נשים למוסך: הסדנה שתלמד אתכן להחליף פנצ'ר
מה יש מתחת למכסה המנוע, מה הסיפור של נוזל הבלמים, ומה כ"כ מסובך בתיקון פנצ'ר? רחלי מלק–בודה נשלחה לסדנה להכרת המכונית, המיועדת לנשים בלבד, וחזרה עם תובנה: זה הרבה יותר פשוט מלהפעיל מכונת כביסה
נתחיל מהסוף: הסדנה של אוטול'ה היא הדבר הכי פמיניסטי שנתקלתי בו השנה, ויחד עם זאת גם המיזם הכי שמיש וחף מקלישאות מגדריות מאוסות. לא תמצאו שם נאומים חוצבי להבות על העצמה נשית, גם לא בדיחות עבשות על בחורות ועל חריצים של אינסטלטורים.
עוד כותרות ב-nrg:
- הכירו: האיש שמקבל 150 דולר - כדי לישון
- הולנד: צייץ על מוסלמים - וזכה לביקור משוטרים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
באחד הרגעים שבהם העזנו לזרוק עקיצה על ג'ק שהוצב מתחת לחלון עם צילייה של "הלו קיטי" קיבלנו מבט זועם מצד אחת התלמידות שהבהירה לנו מפורשות שכאן אין מקום להומור הזה. באנו לכאן כדי ללמוד.
תל־אביב קיבלה את פניי ביום שישי נעים ושמשי, כשרחובותיה עמוסים בהורים לפעוטות שמנסים לנצל את שלוש השעות היקרות ביותר של השבוע לרביצה בבתי קפה. ואני, אנה מועדות פניי? למוסך שאפט בדרום העיר, שם מתקיימת סדנת היכרות עם הרכב מטעם אתר אוטול'ה.
הגעתי לשם מותשת, אחרי שעה של נסיעה מירושלים, בהחלט זמן טוב להתחיל לפתוח מכסה מנוע. אבל באוטול'ה לא ממהרים לגשת לטסט. קודם כול תיאוריה.
בחדר הישיבות של המוסך (מתי בפעם האחרונה ראיתם מוסך עם חדר ישיבות?) אני פוגשת את ניצן לוי, הבעלים, עומד לצד מקרן ומצביע על מצגת. לצדו ישובה תהילה גבאי־דויטש, יוזמת הסדנה, שדואגת שנאכל מהכיבוד שהונח על השולחן ומוודאת שכולן מרגישות בנוח.
מולם פוערות עיניים בסקרנות שבע בחורות שמסכמות כל מילה בפנקס, פלוס בחור אחד אמיץ שהרגיש סבבה לגמרי להשתחל לסדנה במקום אחת המשתתפות שנבצר ממנה להגיע. ברוכים הבאים לאקדמיה לענייני רכב. טוב, לא בדיוק אקדמיה, אלא יותר סדנה בסיסית להכרת כלי הרכב.
בהתחלה חשבתי שמדובר בגימיק משונה, אבל אז ניצן התחיל לערוך לנו היכרות עם נורות האזהרה של המכונית. לאיזו נורה צריך להתייחס ברצינות ועם מה אפשר להשתהות, ופתאום קלטתי איך לאט־לאט אני נשאבת. בחיי, זה מסקרן. סיטואציות שנתקלתי בהן ביום־יום ומעולם לא הבנתי את פשרן התבהרו באחת.
כך, למשל, מעולם לא ידעתי שאי תשומת לב לנורת הבלמים יכולה לעלות לי בחיי. אם הנורה הזאת, כך התברר, ממשיכה לדלוק למרות שבלם היד משוחרר, הדבר מעיד על אפשרות של נזילה בנוזל הבלמים, ומי שלא שם לב אליה עשוי למצוא את עצמו באמצע אוטוסטרדה, במהירות 120 קמ"ש, ללא אפשרות לעצור.
יש גם נורת חום המנוע, אחת שיכולה להציל את חשבון הבנק שלכם וליצור את ההבדל בין תיקון של מאות שקלים לתיקון של אלפי שקלים. "המנוע עובד על בעירה פנימית", מסביר לוי, "הוא עשוי מכל מיני סוגים של מתכות ובנוי להגיע לטמפרטורות גבוהות. אממה, ברגע שהוא עולה לטמפרטורה עודפת מאיזושהי סיבה, המתכות מתחילות להתעוות ולשנות את צורתן, כמו בקבוק פלסטיק שהכנסנו לתוך מדורה, וכל הראש יכול לצאת משימוש".
אם מזהים את הנורה ישר כשהחום עולה, עוד יש סיכוי להגיע למוסך ולהציל את המנוע. עוד טעות נפוצה היא לחשוב שתקלות כאלה מתרחשות רק בכלי רכב ישנים. "הגיע אליי רכב משנת 2013 בגלל חום מנוע", מספר לוי, "הוא לא הבין איך זה קרה לו. גם כשהנורה נדלקה הוא חשב שזאת תקלה חשמלית.
"מה מתברר? הבחור נסע בפקק באיילון ונדבקה לו שקית לטמבון. זה גרם למערכת האוורור של הרכב, שמקררת את הנוזלים שלו בזמן שהוא עומד בפקק, לצאת מתפקוד. המנוע התחמם והאיש לא שם לב. גם כשהמזגן שבק חיים הוא לא חשד. תקלה שהוא יכול היה לסדר במאות שקלים עלתה לו 12 אלף שקל. המסר ברור - כשנורת חום מנוע נדלקת, עוצרים. מי שלא יעצור בעצמו, הרכב יעצור אותו אחרי כמה קילומטרים. הרבה זמן לא תרוויחו מזה".
זה הזמן להתוודות: את לימודי התיאוריה שלי עברתי באמצעות הרבה מזל ותפילות לבורא עולם. למדתי טוב טוב את התמרורים, ועל החלק של המנוע, שנראה לי כמו סינית למתקדמים, ויתרתי מראש. למזלי היו במבחן רק שלוש שאלות מנוע וזאת הסיבה שבגינה יש לי היום רישיון. מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי יושבת בכיתה ומתעניינת כל כך בסוגי שמנים, דגמי מצברים, ג'קים ומנואלות.
עד כדי כך, ששאלתי את עצמי בכנות איך יכול להיות שעד היום לא טרחתי להיחשף למידע הכל כך בסיסי הזה, והתשובה הגיעה עד מהרה: לא ידעתי שזה עד כדי כך פשוט. גם תהילה גבאי־דויטש, יוזמת הסדנה, שאלה את אותה שאלה.
"לפני שנתיים קניתי רכב חדש", היא מספרת, "אחרי חודש בלבד הרכב לא התניע לי. לא ידעתי מה לעשות, הייתי ממש חסרת אונים. לא היה לי מושג אפילו איך פותחים מכסה מנוע. ביקשתי עזרה מאדם זר ברחוב, ובאותו רגע חשבתי לעצמי - איך יכול להיות שאני לא יודעת לעשות דבר כל כך בסיסי. מה, אני מטומטמת? מגיל 19 אני מסתדרת לבד ולא זקוקה לאף אדם, זה ממש הפריע לי".
גבאי־דויטש היא חרדית לשעבר, ילדה טובה קריית־ספר שחייה הוסללו לכיוון לימודי חינוך, שידוך הגון ומשפחה עם שמונה ילדים. "למדתי בסמינר חרדי", היא מספרת, "אחרי שמסיימים י"ב עומדות בפנייך פחות או יותר שלוש אופציות: להיות מורה, להיות גננת, ואם את ממש מתפרעת אז חינוך מיוחד".
היא החליטה ללמוד בבית ספר מעט יותר מודרני בירושלים, שם נחשפה לאינטרנט ולפורום יוצאים בשאלה בתפוז, הכירה שם את בעלה לעתיד, ובדיוק כמו עם סדנת הרכב - החליטו השניים לפרוש לדרך עצמאית. כיום הם מתגוררים בפתח־תקווה ולהם ילדה קטנה בת שלוש וחצי.
"החלטתי שאני רוצה ללמוד קצת יותר על המכונית שלי", היא מספרת, "אבל לא היה לי לאן ללכת. רק ללימודי מכונאות של שנתיים". כשראתה שאין מושיע החליטה לפתוח בעצמה אתר בשם "אוטול'ה - המקום לכל אישה ולכל רכב", במטרה להנגיש את עולם המכונאות לנשים שמתעניינות בכך. מדי שבוע העלתה כתבה לאתר, בכל פעם על נושא שונה.
"לא ידעתי כלום מהחיים שלי", היא מודה, "שאלתי את אבא שלי, גברים שהכרתי, הלכתי למוסכניק שליד העבודה וחפרתי לו עד שהוצאתי את המידע ופרסמתי כתבות. הייתי בטוחה שכולם יצחקו עליי, יגידו לי 'מה קשור נשים ומכוניות? מה את, גבר'?" אבל האתר תפס חזק, וכעבור זמן מה ניצן לוי יצר איתה קשר והציע לה לפתוח יחד סדנה משותפת להכרת הרכב במוסך שלו.
ההיענות הייתה מפתיעה וכיום מתקיימת סדנה מדי חודש, לפעמים אפילו בתדירות גבוהה יותר, בירושלים ובתל־אביב. הסדנה המבוקשת ביותר היא הסדנה למתחילות, שאורכה כשלוש שעות ("למרות שזה תמיד לוקח יותר כי אנחנו עונים על כל השאלות") ובמחיר ידידותי: 245 שקלים לקורס.
הקונספט פשוט: כל אישה מגיעה למוסך עם הרכב האישי שלה ולומדת להכיר אותו ואת התכונות הייחודיות שלו. בנוסף, היא מתנסה במספר פעולות בסיסיות, כמו החלפת פנצ'ר, בדיקת שמן־מים, מילוי צמיגים וכיוצא בזה. גבאי־דויטש מבהירה שהסדנה אמנם מיועדת לנשים, אבל גם גברים שמעוניינים להכיר את המכונית שלהם מוזמנים, ובלבד שלא יהיו רוב בסדנה.
אילו תגובות את מקבלת?
"התגובות ממש טובות. 'קיבלתי ביטחון' או 'לא האמנתי שאדע את הדברים האלה'. הרבה נשים מגיעות עם חוסר אמונה בעצמן שלא יצליחו אפילו להחליף גלגל ומגלות שזה שטויות".
יש גם סטיגמות שמתנפצות?
"ברור. פעם הייתי במסיבת עיתונאים. פנתה אליי מישהי ושאלה אם אני נשואה לגבר או לאישה. היא הייתה בטוחה שאם אני עושה משהו כזה אני בטח לסבית. לכן אני לא באה לסדנאות עם איזה סרבל ג'ינס מלוכלך. המסר הוא שכל אישה יכולה להתמודד עם הרכב שלה בעת צרה, אפילו אם נתקעת באמצע האוטוסטרדה בשמלת ערב".
איזה סוג של נשים מגיעות לסדנה?
"הרבה נשים מגיעות כי הן קנו רכב חדש ומעוניינות להכיר אותו יותר טוב. הייתה תלמידה אחת שקנתה רכב ולא העזה לבוא לכאן איתו. רצתה לנסוע באוטובוס. כמובן שהכרחנו אותה לבוא, וכעבור כמה דקות היא פרחה והתעניינה וקיבלה ביטחון.
"הסדנה הזאת נותנת לך כלים בסיסיים גם כדי להסתדר בעת מצוקה, וגם כדי להיות יותר בעניינים, שלא יעבדו עלייך במוסכים. את לומדת למשל שלא כל שמן מתאים לרכב שלך, לומדת איך לזהות נזילות, דברים שהם בסך הכול בסיסיים".
וכולן באמת זורמות?
"בכל סדנה ישנה ההיא שנשברת וחושבת שזה לא בשבילה ושהיא בחיים לא תצליח, ואז היא מגלה כמה זה פשוט. היו לי פה סבתות בנות 60 שהחליפו פנצ'ר כמו גדולות. אני חושבת שזה מאוד פסיכולוגי. הכניסו לנו לראש שרכב זה טריטוריה של גברים, ובשביל לטפל בו צריך שרירים, וזה פשוט שטויות.
"יש הרבה סטריאוטיפיזציה. פעם הלכתי לריאיון והצלם אמר לי 'טוב, אני אוציא את הגלגל ואת תצטלמי לידו. אמרתי לו 'למה? אני יכולה להוציא אותו בעצמי'. הוא היה בהלם כשראה אותי".
אחרי שהחלק התיאורטי מסתיים אנחנו יוצאות לשטח המוסך. כל אישה והמכונית שלה. ניצן מסביר לנו איך להרים מכסה מנוע ועורך לנו היכרות מקוצרת עם החלק הקדמי של הרכב. פתאום אני קולטת כמה הכול פשוט. הנה המצבר, והנה המנוע, והנה מכל המים, והנה מקל הבדיקה של השמן, והנה מכל המילוי של השפריצר - לכולם סימני היכר אוניברסליים.
לרגע נדמה לי שכל העניין של גברים ורכב הוא קומבינה גדולה על חשבוננו, הנשים. מדובר בדבר כל כך פשוט, כל כך אידיוטי - להפעיל מכונת כביסה קשה יותר. ואז אני מבינה - למישהו כנראה יש אינטרס שלא נדע על הדברים האלה כדי לשמר את כוחו כמושיע הלאומי.
בחיי, אני לא מצליחה למצוא סיבה אחרת. בתוך חמש דקות מצאנו את עצמנו שולפות את ערכת הפנצ'ר מהרכב, מרכיבות את הג'ק, מסובבות את המנואלות ומגלות שבאף אחד מהשלבים לא באמת דרוש כוח פיזי חזק במיוחד. לוי נותן לנו טיפים לאלופות, נניח, ברגים הם כמו בקבוקים, ובכל העולם תמיד ייפתחו שמאלה ויסגרו ימינה. עוד טיפ להחלפת פנצ'ר בטוחה: לא להשאיר דלת פתוחה, ולנסות להצטמצם לטריטוריה קטנה ככל האפשר. אלו הסיבות מספר אחת לתאונות דרכים בעת עצירה בצדי הדרך.
תוך כדי סיבוב המנואלה אני פוגשת את שירי יבצן, תלמידת הסדנה. גם היא, כמו הרבה אחרות, הגיעה לכאן לאחר קניית מכונית חדשה. "לאבא שלי יש רכב מליסינג ואין מישהו במשפחה שמבין ברכבים", היא מספרת, "בכל פעם שהייתי מגיעה למוסך הייתי מתקשרת אליו לשאול, 'זה נורמלי שצריך להחליף רפידות?' 'המחיר שהוא לוקח סביר?' תסכל אותי שאני לא מבינה בזה ושאפשר לעבוד עליי".
"זאת מכונאות רכב, לא הנדסת טילים", אומרת גילי, שמצטרפת לשיחה. "אגלה לך סוד - גם גברים לא נולדו עם ג'ק ביד. זה מאוד תלוי איך גידלו אותך. כשקיבלתי את הרכב הראשון אבא שלי הושיב אותי ולימד אותי איך להחליף גלגל. אני לא מתקשרת בשביל דבר כזה לגרר, זה טיפשי. אז אותי כן לימדו להיות עצמאית, וכשאני מקבלת רכב אני פותחת את הספר כדי ללמוד אותו".
תוך כדי התנעת הרכב של אחת הבנות בכבלים אני תוהה האם באמת נזכור בשבוע שאחר כך איפה הפלוס והמינוס והאם מותר להתניע את הרכב השני או לא."הרעיון הוא לא להפוך למוסכניקית אלא להתיידד עם הרכב", מסבירה תהילה גבאי־דויטש, "אני לא יודעת אם כל אחת שיוצאת מכאן תזכור הכול, אבל לפחות היא לא תפחד מהמכונית שלה".
יש נשים שלא יבואו לסדנה כזאת?
"אני כל הזמן מנסה לבדוק אם יש קו מקשר, אבל אין. אחת נשואה, אחת רווקה, עם ילדים, בלי ילדים, מבוגרות וצעירות. אין באמת טייפקאסט, אבל בכל זאת יש סוג של נשים שאני לא רואה פה והייתי שמחה לראות.
"בדרך כלל מגיעות לכאן בנות משכילות עם תארים, סוג כזה של בנות שאוהבות ללמוד. לא באות לפה בחורות בלי בגרויות, או כאלה שיש להן בניית ציפורניים, הן אומרות לי 'מה, למה שאתלכלך?' וחבל לי. הייתי רוצה שיבואו".
אחרי שכולנו החלפנו גלגל והחזרנו אותו למקום (לא לפני שניצן בדק שאכן חיזקנו טוב את הברגים כדי להימנע מתביעות) אנחנו חוזרות לחדר הלימוד לשאלות מסכמות. ניצן הוא הדבר הכי רחוק ממוסכניק טיפוסי. בקלות אפשר לדמיין אותו בחליפה של עו"ד. הוא קורא מאמרים בפסיכולוגיה, משוטט באינטרנט ולומד על מכוניות מכל העולם. מוסכניק אינטלקטואל כזה.
"הרבה אנשים מגיעים למקצוע הזה בגלל אילוצי החיים", הוא מסביר, "המדינה הובילה אותם לבתי הספר המקצועיים. אצלי זה לא הסיפור. הגעתי לפה אחרי בגרויות בגלל אהבה אמיתית למקצוע. אני חובב כלי רכב מגיל קטן. את מכירה את אלה שאוהבים לעבוד עם הידיים? אני הייתי כזה. בהתחלה תיקנתי את האופניים של כולם, אחר כך את האופנועים של החבר'ה, משם עברתי למכוניות ובסוף לא יכולתי עוד, נכנעתי ונכנסתי לתחום.
"בואי תראי איזה פריק אני", הוא אומר, ומוביל אותי לחדר הציוד. עשרות סוגים של שמנים מקשטים את המדפים, והוא עורך לי איתם היכרות משל היה ילד שמשוויץ באוסף הצעצועים שלו. "אצלי כל רכב שמגיע למוסך מקבל את השמן הייחודי לו", הוא מתגאה. "מוסכניק רגיל מחזיק שלושה סוגי שמן ומחלק אותם בין המכוניות".
תוך כדי הסיור תהילה מספרת שרבות מבין בוגרות הסדנה מאמצות את ניצן כמוסכניק הפרטי שלהן. "כל מי שמכיר פה את האזור יודע שיש כאן 70 אחוז נשים", מוסיף לוי. "שואלים אותי 'מה, רק בנות באות אליך?'. מתברר שהן כבר יודעות לזהות מי משקר ומי לא. המוסכניקים המבוגרים בדרך כלל יותר רמאים, זאת ממש תרבות אצלם. מבחינתם, ככה עובד התחום וככה הוא אמור להתנהל. אפילו אותי הם מרמים.
"במוסכים המורשים אולי לא ירמו אותך בחלפים, אבל גם שם זה מסחרה. נמצא שם מנהל עבודה, שאם הוא לא מביא את ה־50 אלף שקל בחודש מעיפים אותו מהתפקיד. אז הוא אומר לך שצריך להחליף ברקסים בארבעה גלגלים, והוא יחליף, אבל מי אמר שצריך בכלל? הרבה פעמים מגיעים אליי משם לקוחות שאמרו להם להחליף גלגלים שעולים הון כסף ומתגלה שהם חדשים ולא צריך בכלל. כואב הלב על זה".
משתלם להיות מוסכניק הוגן?
"תראי, זה דור הולך ונעלם. הצעירים בדרך כלל הרבה יותר אמינים. המבוגרים מנצלים את העובדה שרוב האנשים רואים את הרכב כגוש ברזלים מפחיד. כשאת פציינטית של רופא את יודעת על מה להתלונן, הרכב לא יודע להתלונן. אז אנשים משלמים על ניסוי וטעייה.
"לקוח משלם על הנבזיות של הבן אדם שמטפל בו. אם אני טועה באבחון אני לא מבקש מהלקוח לשלם על החלק שטעיתי בו. וכן, אפשר להצליח בלי לשקר. גם גנבים נופלים בסוף. אני מאמין שאנשים מרגישים כשמשקרים אותם".
אולי מרגישים אבל סותמים את הפה כי אין ברירה.
"אז הנה, יש ברירה".
יומיים אחרי שיצאתי מהסדנה נסעתי לפגישה והבחנתי שנגמרו לי המים בשפריצרים. פעם הייתי קוראת לבעלי על דבר כזה. שיבוא, ירים את המכסה, ישפוך נוזלים ויסדר את העניינים. לא אחרי סדנה כזאת. עצרתי בצד הכביש, פתחתי את הבגאז', הרמתי מכסה מנוע והשקיתי את המכל.
תוך כדי שהמים זרמו ונהגים אקראיים התבוננו בי בעיניים פעורות, נזכרתי בסצנה ההיא מתוך הספר של גבי ניצן, שבה מלך באדולינה מכריח אותו ללמוד איך לפתוח סתימה בכיור כשהוא מצדו לא מבין למה לא לקרוא לאינסטלטור. אחרי שהוא מגלה כמה זה פשוט, מסביר לו המלך שאין בעיה להשתמש באינסטלטור כשצריך, אבל אסור שזה יהיה מתוך מצב של היעדר אופציות אחרות.
אני לא יודעת אם ברגע האמת, כשיהיה לי פנצ'ר ובעלי יהיה בסביבה אבחר להחליף את הגלגל בעצמי, אבל גם אם איעזר בו, לפחות אדע שזה קורה מתוך בחירה. אני כבר לא חסרת אונים.
אקו"ם