גיק-שיק: תחרות הטריוויה שמשגעת את הפאבים
הכירו את ה"פאב קוויז": 60 שאלות בערב, אפס סמארטפונים וסבב צ'ייסרים חינם לקבוצה שעונה תשובה מקורית. כך כבשו חידוני הטריוויה את חיי הלילה של ישראל
"תגידו, זה אירוע חנוני?" אני שואל את יעל בצלאל ומייקל שפירא, הצמד שגייר והעלה לארץ את הפאב קוויז - תחרות טריוויה המתרחשת בפאבים ברחבי הארץ וצוברת תאוצה. במקום להכחיש בתוקף, שניהם מהנהנים בהסכמה. "אני חושב שאם תכננו להיות לא חנונים, פספסנו את הרכבת מזמן", מוסיף מייקל.
עוד כותרות ב-nrg:
- מחיר הסלפי: תיירים הרגו דולפין-תינוק
- אחרי הביקורת: אגד פרסמה מודעה חדשה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כמשתתף בתחרות, אני בוחן את הקהל היריב שמתחיל למלא את בר ה"סלונה" ביפו ומנסה לברר האם נכונה ההתרשמות שלי, שלפיה אלמנט התחרות מושך קהל גברי ברובו. מייקל מסכים שלפעמים זו התחושה, אבל זה משתנה, "וכמובן שלגברים אין שום יתרון בתחום", ויעל מוסיפה שאם נביט בתמונות הניצחון של השנה האחרונה נראה שהזוכים הם לרוב קבוצות מעורבות.
אנחנו קבוצה מעורבת, אני מתעודד. כלומר, יש לנו את הפרקליטה בתור עלה תאנה נשי. מלבד זאת מונה קבוצת "חומוס צ'יפסלט" (לא אני בחרתי את השם) את עבדכם הנאמן, צלם, מורה להיסטוריה, מורה למתמטיקה ואזרח עובד צה"ל - זה שנתקל באירוע בפייסבוק ורשם אותנו.
זו הפעם הרביעית שבה אנחנו משתתפים בהרכב משתנה ב"מייקוויז" - השם שבחרו מייקל ויעל לתחרות הנודדת שלהם בארץ הקודש. בינתיים עוד לא זכינו, אבל הערב יש לנו תחושה טובה. אחרי שאני מסיים לשוחח עם הצמד ולפני שאני חוזר לקבוצה שלי שכבר מזמינה בירות, אני מזכיר ליעל ומייקל שאני מקפיד על אתיקה עיתונאית ושאני לא מצפה לשום הנחות. לצערי, הם מסכימים.
אני מתיישב לשולחן, סביבנו 16 קבוצות, כל אחת מהן כוללת עד שישה מתמודדים, ששילמו 30 שקלים כל אחד מהם תמורת התענוג. יעל ומייקל תופסים את מקומם על הבמה ומסבירים את הכללים: מתקיימים שישה סבבים של עשר שאלות, בסוף כל סבב שאלות יושמעו שני שירים, שבמהלכם ניתן לענות בדפי התשובות.
לאחר מכן המשתתפים מחליפים דפים עם קבוצה סמוכה שתסכם את הנקודות על פי התשובות שיקריאו המנחים, ואלו יאספו לאחר מכן את הדפים לבדיקה נוספת. אם נתקלתם בשאלה ואין לכם מושג מה התשובה, שווה להיות יצירתיים. תשובה שתצחיק את המנחים במיוחד תעניק לקבוצה סבב צ'ייסרים חינם.
לפני שמתחילים, כולם מתבקשים להכניס את הטלפונים לשקית מנצנצת שקיבלנו בכניסה. בעידן שבו כל התערבות או מחלוקת נפתרת בתוך שניות בשליפה של הסמארטפון, ב"מייקוויז" רוצים לוודא שהידע שלכם הגיע מהראש.
בעיני יעל זה אחד ממוקדי המשיכה של האירוע: "זה יוצר מצב שבו אנשים מדברים עם החברים שלהם בלי הפסקה. אין פה אפשרות של שעמום שפותרים בבריחה אל הטלפון. את האינטראקציה החברתית שאנחנו גדלנו עליה, הסמארטפונים שינו, לטוב ולרע. אנחנו מחזירים אנשים אחורה, לתקופה של פעילות חברתית שנמשכת ללא הפרעה".
אחרי ערבים שהוקדשו בין היתר לצרפת, לג'יימס בונד ולחנוכה, הנושא הפעם הוא תמרורים. לא מדובר בחזרה למבחן בתיאוריה, מבהיר מייקל. "אנחנו לוקחים לדוגמה את התמרור 'עצור', ויש לנו שאלות על עצירים ושאלות על קריירות שנעצרו, העברית פשוט מזמינה את כל משחקי הלשון הללו".
בפרק הראשון המוקדש לתמרור עצור, כאמור, אנחנו נשאלים בין היתר כמה זה חמש עצרת (ידענו ששווה להביא מורה למתמטיקה), מיהו יורש העצר של ממלכת ירדן וגם מיהו העציר המפורסם שבכדי למנוע התנקשות בו הוקם ב־1960 קיר כפול בתחנת המשטרה ביפו. את כל השאלות כותבים יחד יעל ומייקל.
הם מתחילים בבחירת נושא, "ואז אנחנו מחלקים את העבודה בינינו - יעל בגבעתיים ואני בחיפה, ומתחילים לחפש. באינטרנט, בוויקיפדיה, בספרים. אנחנו מחפשים דברים שיהיה בהם שילוב - גם מעניין ולא קל מדי, אבל מצד שני אתה לא רוצה לתת לאנשים את ההרגשה שהם לא יודעים כלום כי אז זה לא כיף".
"אנחנו בודקים אחד על השני", ממשיכה יעל, "כמה זה מעניין או קשה, אם יש שאלות שאני לא יודעת את התשובה אבל ברגע שאני שומעת אותה, אני ממש שמחה שזה פרט מידע שעכשיו יש לי בראש..."
הזמן לענות מסתיים ואנחנו מעבירים את הדפים שלנו לקבוצה הבודקת. המצב נראה טוב. יש לנו שבע מעשר, העציר שלכבודו נבנה קיר כפול, אגב, הוא אדולף אייכמן, ואני חושב שזו הפעם היחידה בהיסטוריה של מדינת ישראל ששמו מתקבל בתשואות על ידי הקבוצות שמגלות שענו נכונה.
עוברים לפרק 2: זכות קדימה. גם הפעם שבע מתוך עשר. אתם ידעתם שהיו"ר האחרון של תנועת קדימה היה אכרם חסון? אנחנו הימרנו על שאול מופז, אבל לעומת הטעות הזאת אנחנו סוחפים את כל הפאב לשירת "ארץ חיטה ושעורה", בבדיקת התשובה לשאלה "מהם שבעת המינים שמביכוריהם היינו מעלים מנחות לכהנים". אגב, דתיים ודתל"שים הם נכס חשוב בחידונים כאלה, שכן תמיד תשתרבב לכאן איזו שאלה על תנ"ך.
בשיחה המקדימה הדגישה יעל את הפן החברתי של הערבים שלהם. "אני חושבת שאחת הסיבות שכל כך שמחתי כששמעתי ממייקל על הרעיון והתמלאתי אנרגיה להשתתף בו, היא שזה משהו שחסר לי מאוד, כצרכנית תרבות שמחפשת דברים מעניינים לעשות. אני חושבת שלשכבת הגיל שלנו, וגם לצעירים יותר, לא היה מענה אמיתי מבחינת חיי לילה.
"לא היה משהו שהוא גם כיפי, גם מעניין וגם מאפשר בצורה ממוקדת לפגוש אנשים שאתה מרגיש שהם דומים לך. אצלנו יש סיכוי גבוה לפגוש חברים חדשים, לעומת רוב הבילויים שהם מאוד פאסיביים. אם אתה יוצא לקולנוע, להופעה או אפילו לרקוד - אין לך באמת תקשורת עם אנשים אחרים, אפילו עם חברים שלך אתה פחות מתקשר במהלך הבילוי".
בינתיים, בסיבוב השלישי, חברי הקבוצה שלנו דווקא לא מתקשרים טוב במיוחד, מתקשים להתמודד עם החידון הוויזואלי ומצליחים להתאים רק בין חמישה תמרורים לתמונות מקליפים. זה לא אנחנו, זה הם. היה קשה. אם אתם חושבים שהייתם מצליחים יותר טוב, אתם מוזמנים לנסות.
הגענו למחצית, ולפני היציאה לעשר דקות של שירותים/סיגריה/ווטסאפ/פייסבוק, מייקל ויעל מקריאים את התוצאות עד כה. אנחנו מגלים שאנחנו במקום רע באמצע, ולכן אני מנסה להתנחם בשיחה עם הקבוצה הבודקת שלנו, "לוע הארי", לשמוע איך הולך, למרות שאני יודע שהם ממוקמים במקום האחרון. "רע", משיבים חברי הקבוצה, אבל נראים די מרוצים.
שני מעצבים גרפיים, מהנדס, הייטקיסט ומורה ליוגה "מאשימים" את עדנה בחיבור ביניהם. עדנה רולניק מתנדבת להסביר שיש לה עמוד פייסבוק, שאליו היא מעלה חידות מאוירות. סביב העמוד התפתחה קהילה קטנה, שלאט־לאט החלה להיפגש גם בחיים האמיתיים.
כשהם שואלים איך הולך לנו אני מסית את הדיון ומספר שבערב הקודם הגענו למקום שני. הם בתגובה עונים לי שאף אחד לא זוכר מי היה הסגן של בר־כוכבא, ואני חושב להציע את השאלה למייקל ויעל לחידון הבא. בדיקה מהירה בסמארטפון (בהפסקה מותר!) מעלה שזה היה ישוע בן־גלגולא.
ההפסקה נגמרת, הטלפונים חוזרים לשקיות, אנחנו בסיבוב שהכותרת שלו היא "בנייה בדרך" ואנחנו על הגל. ניחשנו נכונה שהחברה הדנית שמייצרת הכי הרבה צמיגים בשנה בעולם היא לגו, ושמחוגה וזווית ישרה הם סמלי הבונים החופשיים, ואפילו מנסים את מזלנו בזכייה בסבב של צ'ייסרים בטענה ששולה זקן היא השותפה העסקית של בוב הבנאי.
הניסיון נכשל, אבל היי, שמונה מתוך עשר! אגב, אם התעניינתם, השותפה העסקית של בוב הבנאי היא וונדי, והיא גם מנהלת המשרד.
יעל ומייקל מתפרנסים בעיקר מהפקה של ערבי ה"מייקוויז". הם עושים גם ימי הולדת, אבל האירועים הפרטיים של המייקוויז פופולריים בעיקר באוניברסיטאות. הם הכירו בעצמם באוניברסיטה, בפעילות משותפת בליגת הדיבייט הישראלית ונהנו מאוד מהעבודה המשותפת, ולכן כשמייקל החליט לייבא את הקונספט ארצה לאחר שנתקל בו בטיול בבריטניה היה ברור לו שהוא יצרף את יעל למיזם.
מייקל הוא בוגר תואר בהיסטוריה ופילוסופיה, ויעל בוגרת ספרות אנגלית, לימודי מזרח אסיה וממש עכשיו סיימה תואר שני במגדר, כך שאת עצם העובדה שהם הקימו עסק מצליח שניזון ממידע אוטרי ניתן להגדיר במילים "נקמת מדעי הרוח".
אם הסיבוב הקודם הפיח רוח במפרשינו המקומטים, הפרק החמישי של החידון שנושאו "חד סטרי" שולח אותנו בכיוון אחד לחפש את כבודנו האבוד. רק צמד תשובות נכונות מתוך עשר. כמו כל הנוכחים בפאב, לא זכרנו איפה קווין ספייסי ממוקם במסדר הזיהוי בסרט "החשוד המיידי", וכמו לא מעטים אחרים מנינו את זאין מאליק כאחד החברים בלהקת הבנים המצליחה "וואן דיירקשן". התשובה נפסלת כי מאליק פרש מהלהקה. זה לא הוגן, נזעקים לא מעט שולחנות. "זה באמת לא הוגן שהוא עזב את הלהקה", משיב מייקל.
האמוציות שפסילת התשובה מעוררת בחלק מהמשתתפים מבהירות לי את ההסבר של מייקל לאמירה שלו, שברגע שהוא נתקל בפאבקוויז הוא הבין שחייבים כזה דווקא בארץ, "כי זה מתאים לנו. זה מתאים לרעיון של האינטלקט היהודי, לרעיון שאנחנו עם הספר. אנחנו אוהבים להשוויץ בידע שלנו, אנחנו נהנים מזה. זה לא מקרי שגם אנשים שלא קוראים 'הארץ', בכל יום שישי מחפשים את 20 שאלות הטריוויה.
אתה רואה את זה בבתי קפה: אנשים קוראים את השאלות בקול ובודקים את עצמם. זה משהו שטבוע בנו, ליהנות מזה שאנחנו יודעים ולחפש מקומות שבהם הידע יכול לשמש אותנו, אפילו אם זה רק במסגרת של משחק. זה כמעט הפתיע אותי שזה לא היה בארץ, זה נשמע כמו משהו שאנחנו היינו צריכים להמציא".
למרות הסיבוב הצולע אנחנו עדיין נהנים, וכך גם שאר הקבוצות, ולמרות שפה ושם פסילת תשובה מתקבלת בפחות הבנה. אגב, אנחנו עדיין לא מתקרבים להתרגשות שהאירועים הללו מעוררים מעבר לים, שם אפשר למצוא פה ושם דיווחים במקומונים על פאב שנחרב בעקבות מכות שהחלו סביב השאלה "מה היה אורכה של מלחמת 100 השנים".
לפני הפרק השישי אנחנו מנסים לחשב האם יש לנו סיכוי להתברג איכשהו בכל זאת לשלישייה הראשונה. נראה שלא, אבל לא מרימים ידיים, והנה מתחיל לו הסיבוב האחרון שמורכב ממיקס של עשרה שירים שעוסקים בסימנים. המשימה שלנו היא לזהות את המבצעים. הולך לנו לא רע, אם נתעלם מהעובדה שהשיר שפסקתי בוודאות שהוא של יהודה פוליקר הוא בכלל של איירון מיידן.
הנקודות נספרות ומסתכמות בזמן שהמוזיקה מתנגנת, ואני עדיין מנסה לאפיין את הקהל האקלקטי שמסביבי. על פי יעל ומייקל, שמסתובבים עם הערב שלהם בכל הארץ, לכל עיר יש אופי אחר. "הקהל שמגיע בבאר־שבע זה קהל קלאסי של פאבים", מרחיבה יעל, "זה קהל צעיר מאוד, בעיקר סטודנטים, קהל שהוא הרבה הרבה יותר ערני ומשתתף. אם יש מוזיקה שמקפיצה אותם, הם רוקדים; אם משהו מצחיק אותם, הם צוחקים. הירושלמים הם..."
"ירושלים זה משהו קצת אחר", ממשיך מייקל. "מה שמעניין בירושלים זה שאנשים באים כמשפחות. אנחנו לא רואים את זה בשום מקום אחר בארץ. הייתה לנו לפני חודשיים משפחה שהגיעה בהרכב של שלושה דורות. סבא, אמא ואחת הנכדות שבאו ביחד. זה ייחודי לירושלים. כל קהל הוא סוג אחר וכל קהל הוא כיף אחר. אני לא חושב שיש קהל שאנחנו לא אוהבים". אהבת הקהל שלהם לא מנחמת אותנו כשהתוצאות מוכרזות ואנחנו מוצאים את עצמנו במקום השביעי והמשפיל.
רגע לפני שמייקל מכריז על הקבוצה המנצחת, הוא מספר לקהל שהיום כתב של 'מקור ראשון' שאל אותו אם זה משחק גברי, לכן הוא שמח במיוחד לבשר שהמנצחים הם מנצחות, קבוצת "גרים פאנדאנגוס". הבנות המאושרות מוזמנות לבמה, ואחרי שהן מקבלות את הפרסים ומצטלמות למזכרת, אני ממהר לשוחח איתן על מנת לפוגג את אבק המיזוגניה שדבק בי.
אני שואל את דנה ואורית איך הן שמעו על המשחק. דנה אומרת שנתקלה בו בניו־יורק ושמחה שזה הגיע לארץ, אורית מספרת שהיא כבר עשור משתתפת בסצנת הטריוויה ברוסית בארץ, וממהרת לתקן את עצמה: "משחקים אינטלקטואליים. הם לא אוהבים שם שקוראים לזה טריוויה".
אז איך מנצחים? אני מנסה לברר למען הפעם הבאה. אורית משיבה שאין דרך להתכונן, דנה אומרת שפשוט מביאים את אורית. אז אורית - אם את קוראת, קבוצת "חומוס צ'יפסלט" תמיד פתוחה לכוחות רעננים. דברי איתנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם