כבר לא סורגת: סבתות מסרבות להיות משרתות
הסבים והסבתות של העידן החדש מתייחסים לפנסיה כאל קריירה חדשה, מצטרפים לפייסבוק ולאינסטגרם וממש לא מעוניינים לשמש כבייביסיטר הקבועים של הילדים שלכם. להפך. אם תשאלו אותם, כדאי שמדי פעם גם אתם תמצאו לעצמכם חיים
"נראה לי שקצת מביך את הילדים שיש לי פייסבוק. הם אף פעם לא יעשו לייק, זה מוזר להם. אני גם בטוחה שכשרקדתי פלמנקו הם הרימו גבה. אם בעלי יפזם איזה שיר שכונה הם יעקמו אף. הרי הוא סבא, וזה לא ייעשה במחוזותינו. אנחנו מוגדרים כזקנים, ואנחנו צריכים למלא את התפקיד הזה. חס וחלילה לא להיות מגניבים".
כך, במילותיה הפשוטות והמדויקות, מתארת אורה דנינו את חוויית הסבתאות המודרנית. היא בת 62, פסיכולוגית במקצועה, אם לחמישה בנים וסבתא גאה לעשרים נכדים, מספר שלו היא מקפידה להוסיף בדבקות "בלי עין הרע".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"זה מתח שכל הזמן קיים", היא מסבירה. "אנחנו לא חווים את עצמנו כזקנים, אבל הילדים תופסים אותנו ככה. פעם קניתי לנכדתי בת השמונה משחק קופסה שהיה כתוב עליו 'מגיל 5 עד 99'. היא מדדה אותי מכף רגל עד ראש ושאלה: 'סבתא, את יותר מ־99?' הבנתי שאין לה שמץ של מושג בכמה אני גדולה יותר מאבא שלה למשל".
לא קלה דרכה של הסבתא הישראלית. קל וחומר אם היא באה מהמגזר הסרוג, וצריכה לחלק את כוחותיה בין ארבעה־חמישה ילדים בממוצע. היא אוספת את נכדיה לפחות פעם אחת בשבוע מהגן. כמעט בכל שבת מתארח אצלה אחד מהילדים. בחנוכה היא נפרדת מאלף שקלים לפחות. בפורים הטקס חוזר על עצמו, ואחר כך שוב בפסח. בכל רגע נתון יש ילד אחד שחייב לה כסף על משכנתא. היא הטלפון שלפני הבייביסיטר והסידור של החופש הגדול, המקרר שלה צריך להיות מלא ובארון חובה שיהיה מלאי קופסאות פלסטיק זמינות. ואת כל אלה היא צריכה לבצע במקביל לקריירה פעילה או פנסיה בתחילת דרכה.
"אני יוצאת לטיולים שנתיים עם הנכדים שלי", מספרת דנינו. "כשסבתא שלי הייתה בגילי היא הייתה זקנה. לצאת לטיול עם מערות ומסלולים? זה לא היה ברשימה אפילו. יש הרבה מאוד ציפיות מהסבתות של היום. מצפים מהן שהקריירה תהיה משנית ושהסבתאות תהיה עיקרית. גם מבחינה כלכלית המצב שלהן שונה. אני יכולה לקחת את כל המשפחה המורחבת לשבת משפחתית בבית מלון למשל".
במה זה שונה למשל מסבתא שלך?
"מאוד שונה. הסבתא האנגלייה שלי הייתה יותר סבתא שמסרקת ומלמדת להתפלל. היא לימדה הרבה פעולות סביב המטבח. אחרי כמה שנים הבנתי שחוץ מטיולים ויציאות לקניונים, אני רוצה גם את ההיבט הזה. התחלתי ללמד את הנכדות שלי לסרוג ולהכין עוגות שמרים. די הפתיע אותי שהן נהנו מזה. לאט־לאט אני מתבגרת ומבינה שסבתא אמורה להעביר גם מסורת של מטבח ושל מורשת".
תמיד נדמה שבמעבר בין אמהות לסבתאות משהו מתרכך.שיש יותר חמלה וסבלנות לנכדים מאשר לילדים.
"אני בהחלט מרגישה שקורה משהו עם הנכדים. אנחנו רואים אותם לפרקי זמן מוגבלים, לא חווים את התסכולים היומיומיים והם לא מתחצפים אלינו ונענשים. זה יוצר אווירה הרבה יותר נעימה. באופן אישי אני גם טיפוס לוחמני, וכשאני יודעת שמישהו מהנכדים שלי נפגע, אני נסערת מאוד בשבילו וזה מתפרש אצלם כאמפתיה. אין ספק שמשהו מתרכך בגישה כשזה מגיע לנכדים. הם מצליחים להוציא מאיתנו את המיטב. הם מאתגרים את הסבלנות שלנו שגדלה מאוד בחלוף השנים, הם מעניינים אותנו, והם מקור לגאווה גם אם לא חולקים אותה בפייסבוק.
שלא כהורים וכסבים שלנו עצמנו, אנחנו מסוגלים להתלהב מכל ציוץ ומכל התקדמות שלהם בכל תחום. הבדל נוסף בינינו ובין הדור שבו גדלנו, הוא עניין החמימות שבאה לידי ביטוי בחיבוק ובנשיקות. אנחנו נהנים לעטוף, לכווצ'ץ ולנשק".
בכל מה שנוגע לתפקיד הסבתא במשפחה המודרנית, קיימת הקבלה מעניינת בין עליית תוחלת החיים, קשייו של מעמד הביניים הקורס ורמת המחויבות של הסבתות. היטיב לתאר את המצב אליחי וידל, שפרסם ב'דה מרקר' מאמר מבריק תחת הכותרת "בורסת הסבתות רותחת".
"זה לא עניין של צדק חברתי או תמיכה בקפיטליזם מול סוציאליזם", כתב וידל, "את המשאב הזה אי אפשר לקחת מאחד ולחלק למעוטי יכולת. כסף לא יעזור פה. לזכות השיטה ניתן לומר שהיא אינה ריכוזית. גם אלה שיש להם לא יכולים לצבור יותר משתיים. מדובר למעשה בחלוקה של כל ההורים בעולם לשני מעמדות מובהקים: מי שיכול להיעזר בסבתות (המעמד העליון) ומי שלא (המעמד התחתון). אתם יכולים להיות עשירים כקורח ולהשתייך לאלפיון העליון, לשלוח את ילדיכם לעשרות חוגי העשרה ולהשקיע בהם שעות של זמן איכות, אבל אם אין סבתות ברקע אין דרך אחרת לנסח זאת, המעמד שלכם נחות יותר".
גם במקרה של אורה, ילדיה משתייכים לעשירון העליון מבחינת זמינות סבתא פר שעה. שלושה מהם אף גרים קרוב לביתה, כך שהיא מוזעקת אליהם לעתים קרובות.
את מרגישה מנוצלת לפעמים?
"אני עוזרת בשמחה, אבל שמה גבולות ולא מרגישה שצריך לתת תירוץ דומיננטי לכך שהיום לא. את שואלת אם מנסים? כן. בדרך כלל זה נשמע כמו 'את פנויה עכשיו? יכולה להוציא מהגן?' וכשאני אומרת 'לא' אז מגיע ה'אוי, מה נעשה, בנינו עלייך". כמובן שלא תיאמו איתי. אני אמורה להיות סוג של כונן לעתות מצוקה, אבל אם אני רוצה לנוח בין שתיים לארבע ולא רוצה לאסוף בשלוש? אז אני לא מסבירה שאני רוצה לנוח, אלא אומרת בנימוס שאני לא יכולה. זו תופעה של דור שלם שבסדר, אנחנו בונים כרגע קריירות ואת יכולה לבטל פגישה. לא נעים לומר, אבל שעה שלי שווה הרבה יותר משעה של הבן שלי, אבל הוא עולה כרגע בקידומים שלו אז הוא מצפה שאני אוותר".
שיתפת את הילדים שלך בתחושה הזו?
"היה לנו פעם דיון על זה, ובעלי ביקש מהילדים שאם מישהו צריך את סבתא שיודיע לה לפחות יממה מראש, כי גם לה יש חיים".
גם מבחינה כלכלית, דנינו מודה שהיא מסייעת לחלק מילדיה כשהם זקוקים לכך. "זה עוד הבדל בינינו ובין ההורים. בעבר העזרה הייתה הרבה יותר פיזית. הם היו מביאים אוכל הביתה, מטפלים ביולדת במשך שבועות. היום הכלות שלי לא צריכות את זה. במובן הזה הן הרבה יותר עצמאיות. אבל הילדים יודעים שמבחינה כלכלית, אם הם יזדקקו לעזרה אנחנו נהיה שם כדי לעזור".
היחסים בין הדורות בתוך המשפחה מעסיקים חוקרים רבים. השדכנית רותי מלמד, למשל, מנסה לפענח את מערכת היחסים המורכבת הזו שבין הורים צעירים להוריהם. היא בת 62, אם לארבעה וסבתא ל־15. בימים אלו היא שוקדת על ספר בשם "הורים הם לא דגים", העוסק ביחסים שבין הורים לילדיהם לאחר שחיתנו אותם.
"הכול התחיל כשישבתי עם כמה חברות ושמעתי את התלונות של האמהות. דברים כמו 'כלתי לא אוכלת אצלי' 'כלתי נותנת לבן שלי לשטוף כלים ובחיים הוא לא שטף כלים' 'הם לא באים אליי מספיק' 'לפני שיוצאים מקלחים את הילדים באמבטיה שלנו', ועוד כהנה וכהנה.
"שמתי לב שיש דפוסים כאלה, וחלקם ייחודיים למגזר הדתי כי אצלנו באים להתארח לשבתות שלמות והכול הרבה יותר מועצם. לכן אני אומרת שהם חושבים שההורים שלהם הם דגים. הם ייקחו מהם מה שהם צריכים, אבל אם ההורים יעזו לזרוק הערה, הם ייצאו אלו שמתערבים והורסים את הזוגיות. נראה לי גם שחבר'ה דתיים אוהבים קצת לנצל. הם אומרים בעזרת השם, ומתכוונים בעזרת ההורים".
עד כדי כך?
"הם כמובן לא מבקשים, רק משתפים במאמר מוסגר כזה 'אוי, אין לקטנה נעליים', והמסר ברור. אני גרה ברמת גן ורואה חברים שלי שעוברים להתגורר ליד הילדים שלהם בגבעת שמואל. מהדיווחים של האמהות, הן הופכות להיות המשרתות של הילדים שלהן. אני אמא טובה, מבשלת בשמחה ומארחת, אבל לא עושה בייביסיטר על נכדיי".
הצהרה לא פשוטה, בהתחשב בכך שזה כמעט הפך לסטנדרט. רוב ההורים מפחדים לומר "לא" לילדים.
"אז הנה, הצבתי גבולות וזה הצליח מצוין. מהיום שהנכדים נולדו, הודעתי להם שזה לא יקרה. יש לכם כסף לנסוע לפנמה ולבתי מלון? תשלמו לבייביסיטר. לא מוכנה להיות משרתת. אני שומעת הורים שעושים את זה ושונאים את זה".
קורה שהילדים רבים ביניהם למי את עוזרת יותר?
"אצל הדתיים נורא מעניין מה האח השני קיבל. הם אומרים לך 'לזה נתת יותר ולזה לא'. היום אני כבר יודעת להגיד 'זה לא עניינך'. פעם כן שיתפתי, היום כבר למדתי להסתיר".
איך זה היה נראה בתקופה שאת היית צעירה?
"ההורים שלנו לא היו קרייריסטים, אמהות ישבו בבית. ופעם נלחמו על הסבתות. אמא שלי והאחיות שלה רבו שהיא תגור אצלן. היום, אצל רוב הסבתות, אם את לא מקבלת הזמנה רשמית אל תטרחי לבוא".
אבל באיזשהו מקום אפשר גם להבין אותם. זה דור מעמד ביניים שעובד קשה לפרנסתו הרבה יותר קשה ממה שאנשים עבדו בעבר, ולא תמיד רואה את האופק הכלכלי. הם פשוט עמוסים מאוד.
"זה נכון, הם לא אשמים ולכן גם רוב ההורים לא עושים מזה עניין. אנחנו יודעים שאין להם זמן. אז כל עוד נמצאים ביחד ובזוגיות זה בסדר, אבל כשמתאלמנים זו הופכת להיות בעיה קשה, ולצערי ראיתי מקרים כאלה. לזכותם ייאמר שהילדים של היום מאוד עצמאים, עושים הרבה דברים לבד ומצליחים להגשים הרבה חלומות במקביל. הם נוגעים בשמיים".
רק אחרי דקות ארוכות בשיחות עם הסבים והסבתות ניתן לקרוא מבין השורות את המסר הסמוי שהם מביעים בלי להתכוון. ילדינו יודעים לקחת מאיתנו מה שהם זקוקים לו מבחינה פיזית, אבל מה עם הצרכים הנפשיים שלנו? מה עם הצורך הכי בסיסי של אדם בשנות השישים בחייו להרגיש שייך, שמתקשרים אליו לא רק כשצריך משהו ושיש לו מה לתרום גם ממרומי גילו?
"פעם אחת אני ובעלי עשינו תרגיל", מספרת מלמד. "הייתה לנו פגישה עם השר כץ בשדה התעופה, וכשנכנסנו לשם לקחתי את העגלה של אחד הנוסעים עם המזוודות ושלחתי תמונות לווטסאפ המשפחתי. הילדים היו בהלם. התחילו להגיד לנו 'איך אתם נוסעים ולא מספרים?' אמרתי להם בציניות 'לא הספקנו, מצטערים'. והילדים התמרמרו, 'איזה מגעילים, ככה נוסעים ואפילו לא אומרים'. רק אחרי כמה שעות הבת שלי כתבה להם 'פסיכים, איזה חו"ל? הם סתם עובדים עליכם'. אבל שם יכולת לראות את התגובות של כל אחד. מי פירגן ואמר 'יופי, באמת הגיע הזמן שתשקיעו בעצמכם'".
הסבתאות והסבאות המודרנית מביאה איתה לא מעט שינויים בהרגלי הדינמיקה המשפחתית. מסקר שערכה רשת הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" בשיתוף מכון גיאוקרטוגרפיה בקרב 520 גברים ונשים בגילאי 65 ומעלה, עולה כי ממוצע המפגשים של סבים וסבתות עם נכדיהם עומד על 12 פעמים בחודש, כאשר 60% מהם פוגשים את נכדיהם לפחות פעם בשבוע, ומתוכם 18% פוגשים אותם פעם ביום. הקשר של הסבים והסבתות עם הנכדים בא לידי ביטוי בעיקר בארוחות משפחתיות (45%) ובבילויים מחוץ לבית (37%).
ומהמצוי לרצוי. רק 12% היו רוצים לעזור יותר בסידורים ובגידול הנכדים, ורק 5% היו רוצים לעשות יותר בייביסיטר. עוד נתון מעניין שהתגלה הוא שככל שהמשיבים רחוקים מהדת, כך שיעור ההתייעצות של ילדיהם איתם בנוגע לחינוך הנכדים יורד. כרבע מהעונים העידו כי יוצא להם להתווכח עם ילדיהם בנוגע לאופן גידול הנכדים, אם כי מרביתם דיווחו כי הוויכוחים הללו מתרחשים לעתים רחוקות. למעלה משליש העידו על קיום קשר עם נכדיהם תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים, כשהבולטים ביותר הם ווטסאפ (25%), סקייפ (10%) וחברות עם הנכדים בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר (8%). 6% שולחים או מקבלים תמונות מנכדיהם דרך המכשיר הנייד, ו־5% מתכתבים איתם בהודעות טקסט. השימוש באפליקציות השונות גבוה יחסית בקרב נשים, בעוד שיעור שליחת הודעות על ידי הטלפון הנייד גבוה יחסית בקרב דתיים וחרדים.
ועדיין, למרות שרובם מתאמצים ככל יכולתם להסתגל לחידושי הטכנולוגיה, קיים פער בלתי ניתן לגישור. "פעם אישה בת חמישים הייתה זקנה, היום היא מתחילה קריירה חדשה", מסבירה ד"ר אביבה קפלן, מומחית לגרונטולוגיה ואנתרופולוגיה מהמכללה האקדמית נתניה. "הפער מתחיל כשמצד אחד יש דור צעיר שמגדל ילדים, מגשים את עצמו בקריירה ורוצה עזרה מההורים, ומהצד השני עומדת אישה בת שישים שעוד תופסת את עצמה כאדם צעיר שיש לו מה לעשות. גם אם היא לא עובדת, היא מעסיקה את עצמה בדברים שמעניינים אותה ולא תמיד יש לה זמן להיות סבתא. על הרקע הזה יכולים להיווצר לא מעט קונפליקטים".
קפלן מתעקשת להשתמש במושג "זקנים", ולא בתחליפיו המכובסים. "הכול מתחיל בשימוש בשפה", היא טוענת, "וזה כבר מלמד על הפרדוקס והבעייתיות שיש במילה הזאת. בעולם שבו אנחנו חיים אין לגיטימציה להיות זקן. זו חברה שמקדשת נעורים, חידוש, יופי, דברים שמתחלפים, והזקן הוא אנטיתזה לכל הדברים האלה. לכן אנחנו שומעים הרבה פעמים שמכנים אותם 'הגיל השלישי', הכול כדי להימנע באופן ברור משימוש במושג זקנה. פעם זקני העם היו הדבר הכי מכובד ונערץ שיש".
מה קורה לגברים בתוך תהליך ההזדקנות הזה?
"בזקנה הרבה יותר קל להיות אישה מאשר גבר. הגבר של אתמול לא היה מעורב בגידול ילדים והיה כל כולו בעבודה ללא תפקידים במסגרת אחרת, ואז בגיל שישים אומרים לו 'תודה רבה, צא לגמלאות'. הוא חוזר הביתה ולא מוצא את עצמו. אם אין לו תחביב או תחום עניין שדרכו הוא ממלא את זמנו, הוא עשוי למצוא את עצמו מאוד נבוך. לא כך האישה, שגם אם עבדה בעבר יש לה אינסוף תפקידים במסגרת הבית ויותר קל לה להעסיק את עצמה.
אז מה עושה הגבר? עובד בתפקיד של מתנדב ועוזר לילדים לחצות את הכביש. את יודעת מה זה עושה לדימוי שלו? הקונפליקט הזה מאוד מעסיק אותם. מצד אחד הם מרגישים שיש להם עוד מה לעשות ולתרום, ומצד שני הם מודרים על ידי החברה. אנשים בגיל 62 יכולים עוד להיות בשיא כוחם, אבל למעסיק לא כדאי להעסיק אותם כי הם הגיעו לשיא השכר ומשתלם יותר לקחת צעיר במקומם. החברה מקיאה אותם החוצה בגיל מוקדם מאוד, ולא מבינה שבסוף היא רק מגדילה את הנטל. כל בעיית הפנסיה נובעת מכך שאנשים נמצאים זמן רב מדי בגמלאות".
גם מבחינה טכנולוגית לא פשוט לגשר על הפערים. יקום הילד הנשוי שאמא שלו לא השאירה לו הודעה בתא הקולי ונעלבה קשות כשגילתה שגם חודש אחר כך הוא אפילו לא הואיל בטובו להאזין לה. רק זקנים משאירים הודעות במשיבון.
"גם פה קורה משהו שלא הכרנו", אומרת קפלן. "אם פעם הזקנים היו מקור הידע והחוכמה, היום, כשיש את הרב גוגל, אין לסבא מה לחדש. להפך, הנכד הוא זה שמלמד את הסבא. וגם אם יש ווטסאפ, למי בכלל יש זמן בשביל הסבא?
"גם ברמה של התפקוד היומיומי, תחשבי מה קורה כשאדם זקן צריך להתקשר לחברה לקבל שירות ויש לו מענה קולי, והוא נכנס שם למעגל שלם של לחצנים ומספרים. זה תסכול בלתי נגמר עבורו. אני כבר לא מדברת על מה שקורה כשהשמיעה נחלשת. זה עולם פרדוקסלי, כי מצד אחד נפתחות בפני האדם הזקן מגוון אפשרויות שלא היו לו פעם בגלל תוחלת החיים הארוכה, אבל העולם הופך להיות כל כך זר עבורו שהוא לא מוצא בו את מקומו".
ואחרי שחיתנו את הילדים, פתחו פק"מים בשביל משכנתאות וצלחו את עשיריית הנכדים הראשונה, נותרים הסבא והסבתא הצעירים בדירה ריקה, ולפתע שבה ועולה סוגיה נוספת וחדשה: מה קורה לזוגיות?
"יש לא מעט זוגות בני שישים פלוס שמגיעים אליי לטיפולים זוגיים", מגלה הפסיכולוג ד"ר צבי מוזס, ראש מכון שילה. "בהתחלה הייתי מסתכל ושואל את עצמי אם זה אמיתי, אחר כך התחלתי להבין. בגיל הפנסיה משהו משתנה. פתאום חוזרים להיות ביחד אחרי שנים של עיסוקים בחוץ וגידול הילדים, ולפתע צריך לבנות את הזוגיות מחדש. הרבה פעמים המצב הזה זר להם, והוא נמשך היום הרבה יותר זמן בגלל תוחלת החיים הארוכה. מתחיל סיפור זוגיות שהוא אחר, והוא כמובן מייצר בעיות חדשות. פתאום הקנאה חוזרת, דברים שאתה חושב שקיימים רק אצל צעירים.
"בא אליי זוג והאישה מספרת שהיא תפסה אותו מתכתב במייל עם מישהי אחרת, ומתחילה סאגה של קנאה. היא מתלוננת שהוא לא שם לב אליה מספיק, ומבחינתה זו חוויה אותנטית. הרבה פעמים יש פער בין בני הזוג. לדוגמה כשאחד הולך לאוניברסיטה ומצליח לקיים אורח חיים פעיל והשני לא, או נשים שיוצאות לבתי קפה עם החברות והבעל מרגיש זנוח ולא מוצא את עצמו".
זה מגיע גם לגירושין?
"לפעמים. זה יותר נפוץ בשלבים המוקדמים, סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. יש מה שנקרא 'גירושין דחויים', כלומר משהו שחשבו עליו מזמן וחיכו שהילדים יצאו מהבית כדי לבצע אותו. בדרך כלל זה יושב על תחושות קדומות יותר שמתפרצות בגיל מאוחר. באופן משונה, זה דומה לגיל ההתבגרות. כל מיני תהליכים של חיפוש עצמי ומרדף אחרי זהות מחודשת".
עתידם של הזקנים, על פי קפלן, מעורבב מוורוד ושחור. "ישנן שתי מגמות ברורות", היא מסכמת, "מצד אחד נמצאים אלו שהצליחו להגיע לזקנה כשיש להם משאבים כלכליים ואז התקופה הזו מדהימה עבורם, זה ממש גיל חדש ומיוחד. הם ממלאים את כל המאוויים שלא יכלו להגשים כשהיו מטופלים בילדים שלהם. מצד שני ישנם הזקנים שנפלטים ממקומות העבודה ואין להם פנסיה ראויה, והם הופכים להיות אנשים שחיים כמעט על קו העוני. יש היום 850 אלף זקנים בישראל, מתוכם שליש על קו העוני".
נותר רק לתהות האם דור הילדים שכיום נעזר בהוריו יתייצב בבוא היום להחזיר להם את ההשקעה, באותן העוצמות ובאותה המחויבות שלה זכו כהורים צעירים. "אנחנו כבר יודעים שלא", אמרה לי פעם בחיוך סבתא שפגשתי, "אני רק מקווה שביום של הלוויה שלי הם יהיו פנויים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם