרוד. בגיל 10 הוא נתן לה כמתנה את אחד העותקים הראשונים של "בנתיב הפלא". "האותיות היו מוטבעות בזהב, וזה משהו שמייקר את העותק, אבל אבא החשיב מאוד את הספר", היא מספרת.
"כעבור שנים, כשחזרתי אל הספר הזה והבנתי מתי נכתב, הייתי המומה. שאלתי את לוין: 'תגיד, אתה ניבאת את השואה?', כי הספר נותן תחושה כאילו זה נכתב במבט מלמעלה.
"אני עדיין יכולה לראות אותו עומד לידי ואומר לי: 'פרעות קישינב, אשר לא אשכח, עמדו לנגד עיניי. לילה אחד נדדה שנתי, חשתי צורך עז לכתוב. התיישבתי, והעיפרון כתב מעצמו. כל הלילה לא פסקתי מלכתוב עד אשר סיימתי את הספר כולו עם אור הבוקר. חשתי התרוממות רוח והקלה גדולה'".
הספר הזה לא זכה למהדורות רבות. "במשך השנים הוא נדחק לפינה, אולי כי הוא עוסק בשואה - אם כי זה מוגש לילדים כמו בעטיפת צלופן. אנחנו במשפחה החלטנו לחדש אותו, אבל כשניסיתי לעניין כמה הוצאות ספרים, הן אמרו לי: 'האותיות המיושנות, הניקוד בספר שמיועד לכיתות גבוהות - ילדים לא ייגעו בספר כזה היום'. אספתי את ארבעת בני קיפניס ואמרתי: 'שכל אחד ישים משהו, ואנחנו נוציא את הספר הזה ונתרום אותו למשרד החינוך'. וכך היה. הדפסנו 2,000 עותקים וחילקנו לספריות בתי ספר בכל המגזרים, כולל הבדווי הערבי.
"כשיצא הספר, ערכתי השקה בפרויקט הדיור המוגן שבו אני גרה. בחרתי אחד מהדיירים פה, שלא ידעתי דבר על עברו, וביקשתי שיקרא מהספר בפני כולם. שבוע לפני ההשקה הוא ישב אצלי ונתתי לו לקרוא את הפרק הראשון: 'אנשי היטלר, צורר היהודים, תפסו המונים מילדי ישראל' וכן הלאה. הוא קרא והחל לבכות: 'איך לוין קיפניס הכיר את בית הוריי? הילד הזה הוא אני. הייתי אז כבן 12 ואותי גירשו ליער'".
ציונה מקווה שהספר המחודש עוד יודפס ויופץ בחנויות. "קיבלתי הדים יוצאים מן הכלל גם מילדים וגם ממורות, כי יש פה חומר נפלא. אני מחכה שאולי אחת מהוצאות הספרים תרצה להדפיס אותו בכל זאת. אם אני שיניתי את הפונט, למה הן לא טרחו לחשוב על זה?"
גם הסיפור "נרקיס מלך הביצה" נכתב בהשראת מאורעות אקטואליים, מסוג אחר לגמרי. "כשדובר על ייבוש החולה, לוין מאוד התקומם נגד זה", מספרת ציונה.
"הוא כתב מכתבים להרבה מוסדות: 'זה יפר את האיזון בטבע, אל תעשו את זה', אבל איש לא שמע לו. בהשראת פרויקט הייבוש הוא כתב את הסיפור על הנרקיס, וגם שני מחזות שעוסקים באיזון בין הציוויליזציה והטבע. כי מצד אחד החלוצים ייבשו את הביצות כדי לחסל את הקדחת שקטלה בהם ללא רחם; בכל בוקר הם היו מגלים שניים־שלושה קורבנות נוספים. מצד שני, לוין היה ער לחיים שבתוך הביצה - של הצפרדעים, של היתושים ועוד".
קיפניס זכה בפרסים רבים על יצירתו, ובהם פרס ישראל על מפעל חיים בספרות הילדים, שהוענק לו בשנת 1978. בנימוקיהם כתבו השופטים בין השאר כי "כל חייו היו קודש לטיפוחה ולפיתוחה של ספרות הילדים העברית". אך למרות ההספק האדיר שלו, הוא התקשה להתפרנס מכתיבתו בלבד.
"לוין לימד בשלושה בתי ספר, והכתיבה הייתה כאילו שולית – אבל הוא גם עשה את כל העבודה של הדפוס וההפצה", מספרת ציונה. "הוא תמיד היה לחוץ בכסף, כי השקיע כל פרוטה בדברים האלה".
לציונה ולשי נולדו שתי בנות, לימור ומילי. גם כשהבית המה מנכדים ונכדות, סופר הילדים המפורסם מעולם לא הסתגר בחדר כדי לכתוב, ואפילו לא דרש שקט בסביבתו.
"שולחן העבודה שלו היה במרכז הבית, באמצע ההול. שולחן פורמייקה פשוט, בלי מגירות. אם נכד היה ניגש אליו בזמן שעבד, הוא היה מתפנה מהכתיבה ומתייחס לילד, מדבר איתו ואפילו עושה לו 'חתול ממטפחת': מוציא את המטפחת מהכיס ואומר 'אוזן ועוד אוזן, בול־בול־בול, הנה חתול'".
את קיפניס היא מתארת גם כאדם מסודר מאוד, שדאג שיצירתו לא תלך לאיבוד. הצצה במחברת פרטית שלו, ששמורה אצל ציונה, מראה כיצד החליט יום אחד לסדר את אלפי יצירותיו לפי מפתח הא"ב.
המרכז הקרוי על שמו השיק בשנת 2014 פרויקט בשם "להציל את הספרים": אנשיו סרקו והעלו לרשת ספרים ישנים של קיפניס ושל סופרי ילדים אחרים, שהוצאות הספרים חדלו מלהדפיס. "כתיבה כמו שלו היא נס", אומרת כלתו. "כל מה שהיה חשוב לו זה כיצד להביא בצורה הכי נגישה לילד את כל מה שהוא צריך".
ביוני 1990 הלך קיפניס לעולמו. את שירו האחרון, "אסיף", כתב חצי שנה בלבד לפני פטירתו. מילותיו כאילו סיכמו את כלל יצירתו לאורך עשרות שנים: "עוד יבשילו המון תלמיי / עוד יניבו שיריי מזמור / הבה אבצורה / הבה אזמורה / מנחת ערב לטפיי צרור המור".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם